שמואל אטינגר

שמואל אֶטינגֶר (כ"ו בסיוון תרע"ט, 24 ביוני 1919 – י"א בתשרי תשמ"ט, 22 בספטמבר 1988) היה היסטוריון ישראלי, פרופסור בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית בירושלים.

שמואל אטינגר
Шмуэль Эттингер

שמואל אטינגר
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן. נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
לידה	24 ביוני 1919 קייב, הרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית האוקראינית
פטירה	22 בספטמבר 1988 (בגיל 69) לונדון, הממלכה המאוחדת
ענף מדעי	היסטוריה, היסטוריה של עם ישראל
מקום קבורה	הר המנוחות
מקום לימודים	האוניברסיטה העברית בירושלים
תלמידי דוקטורט	יוסף גולדשטיין, נתנאל לורך, אלחנן ריינר, אביתר פריזל, יעקב חסדאי, משה מישקינסקי, מתתיהו מינץ, אוטו דב קולקה

ביוגרפיה

שמואל אטינגר נולד בקייב למשפחה מחסידי קרלין. הוא היה נינו של ר' ברוך מרדכי אטינגר - מראשוני החסידים של חסידות חב"ד, ורב העיר בוברויסק.

אטינגר ידע מינקות יידיש ועברית. הוא גדל בלנינגרד, ובה רכש את ידיעותיו ברוסית, במקביל למד בבית ספר יהודי כל יום. בשנת 1936 עלה עם משפחתו לארץ ישראל. הוא נרשם ללימודים באוניברסיטה העברית; תחילה למד פילוסופיה, כלכלה והיסטוריה כללית. במקביל היה תלמיד בישיבת חברון. בשנות הארבעים ייסד את "איגוד הקומוניסטים העבריים" ועמד בראשו. לאחר ביקור בפולין בשנת 1946 פנה עורף לקומוניזם. לאחר מלחמת העצמאות חזר לאוניברסיטה העברית ובחר להתמקד בהיסטוריה של עם ישראל כתחום התמחותו העיקרי.

מלבד עבודתו במחקר והוראה באוניברסיטה העברית ומחוצה לה, המשיך אטינגר את מעורבותו בענייני ציבור. בבית המשפחה הפרטי שלו התנהל חוג לעיון בשנות החמישים והשישים, בחוג זה הושמעו הרצאות בתחומי מדע, אך גם בתחומי מדינה ופוליטיקה; בין השאר הופיע בו דוד בן-גוריון בשנת 1967. בריאיון עם יעקב אגמון בגלי צה"ל ב-30 בינואר 1982 תיאר אטינגר את תפיסת עולמו, ככזו שהחובה לכלל היא בסיסה: "עדיין מצפוני מייסרני על שאיני מספיק עסוק בפוליטיקה ובענייני ציבור רבים יותר. משהו מייסרני גם על שאיני עוסק במידה מספקת בהיסטוריה. אני חושב שאחד האסונות של החברה שלנו הוא בכך שאנשים בעלי רצון טוב מקדישים פחות מדי זמן לחובתם האזרחית, ויוצאים ידי חובתם בהתמסרות לעיסוקם המקצועי". כחלק מעיסוקיו בענייני ציבור, אטינגר גילה עניין מיוחד ביהודי ברית המועצות. הוא ראה שליחות עילאית בהקנית התרבות היהודית תחת השלטון הסובייטי אשר עשה כמעט כל שביכולתו להכחידה, והשקיע מאמצים רבים גם בקליטת האינטליגנציה היהודית מבין עולי ברית המועצות. בינואר 1972 היה מחותמי מברק של פרופסורים לראש הממשלה, גולדה מאיר, בו נטען שהממשלה לא עשתה מספיק להשגת הסכם שלום עם מצרים.

אטינגר נקבר בהר המנוחות בירושלים.

