פתיחת התפריט הראשי

אלטון ג'ון

מלחין, פסנתרן ואחד הזמרים המצליחים ביותר בעולם

סר אלטון הרקולס ג'וןאנגלית: Elton Hercules John; נולד ב־25 במרץ 1947 בשם רג'ינלד קנת' דווייט) הוא זמר־יוצר, מלחין ופסנתרן בריטי, אחד הזמרים המצליחים ביותר במאה ה־20. אלבומיו של ג'ון נמכרו לאורך השנים ביותר מרבע מיליארד עותקים, מה שמעמיד אותו כאחד מחמשת המוזיקאים שיאני המכירות בכל הזמנים. ג׳ון מחזיק בהישג הסינגל הנמכר ביותר בכל הזמנים, מאז החלו מצעדי דירוג הסינגלים "Candle in the Wind" (ההישג מצוין בספר השיאים של גינס). בנוסף, פסקול סרט האנימציה "מלך האריות" שהלחין הוא פסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים. ג'ון זכה בשישה פרסי גראמי, באוסקר, בגלובוס הזהב ובפרס טוני. כמו כן, הוא מחזיק בתואר אבירות. על פי דירוג בילבורד לשנים 19582015, ג׳ון הוא אמן הסולו (הגבר) המצליח ביותר בכל הזמנים[1].

אלטון ג'ון
Elton John
אלטון ג'ון בפסטיבל הסרטים טרייבקה
אלטון ג'ון, 2011
לידה 25 במרץ 1947 (בן 72)
לונדון, אנגליה
שם לידה רג'ינלד קנת' דווייט
בן/בת זוג David Furnish
מקום לימודים האקדמיה המלכותית למוזיקה, אוניברסיטת לונדון עריכת הנתון בוויקינתונים
סוגה רוק, גלאם רוק, רוק קל, פופ, פופ רוק, R&B
סוג קול בריטון, טנור עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק מוזיקאי, מלחין ופסנתרן
כלי נגינה פסנתר
חברת תקליטים DJM, Uni, MCA, גפן רקורדס, Rocket/Island, Universal, Interscope, Mercury, UMG
פרסים והוקרה קצין מסדר האמנויות והספרות
מפקד במסדר האימפריה הבריטית
פרס אגדה חיה של גראמי (1999)
איש השנה של MusiCares (2000)
היכל התהילה של הרוק אנד רול (1994)
Silver Clef Award
פרס מרכז קנדי
אגדות דיסני (2006)
מסדר האימפריה הבריטית
Knight Bachelor
פרס ג'וני מרסר (2013)
http://www.EltonJohn.com
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

הקריירה שלו משתרעת על פני חמישה עשורים, ועשרות מהשירים שכתב וביצע נכנסו לצמרות מצעדי המכירות ברחבי העולם. מלבד הצלחתו המסחרית, נחשב ג'ון לאחד היוצרים החשובים והמשפיעים במוזיקת הפופ והרוק. הוא נחשב כמי שהצליח לשמר, במידה רבה, את מקומו המרכזי של הפסנתר ברוק'נ'רול[2]. כמרכיבי המפתח בהצלחתו המוזיקלית ניתן למנות: כשרונו המלודי, המילים לשיריו[3] (אותן כתב על־פי־רוב שותפו לכתיבה, ברני טופין)[4], שירתו מלאת התשוקה בקול הטנור העשיר שלו ונגינתו על הפסנתר[5] המושפעת ממוזיקת הגוספל. בעיבודיו המוזיקליים בולט השימוש בכלי המיתר. ג'ון מפורסם גם בשל סגנון הלבוש שלו והתנהגותו מחוץ לבמה[6].

