AIM-7 ספארו
איים-7 ספארו (AIM-7 Sparrow) הוא טיל אוויר-אוויר, מונחה מכ"ם בעל ראש ביות חצי-אקטיבי, לטווח בינוני, מתוצרת חברת ריית'יאון האמריקנית. הספארו שימש גם כבסיס למערכות טילי קרקע-אוויר.
 | |
| מידע בסיסי | |
|---|---|
| ייעוד |
מודל נשק  |
| ארץ ייצור |
ארצות הברית |
| יצרן | ריית'יאון |
| עלות יחידה | 125,000 דולר אמריקני |
| פעילות מבצעית | 1982 |
| תקופת השירות |
1956–הווה (כ־68 שנים) |
| פלטפורמת שיגור | מטוסי קרב, מערכי נ"מ קרקעיים וימיים |
| גרסאות | AIM-7A, AIM-7B, AIM-7C, AIM-7D, AIM-7E/E2/E3/E4, AIM-7F, AIM-7M, AIM-7P |
| מאפיינים כלליים | |
| הנעה | מנוע דלק מוצק מדגם Hercules MK-58 |
| משקל | 231 ק"ג |
| ממדים | |
| אורך | 3.7 מטר |
| קוטר | 20.3 ס"מ |
| מוטת כנפיים | 0.81 מטר |
| ביצועים | |
| מהירות |
2.5 מאך לגרסאות AIM-7A/B 4 מאך לשאר הגרסאות |
| טווח |
32 ק"מ לגרסאות AIM-7C/D 45 ק"מ לגרסאות AIM-7E/E2 50 ק"מ לגרסאות AIM-7F/M |
| גובה טיסה | בתלות בגובה השיגור |
| ראש קרב והנחיה | |
| ראש קרבי | רסס מוטות פלדה במשקל 40 ק"ג |
| מרעום | קרבה |
| הנחיה | מכ"ם חצי אקטיבי |
  | |
ה'ספארו' ונגזרותיו היה טיל האוויר-אוויר העיקרי של הגוש המערבי לירי מעבר-לטווח-הראייה (BVR - beyond-visual-range) החל משנות ה-50 המאוחרות ועד שנות ה-90. ה'ספארו' יוצא למדינות רבות ביניהן: אוסטרליה, איטליה, איראן, בחריין, בריטניה, קוריאה הדרומית, טורקיה, טאיוואן, יון, יפן, ישראל, מצרים, כווית, פורטוגל, ערב הסעודית, סינגפור, ספרד וקנדה. ה'ספארו' נמצא עדיין בשירות במספר חילות אוויר בעולם, אולם הוא מוחלף בהדרגה בטיל הAIM-120 אמראם המתקדם יותר.
ה'ספארו' נישא על מספר מטוסי קרב, ביניהם: F-104, F-4, F-14, F-15, F-16 ו-F/A-18.
גרסה של טיל ה'ספארו' מיוצרת באיטליה תחת רישיון ונקראת 'אספיד' (Aspide).
במהלך מלחמת המפרץ הפילו מטוסי חיל האוויר האמריקני באמצעות ה'ספארו' 22 מטוסים ושלושה מסוקים עיראקיים.
תיאור הטיל
עריכהל'ספארו' יש ארבעה מקטעים עיקריים: מקטע ההנחיה, ראש קרב (רש"ק), בקרה ומנוע דלק מוצק (מדגם 'הרקולס' MK-58). יש לו גוף צילינדרי בעל ארבעה כנפוני-דלתא לניהוג במרכזו, וארבעה כנפוני-דלתא קבועים לייצוב בחלקו האחורי. כמו טילים חצי-אקטיביים אחרים ה'ספארו' אינו פולט קרינה בעצמו, אלא מתביית על הגל-הרציף שמשודר ממכ"ם המטוס, ומוחזר מהמטרה. ה'ספארו' מצויד במרעום קרבה מסוג מכ"ם אקטיבי.
עיקרון ההנחיה
עריכההמטוס המשגר "מאיר" את המטרה באמצעות המכ"ם והטיל קולט את האות החוזר מהמטרה באמצעות אנטנה וכך מכוון את עצמו אל עבר המטרה. בנוסף, דוגם הטיל חלק מאות המכ"ם המאיר באמצעות אנטנה נוספת ומבצע השוואה של שני האותות כדי להגדיל את דיוקו במקרה של שימוש באמצעי שיבוש מצד מטוס המטרה. על המטוס ה"מאיר" להישאר נעול על המטרה עד לפגיעת הטיל.
