הביץ' בויז

(הופנה מהדף The Beach Boys)

הביץ' בויזאנגלית: The Beach Boys) היא להקת רוק פסיכדלי אמריקאית, אשר החלה לפעול ב־1961 וזכתה להצלחה רבה בזכות שילוב של "הרמוניה צפופה" (close harmony) ופזמונים ששיקפו וביטאו את תרבות הנוער של דרום קליפורניה בשנות ה־60.

The Beach Boys
The Beach Boys TV (cropped).jpg
הלהקה בהופעה טלוויזיונית, 1964
מוקד פעילות קליפורניה, ארצות הברית
תקופת הפעילות 1961–היום (כ־60 שנה)
סוגה רוק פסיכדלי, רוק פופ, רוק מתקדם, רוק אלטרנטיבי, ארט רוק, רוק אנד רול, רוק ניסיוני, פולק רוק, רוק, פופ
חברת תקליטים Capitol, Brother, Reprise, Caribou, X Records, Ariola, Columbia
פרסים והוקרה
thebeachboys.com
חברים
בריאן וילסון
אל ג'ארדין
ברוס ג'ונסטון
מייק לאב
חברים לשעבר
דניס וילסון
קארל וילסון
דייוויד מרקס
ריקי פאטר
בלונדי צ'פלין
גלן קמפבל
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הרכבה המקורי של הלהקה כלל את הזמר, המוזיקאי והמלחין בריאן וילסון, שני אחיו, קארל ודניס, בן דודם מייק לאב, וחברם אל ג'רדין.

הלהקה נחשבת לאחת מלהקות הרוק הראשונות והבולטות בארצות הברית. במהלך פעילותם יצרה הלהקה 36 להיטים אשר הגיעו ל־40 המקומות הראשונים במצעד הפזמונים האמריקאי (יותר מכל להקת רוק אמריקאית אחרת) ו־56 להיטים שנכנסו ל־100 המקומות הראשונים במצעד, כולל ארבעה שהגיעו למקום הראשון.

ב־1988, נכנסה הלהקה להיכל התהילה של הרוק אנד רול.

ב־2004 דירג מגזין הרולינג סטון את הלהקה במקום ה־12 ברשימת 100 האמנים הגדולים בכל הזמנים. על פי מגזין המוזיקה בילבורד, מכרה הלהקה יותר סינגלים ואלבומים מכל להקה אמריקאית אחרת בהיסטוריה[דרוש מקור].

במהלך שנות פעילותה, עברה הלהקה שינויים רבים בסגנונה המוזיקלי ובהרכב חבריה, לרבות פרישתו של וילסון, על רקע מצבו הנפשי והתמכרותו לסמים וכן מותם של אחיו דניס (ב־1983) וקארל (ב־1998). בין חברי הלהקה אף פרצו מאבקים משפטיים אשר פגעו בפעילותה.

היסטוריהעריכה

הקמת הלהקה והשנים הראשונותעריכה

עוד בצעירותם, החלו בריאן וילסון ואחיו דניס וקארל לשיר ביחד עם אביהם מורי, שניגן בפסנתר בצורה חובבנית וחשף את האחים לעולם המוזיקה.

במהלך לימודיו התיכוניים, הקים בריאן להקה ביחד עם בן דודו מייק לאב ושני חברים נוספים. בהמשך הצטרפו ללהקה גם דניס וקארל ובן כיתתו של בריאן אל ג'רדין. שמה הראשון של הלהקה היה "הפנדלטונס" ("The Pendletones").

בספטמבר 1961, סידר מורי לחברי הלהקה פגישה עם המפיקים המוזיקליים היט ודורינה מורגן בהוליווד. במהלך הפגישה, ביצעה הלהקה את השיר "Sloop John B", שלא הרשים את המפיקים. בשל כך, ביצעה הלהקה את שירם המקורי "Surfin", על אף שעבודת העיבוד שלו לא הושלמה.

ב־1962, החלה להתגבש צורת הלבוש המוכרת של חברי הלהקה, שכללה חולצות מכופתרות בפסי תכלת/אפור ומכנסיים לבנים.

ההצלחה בשנות השישיםעריכה

 
הלהקה בהופעה ב־1964

ב־1966, החלה הלהקה לעבוד על אלבומם "Pet Sounds", אשר כלל אלמנטים מוזיקליים שטרם נעשה בהם שימוש באלבומי מוזיקה אחרים של אותה תקופה, לרבות שימוש באפקטים קוליים של תנועת רכבות ונביחות כלבים.