תוכן עניינים

קריירהעריכה

תחילת דרכו 1962–1969עריכה

ג'ון למד בילדותו לנגן על פסנתר, ובגיל 11 התקבל ללימודים באקדמיה המלכותית הבריטית למוזיקה. ב־1960 ,כשהוא בן 13, הקים יחד עם חבר להקה שכונתית בשם "The Corvettes", שהפכה עד סוף 1962 ללהקת בלוז שהופיעה תחת השם "Bluesology". הלהקה תוארה כ"להקת נשמה סנובית"[7]. ב־1966 הלהקה החלה ללוות את הזמר ג'ון באלדרי, אך ג'ון לא היה מרוצה מהקו שהוביל באלדרי[8] ותסכולו גבר כשהלהקה החלה להופיע בקברטים – אז החל לחפש לעצמו כיוונים אחרים. ב־1967 – עדיין חבר ב־"Blusology" – החל לשתף פעולה עם הפזמונאי ברני טופין. בסוף השנה עזב ג'ון את הלהקה לקריירת סולו, ועוד בטרם לכך חיפש לעצמו שם במה: בתחילה ביקש רשות לשאול את שמו של סקסופוניסט הלהקה אלטון דין, אך לאחר שזה הביע הסתייגות, השתמש רק בשמו הפרטי, ולקח את השם "ג'ון" מג'ון באלדרי. מעתה הופיע רג' דוויט בשם "אלטון ג'ון"[9]. בינואר 1969 הוציאו ג'ון וטופין סינגל בשם "Lady Samantha", ובחודש יוני שנה זו יצא אלבום הבכורה של ג'ון, "Empty Sky", שקיבל ביקורות לא רעות, אך לא זכה להצלחה מסחרית[10]. מרבית השירים באלבום היו בעלי אופי ג'אזי. מן האלבום בלט במיוחד השיר "Skyline Pigeon", שזכה להשמעות רדיו רבות והוגדר בהמשך על ידי ג'ון: "אחד השירים הגדולים הראשונים שאני וברני כתבנו". ב־1972 הקליט ג'ון שוב את השיר בגירסת פסנתר (גירסת האלבום מלווה בנגינת צ'מבלו ועוגב), ומאז ביצע אותו בהופעות לכל אורך הקריירה שלו[11][12][13][14].

ג'ון יועד להשתתף כזמר מוביל באלבומה השני של להקת קינג קרימזון "In the Wake of Poseidon", אך השתתפותו בוטלה לאחר שמייסד הלהקה רוברט פריפ החליט שסגנונו אינו מתאים לה[15].

שנות השיא 1970–1975עריכה

 
ג'ון (מימין) עם שותפו הוותיק לאלבומיו, התמלילן ברני טופין, 1971

ב־1970 יצא אלבומו השני של ג'ון, "Elton John". האלבום, שנחשב לאלבום הפריצה של ג'ון, זכה להצלחה מסחרית לאחר שהשיר "Your Song" מתוכו הגיע לצמרת מצעד המכירות האמריקאי. התקליט נהנה גם מביקורות חיוביות מצד מבקרי המוזיקה. להיטים נוספים מהאלבום הם "I Need You To Turn To", "Take Me To The Pilot", "Border Song", "Sixty Years On", ו־"The King Must Die". באלבום זה החל גם שיתוף הפעולה עם המפיק גאס דאדג'ן (שהייתה לו השפעה מכרעת על הצליל באלבומיו של ג'ון), ועם המעבד פול בקמסטר, שפעל באותה תקופה גם לצד הרולינג סטונז ודייוויד בואי (להיטו של בואי "Space Oddity" הופק על ידי דאדג'ן; בקמסטר סיפק את העיבוד התזמורתי)[16][17].

באותה שנה, לאחר מספר חודשים, יצא לאור אלבומו השלישי, "Tumbleweed Connection". אלבום אולפן זה כלל עיבודים בסגנון המערב הפרוע, והוא המשיך בקו של שני האלבומים הראשונים, שהצטיינו בעיבודים התזמורתיים והקוליים ובבלדות מרגשות.

ב־1971 יצא "17-11-70", אלבום הופעה חיה שהוקלטה ושודרה ברדיו בניו יורק ב־17 בנובמבר 1970. ההקלטה כללה שירים חדשים וישנים של ג'ון, וכן ביצועי שירים של אמנים אחרים, בהם "Honky Tonk Women" של הרולינג סטונז, "Get Back" של הביטלס, ושיר הרוקנ'רול הוותיק "My Baby Left Me". בהקלטה השתתפו גם המתופף נייג'ל אולסון ונגן הבס די מאריי, שהצטרפו ללהקתו של ג'ון לפני כן בהקלטת אלבומו השלישי, והמשיכו להופיע איתו עד אמצע שנות השבעים.