דרכו באקדמיה

אטינגר למד לתואר שני בחוג להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטה העברית. מוריו היו ישראל היילפרין, יצחק בער ובן-ציון דינור, מייסדי האסכולה הירושלמית בחקר תולדות ישראל. הוא השתלם במכון ללימודים סלביים באוניברסיטת לונדון בשנים 1951–1952; ורכש שליטה בשפה ובתרבות הפולנית. בשנת 1952 חזר והשתלב בהוראה באוניברסיטה העברית, ב-1956 הוענק לו תואר דוקטור וב-1965 התמנה בה לפרופסור. אטינגר היה עורך כתב העת "ציון", ושימש יושב ראש "החברה ההיסטורית הישראלית". הוא היה ממייסדי מרכז שזר, חבר הנהלת מוסד ביאליק. הוא חבר ספרי לימוד לבתי ספר תיכון, והיה חבר הוועדה לתוכניות לימודים בהיסטוריה במשרד החינוך ואף עמד בראשה. כמו כן, עמד בראש האגודה לחקר תפוצות ישראל אשר הוציאה אנציקלופדיה יהודית בשפה הרוסית, כאשר אטינגר היה יושב ראש מועצת המערכת והיועץ המדעי שלה מיום היווסדה ועד יומו האחרון.

מחקריו הראשונים עסקו בתולדות היהודים במזרח אירופה: התיישבות היהודים באוקראינה לאחר סיפוחה לממלכת פולין ב-1569 ועד ל"גזירות ת"ח-ת"ט (1648–1649); היחס ליהודים בממלכת מוסקבה; התפתחות שנאת ישראל בדעת הקהל הרוסית בעת החדשה. לאחר מכן, פנה לתיאור האינטגרטיבי של התהליכים ההיסטוריים הגדולים; למשל בספרו תולדות עם ישראל בעת החדשה (1969). נושאי חתך הדנים בתופעה מהותית לאורך תולדות עם ישראל, כמו "כהונה" ו"הזיקה לארץ ישראל", היו במרכז תשומת לבו בשנותיו האחרונות.

עמיתו פרופ' מנחם שטרן תיאר אותו: "מורה שההוראה הייתה חשובה לו, ושיקע את עצמו בה בכל ההתלהבות. גדול היה בכל שלבי ההוראה האקדמית. חשובים היו שיעוריו, והסמינרים שלו היו מפרים ומעניינים. הרבה זמן הקדיש להדרכה אישית, תוך משא ומתן עם התלמיד, והדו-שיח אתו היה לשם דבר. רבים מאוד היו תלמידי המחקר שהודרכו על ידו במשך השנים, והוא אחד מאלה שמחזיקים במספר השיא של תלמידים דוקטורים בכל הפקולטה למדעי הרוח". שטרן ראה בו "אחת הדמויות הגדולות והמשפיעות ביותר בהיסטוריוגראפיה הישראלית, במחקר ההיסטורי היהודי של התקופה החדשה ובהוראת תולדות ישראל באוניברסיטה העברית ומעבר לה. מלומד ואדם שרושם אישיותו ודעותיו חרגו בהדרגה גם מחוץ לחיים ולפעילות האקדמיים המצומצמים". תלמידו פרופ' אוטו דב קולקה כתב: "שמואל אטינגר היה אחת מאותן דמויות מופלאות בהיסטוריוגראפיה היהודית, שבראייתן הרחבה היה בכוחן להקיף את תולדות ישראל על כל תקופותיהן. בו בזמן הוא ניחן ביכולת נדירה של בחינה ביקורתית ושחזור מדוקדק של פרטי מציאות היסטורית, בהקשרים שונים של עמי אירופה, במזרחה ובמערבה".

משפחה

אשתו הייתה פרופ' רינה אטינגר (פאני דולז'נסקי), בתו של ד"ר ליאוניד דולז'נסקי, מחללי שיירת הדסה. פרופ' רינה אטינגר הייתה חוקרת בפקולטה לרפואה של האוניברסיטה העברית. היו להם 4 ילדים.

