תנועת הנצרתיים
תנועת הנצרתיים (בגרמנית: Nazarener) הייתה תנועת אמנות רומנטית-דתית שהקימו אמנים דוברי גרמנית בווינה וברומא בתחילת המאה ה-19. נציגי הסגנון הזה, "הנצרתיים", היו מקורבים בעיקר לקתוליות. הרקע לעזיבתם היה התהפוכות החברתיות-פוליטיות של עידן נפוליאון ושלטון מטרניך המדכא, שבאו לידי ביטוי באמנות ובהוראה באקדמיות לאמנות. מטרת הנצרתיים הייתה חידוש האמנות ברוח הנצרות, תוך שימוש בציירים איטלקים וגרמנים קדומים כמודלים. הם השפיעו על האמנות של כל התקופה הרומנטית.[1]
מקור השם עריכה
השם הנצרתיים הוא שם מקראי. מונח זה שימש לציון חסידיו של ישו לאחר מותו על הצלב. במאה ה-17 הייתה ידועה ברומא תסרוקת בה השיער הארוך ומפוסק באמצע כ"תסרוקת הנצרתיים". "הם נותנים לשיער הראש והזקן שלהם להתארך וללא צמות. העור חיוור מייצג עבורם את היופי, שהם יודעים גם לייצר באופן מלאכותי. הם אוהבים לגלגל עיניים ולהוריד את ראשיהם לעבר כתפיהם."[2]
גם הציירים רפאל ואלברכט דירר היו עם תסרוקות כאלה. האמנים שחיו ברומא, שלימים נקראו "הנצרתים", אמרו שהם הלכו ככה לפחות זמן מה. תאוריה אחת אומרת כי ניתן לייחס את השם "נצרתיי" ככינוי גנאי לחסידי תנועת האמנות הזו על ידי תושבי רומא. ישנן עדויות לכך שגתה השתמש במונח זה בהתכתבות עם יוהאן היינריך מאייר. הוא מופיע גם במכתביו של הפסל יוהאן מרטין וגנר, שהתייחס גם לאמנים כקתולים עם זקנים וארוכי שיער. דווקא שם זה שיקף את נקודת החיבור האידיאלית בין האמנים, שרבים מהם בחרו להמיר דתם לקתוליות.
השם נצרתים במובן ההיסטורי הוטבע כנראה רק אחר כך. לראשונה בכתב ניתן למצוא במובן זה רק בשנת 1891 בזיכרונות נעוריו של הצייר וילהלם פרידריך שדו. הגרעין של תנועת האמנות הזו, לא קראו לעצמם כך. מבחינת תולדות האמנות, נהוג היה ליישם את המונח אמנים נצרתיים על ציירים מהמאה ה-19 וראשית המאה ה-20 שעסקו בתכנים דתיים בציורי מזבח ובציורי קיר של הכנסייה והיו מקורבים לתפיסת האמנות של האחים לוק המקוריים.
היסטוריה עריכה
בשנת 1809, שישה סטודנטים באקדמיה בווינה הקימו קואופרטיב אמנותי בשם אחוות סנט לוק או "לוקאסבונד", בעקבות שם נפוץ לגילדות של ציירים מימי הביניים. בשנת 1810 עברו ארבעה מהם, יוהאן פרידריך אוברבק, פרנץ פפור, לודוויג פוגל ויוהאן קונרד הוטינגר לרומא, שם התמקמו במנזר הנטוש סן איזידורו. אליהם הצטרפו פיליפ פייט, פטר פון קורנליוס, יוליוס שנור פון קרולספלד, וילהלם פרידריך שדו וקבוצה זמנית של אמנים אחרים דוברי גרמנית. הם נפגשו עם אמן הנוף הרומנטי האוסטרי יוזף אנטון קוך (1768–1839) שהפך לחונך לא רשמי של הקבוצה. בשנת 1827 הצטרף אליהם יוזף פון פוריך (1800–1876).[3]
המוטיבציה העיקרית של הנצרתיים הייתה תגובה נגד הנאו-קלאסיות והחינוך האמנותי השגרתי של מערכת האקדמיה. הם קיוו לחזור לאמנות שמגלמת ערכים רוחניים, וחיפשו השראה אצל אמנים מימי הביניים המאוחרים ותקופת הרנסאנס, ודחו את מה שראו בהם הווירטואוזיות השטחית של האמנות המאוחרת.
ברומא הקבוצה חיה קיום נזירי למחצה, כדרך ליצור מחדש את אופי בית המלאכה של האמן מימי הביניים. נושאים דתיים שלטו ביצירתם, ושתי עבודות מרכזיות אפשרו להם לנסות להחיות את אמנות ציור הפרסקו מימי הביניים. שתי סדרות פרסקו הושלמו ברומא עבור הקאזה ברתולדי (1816–1817) ובית מאסימו (1817–1828), וזכו לתשומת לב בינלאומית על פועלם של "הנצרתים".[4]
עם זאת, עד 1830 חזרו כולם חוץ מאוברבק לגרמניה והקבוצה התפרקה. נצרתיים רבים הפכו למורים בעלי השפעה באקדמיות גרמניות לאמנות.
תכונות אמנות הנצרתים עריכה
מבחינה אחת, אמנות הנצרתיים דומה לאסכולה הקלאסית שממנה התפתחה: בה הצורה הברורה של הדמות קודמת לצבע, היסוד השולט בציור הוא הדמות האנושית. דמות מרכזית, בגישה זו היה התאוריתיקן יוהאן גוטפריד הרדר (1744–1803). הוא פנה כנגד חלק מהתורות המרכזיות של הנאורות (הקלאסיציזם) והדגיש את היופי שבדברים הלא סדירים, הקדמוניים, של ימי הביניים המוקדמים.