באותה השנה יצא גם פסקול של ג'ון לסרט "Friends", בסגנון דומה לאלבומים הקודמים ובליווי התיזמור של פול בקמסטר. אלבום זה לא יצא בנפרד על גבי דיסק, אך הוא יצא בשלמותו בדיסק האוסף הכפול של אלטון, "Rare Masters".

אלבום נוסף שיצא ב־1971 היה "Madman Across The Water". גם אלבום זה, כמו אלבומיו הקודמים "Elton John" ו־"Tumbleweed Connection", הגיע לעשירייה העליונה של מצעד מכירות האלבומים בארצות הברית. האלבום הכיל את הלהיטים "Levon" ו־"Tiny Dancer". הופעה ראשונה באלבום זה הייתה לנגן כלי ההקשה הידוע ריי קופר (שעבד עם אריק קלפטון וג'ורג' האריסון). קופר יצטרף ללהקתו של ג'ון כחבר קבוע בשנת 1974.

בהמשך שנות השבעים הוציא ג'ון עם טופין שבעה אלבומים ששהו במקום הראשון במצעד המכירות: "Honky Château","Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", "Goodbye Yellow Brick Road", "Caribou", "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy", "Rock of the Westies", "Elton John's Greatest Hits" [18][19]. ג'ון וטופין כתבו יחד חמישה להיטים שהגיעו למקום הראשון בארצות הברית: "Crocodile Rock", "Bennie and the Jets", "Don't Go Breaking My Heart", "Philadelphia Freedom", ו־"Lucy in the Sky with Diamonds" (שהוא חידוש לשיר של הביטלס, אותו שר ג'ון עם ג'ון לנון) וגם שלושה שירים ששהו במקום השני במצעדים: "Daniel", "Goodbye Yellow Brick Road" ו־"Don't Let the Sun Go Down on Me".

לאחר תקרית מביכה שאירעה לג'ון במהלך קניות בחנות בלונדון בתחילת דצמבר 1971, כשהקופאית, שזיהתה אותו ככוכב אלטון ג'ון, אך ראתה שם שונה – שם הלידה שלו – בפנקס השיקים, סירבה בתחילה לבצע את העסקה, החליט ג'ון לשנות את שמו באופן חוקי. ב־8 בדצמבר 1971 אירגן דיק ג'יימס (שבלייבל שלו, "DJM", היה ג'ון חתום) פגישה עם עורך־דין כדי למלא טפסים לשינוי השם. באותו מעמד, בחר לעצמו ג'ון שם אמצעי: "הרקולס", כשמו של הסוס בסיטקום ה-BBC הפופולרי "Steptoe and Son"[20]. ב־7 בינואר 1972 שונה שמו חוקית ל"אלטון הרקולס ג'ון"[21].

ב־19 במאי 1972 יצא האלבום "Honky Château", שכלל את הלהיטים "Rocket Man" ו־"Honky Cat". ללהקה הקבועה שלו הצטרף באלבום זה הגיטריסט דיווי ג'ונסטון שניגן במספר שירים באלבום הקודם, וג'ון ביקש לצרפו כחבר להקה קבוע[22]. האלבום קרוי על שם המקום שבו הוקלט: Château d'Hérouville שמצפון לפריז[23] (ההקלטות נעשו בצרפת כדי להימנע מתשלום המס האנגלי הגבוה[16]). האלבום הגיע למקום הראשון במצעד האמריקני (הראשון ברצף של שבעה שעשו זאת), ושהה בו במשך חמישה שבועות[18]. כן קיבל האלבום ביקורות חיוביות מאוד: מבקר BBC כריס רוברטס תיאר אותו כאחד מאלבומיו "המחשמלים וברי־הקיימא ביותר" של ג'ון[24]. מבקר "רולינג סטון" ג'ון לנדאו תיאר אותו כ"אלבום עשיר, חם ומספק" שטוב יותר אפילו מ־"Tumbleweed Connection"[25]. מבקר "AllMusic" סטפן תומאס ארלווין תיאר אותו כ"סדרת השירים הממוקדת והמושלמת ביותר שאלטון ג'ון וברני טופין כתבו אי פעם"[26].

באלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player" שיצא ב־1973 החל ג'ון לשלב סגנון מוזיקלי של גלאם רוק. להיטים בולטים בו היו הסינגלים "Daniel" ו־"Crocodile Rock". כן בלט "Have Mercy on the Criminal", שלצד הסינגלים זכה לביצועים של ג'ון בהופעות חיות לאורך השנים[27]. פול בקמסטר עיבד לכלי מיתר את השיר (וכן את "Blues for my Baby and Me") – עיבוד שג'ון יתאר בהמשך כ"מהפכני". השיר "I'm Gonna Be a Teenage Idol" הוא מחווה למארק בולאן: "ניגנו אותו בשבילו, ואני חושב שהוא אהב אותו", סיפר ג'ון בראיון למגזין Beat Instrumental. "הוא לא הכה אותי, בכל אופן". האלבום זכה לביקורות חיוביות[28]: "האלבום הזה טוב כקודמו, אם לא יותר", כתב סטפן הולדן מה"רולינג סטון"[29]. בהוצאה המחודשת של האלבום בשנת 1995, נכלל כבונוס השיר "Skyline Pigeon" בגרסת הפסנתר שלו, שהוקלטה במהלך הקלטות האלבום.

בסוף שנת 1973 יצא אלבומו הכפול "Goodbye Yellow Brick Road", בו התבטא היטב סגנון הגלאם רוק המאפיין את ג'ון. האלבום הצליח מאוד במכירות, וכלל חלק מלהיטיו הגדולים ביותר של ג'ון: "Candle in the Wind", "Saturday Night's Alright for Fighting", "Bennie and the Jets" ושיר הנושא "Goodbye Yellow Brick Road".

ב־1974 יצא האלבום "Caribou" שכלל כמה להיטים, בהם "The Bitch is Back" ו־"Don't Let the Sun Go Down on Me" (שיצאו גם כסינגלים). כן נכלל בו "I've Seen The Saucers", שיר מעניין בהשראת מדע בדיוני המתאר פגישה עם חוצנים. האלבום קרוי על שם אולפן ההקלטות "קריבו" שבקולורדו, בו הקליט ג'ון את האלבום (וגם את זה שבא אחריו). בחוברת האלבום המחודש (Reissue) שיצא ב־1995 נכתב שהאלבום הוקלט בחופזה, בכתשעה ימים בלבד במהלך ינואר 1974 שעמדו לרשות הלהקה לפני התחלת סיבוב ההופעות ביפן ובאוסטרליה, ושעקב כך הלהקה עבדה תחת "לחץ בלתי־ייאמן". המפיק גאס דאדג'ן הביע מאוחר יותר מורת רוח מהסאונד של האלבום, כמו גם ממרכיבים נוספים בו. בנוסף לסינגלים, ג'ון ביצע במשך השנים כמה שירים אחרים בהופעותיו, ביניהם "Grimbsy", "You're So Static", "Ticking" ו־"Dixie Lily". המהדורה המחודשת כללה גם ארבעה שירי בונוס שהוקלטו במהלך הקלטות האלבום או סמוך להן: "Sick City", "Cold Highway", "Step Into Christmas" ו־"Pinball Wizard" – שהוקלט במהלך הקלטת הפסקול והאלבום של הסרט "טומי" של להקת "המי".

 
אלטון ג'ון בהופעה, 1975

בשנת 1975 השתתף ג'ון לצד כוכבים כגון אריק קלפטון וטינה טרנר בסרט "טומי", אשר התבסס על האלבום ואופרת רוק של להקת "המי". הוא גילם בסרט את אלוף הפינבול המפסיד לטומי, הנער החירש והעיוור. בסרט זה שר ג'ון את הלהיט "Pinball Wizard".