למעט הלהיטים שהנפיק האלבום כדוגמת "Wouldn't it be nice" ו־"God only knows", שיצאו יחדיו כסינגל מצליח, "Sloop John B" שהגיע לראשי המצעדים וכן ‏"Caroline, No" שהגיע למקום השני, חידש האלבום בתחום עריכת הסאונד. "Pet Sounds" נחשב לפסגת יצירתם של להקת "The Beach Boys" בכלל ושל וילסון בפרט.

Pet Sounds הוקלט בהשראת Rubber Soul של הביטלס. "כל כך נדהמתי מהאלבום הזה," אמר בריאן וילסון, "שהדבר הראשון שעשיתי למחרת היה להתיישב מול הפסנתר ולהתחיל לכתוב שירים. רציתי ליצור אלבום טוב יותר."

Pet Sounds, בתגובה, היווה השראה לאלבום "Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band" של הביטלס,[1] ונראה היה שהביץ' בויז והביטלס היו בתחרות מתמדת. לאחר יציאת "סרג'נט פפר", ביקש וילסון להמשיך וליצור את היצירה המוזיקלית החדשנית ביותר. הפרויקט שכונה "Smile" ואותו החלה הלהקה להקליט, הפך לאחת מהיצירות המסובכות ביותר בתולדות המוזיקה.

"Smile", שהעבודה עליו מעולם לא הסתיימה באופן סופי, הפך לאחד מהאלבומים המיתולוגיים שזכו למעמד מיתי של ממש בהיסטוריה של המוזיקה הפופולרית – רק "Good Vibrations", מלהיטיה הגדולים של הלהקה ואחד השירים המזוהים איתה ביותר, שיצא לאור כסינגל ב־1967 והצליח מאוד, זכה לגרסה מוכנה שבושלה עד תום. חלק משאר השירים מתוכו שובצו בגרסאות שעובדו באופן שונה לאלבומים הבאים של הלהקה.

בעקבות העבודה הקשה על האלבום והלחץ העצום בו היה וילסון נתון, עבר וילסון התמוטטות עצבים אשר גרמה בסופו של דבר להפסקת העבודה על האלבום ולפרישתו מעולם המוזיקה ומהלהקה. עם פרישתו של וילסון, המשיכה הלהקה להקליט ולהופיע עד לדעיכתה הסופית שנים ספורות לאחר מכן.

ב־4 ביולי 1985 ניגנו הביץ' בויז בפני קהל של מיליון בני אדם בפילדלפיה. מאוחר יותר באותו היום (4 ביולי) הופיעו בפני קהל של 750,000 איש בקניון בוושינגטון, בהישג שתועד בספר השיאים של גינס באותה שנה.

ב־1991 תרמה הלהקה גרסת כיסוי ל־"Crocodile Rock" של אלטון ג'ון לאלבום המחווה "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin".

ב־2001 זכתה הלהקה בפרס גראמי על מפעל חיים על הישגיה בתחום המוזיקלי. הלהקה נכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול ב־1988. בין שיריה המוכרים: "Surfin' USA"‏, "Good Vibrations", "I Get Around"‏, "God Only Knows"‏, "California Girls"‏, "Help Me Rhonda" ועוד.

עיקר הצלחתה של הלהקה, היה בשנות ה־60. בישראל קראו ללהקה "נערי החוף", בהתאם לנהוג באותה תקופה לתרגם לעברית את שמות הלהקות. סגנון הלהקה היה פופ, רוקנרול ובעיקר סגנון ה־Surf Rock. אלבומי הלהקה נמכרו בלמעלה מ־70 מיליון עותקים בכל רחבי העולם. השפעתם על הפופ הייתה גדולה והיא נחשבת לאחת מהלהקות המשפיעות ביותר על הפופ והרוק. התרומה המשמעותית ביותר למוזיקה, שיצרו חברי הלהקה היה אלבומם "Pet Sounds" ‏מ־1966.

דיסקוגרפיהעריכה

אלבומי אולפןעריכה

אלבומי הופעהעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא הביץ' בויז בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ admin, George Martin, “Without Pet Sounds, Sgt. Pepper Wouldn’t Have Happened”, full in bloom, ‏2020-06-26 (בAmerican English)