התפתחות זו החלה כבר במאה ה-17, אך יותר בחוגים אליטיסטים ועם מעט אפשרויות טכניות. במאה ה-18 ובמיוחד במאה ה-19 התגברו מאמצים אלה במידה ניכרת. כעת הופיעו ספרים שהיו אמורים לשחזר יצירות אמנות מהתקופה הקדומה. לצורך רפרודוקציה, עבודות אלה הוסבו לתחריטים או לחיתוכי עץ - ובצורה זו יצירות הפופולריות כביכול נראו "פרימיטיביים".
יוהאן אוברבק הכיר ואהב את הגרסה הזו לציור "טרום רפאל" כיצירות של פשטות אדוקה ומסירות נזירית לעבודה עוד לפני שראה את המקור ברומא.
דמויות ונוף מחוברים זה לזה באמייל פסטל חם. דגש מיוחד הושם על התאורה המובילה לדמויות המרכזיות. בתמונות נצרתיות רבות זהו האלמנט הדרמטי היחיד בקומפוזיציה המאופיינת ברוגע עמוק, פנימיות ורצינות. אווירה זו מעבירה סצינות שנראות מאוד יומיומיות בתוך העולם הארצי. היעדר העומק המרחבי והימנעות מניגודי צבעים עזים תומכים במסר. אלה מאפיינים חיצוניים, המחברים את הנצרתיים לסגנון ימי הביניים.
הבעות הפנים של הדמויות המתוארות, רצינית ומופנמת. לא רואים אף פרץ עליזות ואפילו לא צחוק. תווי הפנים הרכים והמגולחים בצורה חלקה של הגברים מרשימים. גם מבחינה זו האמנות הנאזרית דומה למודלים מימי הביניים.
מאפיינים אלה חלים גם על אמנות הדיוקן הנצרתית. דוגמה לכך היא ציור של אוברבק, מה שמכונה תמונת חברות, כפי שכינו האחים לוק את הדיוקנאות שציירו זה לזה. הדיוקן של פרנץ פפור מביט אל הצופה בעיניים רציניות וגדולות בציור משנת 1810. פפור לבש בגדים "גרמניים ישנים" ונרכן מעל מעקה החלון המוקף בגפן. מאחוריו אפשר לראות את אשתו העתידית הדמיונית, הסורגת וקוראת ספר דתי. "ורד מדונה", סמל של ימי הביניים של מרי, משווה אותה למדונה. מהחלון הנגדי נשקף נוף של רחוב צפון אירופי מימי הביניים, אשר ברקעו ניתן לראות נוף חוף איטלקי.
ארוטיות כמעט ואינה נכללת כנושא בציור הנצרתיים. האנשים בתמונות לבושים ברובם במלואם, לרוב בגלימות זורמות עם קפלים חזקים ומראה קלאסי. ייצוגים של גופות כמעט עירומות, כמו הערומים של יוליוס שנור פון קרולספלד, הם יוצאים מן הכלל.
מורשת עריכה
לתנועת הנצרתיים היו השפעות רבות בגרמניה ובאנגליה על האחווה הקדם-רפאליטית. וכן השפעות ישירות על האמנים הבריטים ויליאם דייס ופרדריק לייטון ופורד מדוקס בראון.
איטליה: הנצרתיים זכו שם להצלחות ראשונות, שם הם התגוררו תקופה ארוכה, במיוחד תומאזו מינארדי עקב אחר סגנונם, בסביבות 1820 והפך לדובר התנועה "איל פוריסמו", שהכניסה את עקרונות הנצרתיים לציור האיטלקי הדתי.
צרפת: בצרפת השפעתה הובילה לחידוש האמנות הדתית בבית הספר בליון ועיצבה את הצייר מוריס דניס. ישנם אלמנטים נצרתיים בציור הכנסייה שיצר ז'אן אוגוסט-דומיניק אינגרס. תלמידו היפוליט פלנדרין יצר ציור קיר גדול בסנט ז'רמן דה פרה בשנת 1846. מרכז ההשפעה הגרמנית בצרפת היה ליון, שם תוכננו ציורי קיר ענקיים בנושאים פילוסופיים מורכבים.
אנגליה: 240 איורי התנ"ך של יוליוס שנור פון קרולספלד, שפורסמו בשנת 1860, השפיעו במיוחד. התנועה הפרה-רפאליטית, (אגודת אמנים אנגלית שהוקמה על ידי הציירים דנטה גבריאל רוזטי ואוורט מיליי בשנת 1848) לקחה את הרעיונות מתנועת הנצרתיים. פורד מדוקס בראון יצר קשר עם הנצרתיים. הפרה-רפאליטים שאפו גם להעמקה אמנותית דתית ורוחנית וראו באמנות האיטלקית של תקופת הרנסאנס המוקדמת מודל לחיקוי. כאשר בית הפרלמנט היה אמור להיות מעוטר בציורי קיר בשנת 1840, הגישה נעשה בצורה גרמנית.
גרמניה: בגרמניה היה זה בעיקר בית הספר של ביורון שלקח את רעיונות הנצרתיים במחצית השנייה של המאה ה-19.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ History of Art:Romanticism, www.all-art.org
- ^ Henri Dorra, Symbolist Art Theories: A Critical Anthology (Berkeley, University of California Press, 1995) p.17
- ^ Lionel Gossman, Unwilling Moderns: The Nazarene Painters of the Nineteenth Century, Nineteenth-Century Art Worldwide 2, 2003
- ^ Die Nazarener - vom Tiber an den Rhein, www.landesmuseum-mainz.de