במאי 1975 יצא לאור אלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" ("קפטן פנטסטיק והקאובוי החום המלוכלך מעפר"), שנכתב כסיפור אוטוביוגרפי על ימי התחלת הקריירה של ג'ון ("קפטן פנטסטיק") ושותפו הוותיק התמלילן ברני טופין ("הקאובוי החום המלוכלך מעפר")[30]. "קפטן פנטסטיק" הוא האלבום הראשון אי פעם שנכנס מיד עם יציאתו לאור למקום הראשון במצעד הבילבורד 200, תוך שהוא מוכר 1.4 מיליון עותקים במשך ארבעת הימים הראשונים ליציאתו, ושהה במקום הראשון במשך שבעה שבועות[31][32]. האלבום נחשב לאחד מאלבומיו הטובים ביותר[33][34][35]. ישנם – ובהם ג'ון עצמו – הרואים בו את אלבומו הטוב ביותר[36]. בריאיון שערך עמו קמרון קרואו ב־2006 אמר ג'ון: "תמיד נהגתי לחשוב שקפטן פנטסטיק היה אלבומי הטוב ביותר, משום שלא היה מסחרי בשום דרך... קפטן פנטסטיק נכתב מההתחלה לסוף בסדר רץ, כמעין סיפור על התמודדות עם כישלון – או ניסיון נואש שלא להיות כזה. חיינו את הסיפור[37]". את השיר "Tower of Babel" שמתוך האלבום תיאר המבקר Brian Kachejian כ"מהפנט", והוסיף: "ככל שהשיר מתפתח נהיה מאוד ברור שהמאזין שומע מנגינה ומבנה שיר כל כך מקוריים, עד שהמנגינה נשכחת מהר לאחר ההאזנה הראשונה...בגלל שהמאזינים רגילים לשמוע שירים שהם אותה הגברת בשינוי אדרת, קשה להם לזכור משהו שאותו מעולם לא שמעו...אלטון ג'ון וברני טופין הגדירו את המושג מקוריות במוזיקה הפופולרית בשנות ה־70"[38]. האלבום אף זכה להצלחה מסחרית[39] ומקובל לראותו כמסמן את סיומה של פסגת הקריירה של ג'ון[40]. נכלל בו הלהיט "Someone Saved My Life Tonight".

לפני הקלטת האלבום הבא, "Rock of the Westies", פיטר ג'ון את חברי הלהקה הקבועים המתופף נייג'ל אולסון[41] והבסיסט די מאריי. על הכל מוסכם שהפיטורים נעשו דרך הטלפון, אך קיימים חילוקי גרסאות בין ג'ון לבין אולסון לגבי זהות המטלפן: לפי ג'ון, היה זה הוא עצמו (ובראיונות שנערכו עמו לאחר מכן הביע חרטה עמוקה על "הדרך הנוראית" של פיטורים דרך הטלפון). אמנם לפי אולסון היה זה חבר צוות הכפוף לג'ון שדיבר איתם[42]. כמו כן, יש חוסר התאמה בנוגע להבנת עילת הפיטורים: ג'ון סיפק בראיונות הסבר לאקוני שהרגיש שהיה "חייב שינוי"[43]. גם אולסון סיפר: "הסיבה מדוע הוא נתן לנו ללכת, עד כמה שקראתי בעיתונות, הייתה שהוא רצה לשנות כיוון מוזיקלי". עם זאת, ההסבר לא התקבל על דעתם והפיטורים, על פי אולסון, המשיכו לרדוף את מאריי עד מותו ב־1992, משבץ שנגרם בעקבות טיפול כימותרפי במחלת סרטן העור ממנה סבל[44]: "היינו מאוד קרובים, גרנו בנאשוויל. מספר שבועות לפני מותו של די, ביקרתי אותו. אחד הדברים האחרונים שהוא אמר לי היה, 'נייג', הלוואי שהיו אומרים לנו מה לעזאזל עשינו שפוטרנו. אף פעם לא קיבלנו את הסיפור האמיתי'"[45]. אולסון ומאריי התארחו בכמה מאלבומי שנות ה־80 של ג'ון. אולסון תופף כמה רצועות ב־"Songs from the West Coast" מ־2001 – אז גם חזר ללהקתו של ג'ון. כן תופף אולסון את כל הרצועות באלבומי האולפן "Peachtree Road" מ־2004, "The Captain and the Kid" מ־2006 ו־"Wonderful Crazy Night" מ־2016.