ספריו

• האנטישמיות בעת-החדשה: פרקי מחקר ועיון, תל אביב: הוצאת מורשת, 1979.
• האנטישמיות הסובייטית לאחר מלחמת ששת הימים, הוצאת מרכז שזר, תשמ"ה-1985.
• בין פולין לרוסיה: מחקרים בתולדות יהודי מזרח אירופה (עורכים: ישראל ברטל, יונתן פרנקל), הוצאת מרכז שזר, תשנ"ה-1994.
• היסטוריה והיסטוריונים (עורכים: שמואל אלמוג, אוטו דב קולקה), ירושלים: הוצאת מרכז שזר, תשנ"ג.
• תולדות עם ישראל, כרך ג (עורך: חיים הלל בן-ששון), תל אביב: דביר, תשכ"ט.
• ההתעוררות היהודית בברית המועצות, הוצאת מרכז שזר, ירושלים תשמ"ג 1982.
• הקיים והמשתנה באנטישמיות בדורנו, המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה של ההסתדרות הציונית העולמית, תש"ל 1970.
• תולדות עם ישראל ממהפכות 1848 עד להקמת מדינת ישראל, הוצאת אקדמון, ירושלים תשכ"ו.
• תולדות עם ישראל מימי האבסולוטיזם עד להקמת מדינת ישראל, הוצאת אקדמון, ירושלים תשכ"ט.
• ישן מול חדש: פעולותיהם של ארגונים יהודיים עולמיים בארץ-ישראל, במאה הי"ט ובימי המנדט, ספריית שז"ר, ירושלים תש"ן.
• אנטישמיות בברית המועצות: מבחר מאמרים ומסות, הקיבוץ המאוחד, תל אביב תשמ"ו.
• המאבק הצבורי על שיווי זכויות של יהודי אירופה בראשית המאה הי"ט, הוצאת אקדמון, ירושלים תשכ"ז.

לקריאה נוספת

• יעקב ברנאי, שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור, ירושלים: מרכז שזר, תשע"ב. (ביוגרפיה)

ספר יובל לכבודו:

• שמואל אלמוג [ואחרים] (עורכים), בין ישראל לאומות: קובץ מאמרים: שי לשמואל אטינגר, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, החברה ההיסטורית הישראלית, תשמ"ח 1987.
  • ביבליוגרפיה של כתבי שמואל אטינגר, עמ' 361–375.
  • דב קולקה, 'למשמעותה ההיסטורית של האנטישמיות המודרנית: עיונים במשנתו של שמואל אטינגר', עמ' 245–262.

מאמרים מתוך: שמואל אטינגר, היסטוריה והיסטוריונים (ירושלים: מרכז זלמן שזר; מוסד ביאליק, תשנ"ג):

• מנחם שטרן, 'שמואל אטינגר ותרומתו להיסטוריוגראפיה היהודית', עמ' 14–19.
• יהושע אריאלי, 'שמואל אטינגר האדם והחבר', עמ' 19–22.
• אוטו דב קולקה, 'שמואל אטינגר כחוקר האנטישמיות', עמ' 22–27.
• ישראל ברטל, 'מזרח אירופה כמוקד של תולדות היהודים בעת החדשה; עיון ראשון במשנתו של פרופסור שמואל אטינגר ז"ל', עמ' 27–30.

אחרים:

• שמואל אלמוג, 'שליחותו של היסטוריון: על שמואל אטינגר ז"ל', בתוך ספרו לאומיות, ציונות, אנטישמיות; מסות ומחקרים (ירושלים: הספרייה הציונית, תשנ"ב), עמ' 13–21 (פורסם גם בעיתון "דבר" (21.10.88) וב"היסטוריה והיסטוריונים" מאת שמואל אטינגר (תשנ"ג).)
• דן חרוב, 'ספרא וסייפא – שמואל אטינגר ויהודי ברית-המועצות', מדעי היהדות 40 (תש"ס), עמ' 179–184.
• ישראל ברטל, 'היסטוריה ושליחות: שמואל אטינגר חוקר יהדות מזרח אירופה', בתוך שמואל אטינגר, בין פולין לרוסיה (ירושלים: מרכז שזר, תשנ"ה), עמ' יא–כג.
• דני גוטוויין, 'שמואל אטינגר, האנטישמיות ו'התיזה שמעבר לציונות': היסטוריוגרפיה, פוליטיקה ומעמד'
• ישראל ברטל, "לאומיות והיסטוריה: שמואל אטינגר ז"ל", ידיעון - האיגוד העולמי למדעי היהדות 29, קיץ תשמ"ט. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

קישורים חיצוניים

• רשימת הפרסומים של שמואל אטינגר, בקטלוג הספרייה הלאומית
• רשימת המאמרים של שמואל אטינגר באתר רמב"י
• שמואל אטינגר באתר worldcat
• אביתר פריזל, בין רעיון למציאות: שמואל אטינגר ו'האסכולה הירושלמית', ישראל 20 (2012), עמ' 199–207 (ביקורת על ספרו של יעקב ברנאי, "שמואל אטינגר: היסטוריון, מורה ואיש ציבור")
• שמואל אטינגר (1919-1988), דף שער בספרייה הלאומית