גרסאות
עריכהבמרוצת השנים פותחו מספר גרסאות ל'ספארו' עם שיפורים שונים:
- AIM-7A - הגרסה הראשונה של הטיל, פיתוחו החל ב-1946. טיל "רוכב-קרן", פרימיטיבי מוגבל לירי מטווח הראייה. הטיל היה חסר תועלת מול מטרה מתמרנת. נכנס לשירות בצי האמריקני ב-1956.
- AIM-7B - טיל בעל ראש-ביות אקטיבי. מעולם לא עבד בבדיקות והתוכנית לפיתוחו בוטלה ב-1958.
- AIM-7C - טיל בעל ראש-ביות חצי-אקטיבי. נכנס לשירות בצי האמריקני בשנת 1958.
- AIM-7D - שיפור של ה-AIM-7C, משתמש במנוע דלק נוזלי לשיפור ביצועיו. כלל גם שינוי במערכת ההנחיה כדי לעשות אותו יעיל יותר במהירויות סגירה גבוהות. גרסה זו נבחרה לחימוש מטוס ה-F-4 (פנטום) של חיל האוויר האמריקני ב-1962. נכנס לייצור ב-1959. כ-7500 טילים יוצרו.
- AIM-7E - שדרוג של ה-AIM-7D. חזר להשתמש במנוע דלק-מוצק. הגדיל את הטווח משמעותית עד כדי 35 ק"מ. ייצורו החל ב-1963. 25,000 טילים יוצרו. נעשה בו שימוש נרחב במלחמת וייטנאם, בו ביצועיו נחשבו למאכזבים. עקב שילוב של בעיות אמינות אשר הוחמרו בשל האקלים הטרופי באזור והכשרתם המוגבלת של הטייסים בקרבות אוויר-אוויר. הסתברות ההריגה של ה-AIM-7E הייתה פחות מ-50 אחוז. דגם זה נקרא בחיל האוויר בשם "לביד"
- AIM-7F - נכנס לשירות בשנת 1976, בעל מנוע רקטי דו-שלבי, אלקטרוניקה משופרת וראש קרב גדול יותר.
- AIM-7M - בעל מרעום מכ"ם אקטיבי. עמידות משופרת מפני שיבוש. ביצועים משופרים בגובה נמוך. נכנס לשירות בשנת 1982. חיל האוויר האמריקני עשה בו שימוש מוצלח במהלך מלחמת המפרץ בשנת 1991, והפיל באמצעותו מטוסי אויב רבים. הגרסה הנפוצה ביותר של ה'ספארו' כיום.
- AIM-7P - גרסה משופרת של ה-AIM-7M, השינוי העיקרי היה בתוכנה וכן ביצועים משופרים בגובה נמוך. בשדרוג "בלוק II" של הטיל נוסף מקלט אחורי המאפשר למטוס המשגר לשלוח תיקוני נתיב לטיל בעת מעופו.
- AIM-7R - תוכנית להוספת ראש-ביות אינפרה-אדום ל-AIM-7P "בלוק II", בוטלה בשנת 1997 עקב אילוצי תקציב.
הטיל היה חלק מארסנל הטילים של חיל האוויר הישראלי, שהשתמש בגרסאות AIM-7E, AIM-7F ו-AIM-7M במהלך השנים.
טילי קרקע-אוויר המבוססים על הספארו
עריכה_launches_RIM-7_Sea_Sparrow_on_6_February_2004_(040206-N-2970T-002).jpg)
קיימות נגזרות של טיל ה'ספארו' המשמשות כטילי קרקע-אוויר.
RIM-7 סי ספארו
עריכהה-'RIM-7 סי ספארו' (Sea Sparrow) משוגר ממשגר שמוצב על הספינה כטיל קרקע-אוויר. ה'סי ספארו' נמצא בשירות מספר חילות ים ב-נאט"ו.
סקיי גארד
עריכה'סקיי גארד' (Skyguard) היא מערכת קרקעית להגנה אווירית הכוללת משגר של טיל ה'ספארו' ושני תותחי נ"מ 35 מ"מ מונחי מכ"ם. ה'סקייגארד' פותח במשותף על ידי חברת ריית'יאון וחברת 'אורליקון-קונטראווס' (Oerlikon-Contraves) השווייצרית. מערכת ה'סקייגארד' נמצאת בשירות מצרים, יוון, ספרד וטאיוואן.