את סדרת אלבומי האולפן שהוציא ג'ון בחברת התקליטים DJM, חתם האלבום "Rock of the Westies", שהוקלט בקולורדו ויצא לאור באוקטובר 1975. בין השירים הבולטים באלבום: "Island Girl" (שהגיע למקום הראשון במצעדי הפזמונים בארצות הברית ובבריטניה), "I Feel Like a Bullet (In the Gun of Robert Ford)" ו־"Grow Some Funk of Your Own". על אף שהאלבום הגיע לראש מצעדי המכירות של הבילבורד, איכותו המוזיקלית נחשבת ירודה יחסית לאלבומיו הקודמים. המפיק גאס דאדג'ן סיפר על חיכוכים ומריבות בין החברים בלהקה החדשה, שהשליכו על התוצאה הסופית, והודה: "זה אינו אחד מהאלבומים המועדפים עלי"[46]. המבקר מאט ספרינגר כתב: "נדמה שהיעד היה גישה רעננה, וגם אם התוצאות לא מגיעות לגבהים הנשגבים שהושגו בריצתו המדהימה של אלטון ג'ון במחצית הראשונה של שנות השבעים, עדיין יש באלבום כמה שירים טובים"[47]. עוד נכתב על כך כי קשיים רגשיים והתמכרות לסמים של ג'ון בתקופה זו, לצד החלפת חברי הלהקה נייג'ל אולסון המתופף ודי מאריי הבסיסט, תרמו לירידה באיכות אלבומיו[48]. בשנת 1975 אף ניסה ג'ון להתאבד[49].

במאי 1976 הוציא ג'ון את אלבום ההופעה השני שלו, "Here and There". בשונה מאלבום ההופעה הראשון, בו נתפס ג'ון כמוזיקאי צעיר בעל צליל ייחודי ומקורי, הרי שבאלבום ההופעה השני מוצג ג'ון כזמר גלאם רוק ותיק, הלבוש בתלבושות ראוותניות ומשתולל על הבמה בשעת הנגינה, דבר שנטען כי תפס את מקומה של המוזיקה שלו. האלבום הוקלט בבריטניה (בהופעה בפני המלכה אליזבת השנייה ברויאל פסטיבל הול) ובארצות הברית (בהופעה שהתקיימה במדיסון סקוור גרדן ב־1974). במקור יצא האלבום על גבי תקליט יחיד; בסוף שנות ה־90 יצאה גרסת האלבום הכפול, שהכילה את כל שירי שתי ההופעות. ג'ון אירח מספר אמנים בהופעות אלו, בהם המוזיקאית לזלי דנקן ששרה עם ג'ון את הבלדה "Love Song" בהופעה בבריטניה, והזמר ג'ון לנון שהצטרף למספר שירים בהופעתו הציבורית הגדולה האחרונה (ואחת מהופעותיו האחרונות בכלל) ב־28 בנובמבר 1974 במדיסון סקוור גארדן[50][51][52]. ההופעה גם סימנה ציון דרך אישי עבור לנון, כאשר אלטון ג'ון אירגן פגישה מאחורי הקלעים בינו ובין רעייתו יוקו אונו בעת שהיו עדיין פרודים, במה שהתברר כשלב בדרך לפיוס ביניהם: "זה היה לפני שחזרנו להיות ביחד, אבל זה כנראה היה שהרגשנו משהו", סיפר לנון ל"רולינג סטון"[53]. שנה לאחר מכן, ביקשו לנון ואונו מאלטון לשמש סנדק לבנם שון[54][55].

המשך הקריירה 1976 – היוםעריכה

באוקטובר 1976 יצא האלבום "Blue Moves", שהיה אלבומו הראשון של ג'ון בחברת התקליטים "רוקט רקורדס", אותה הקים בשותפות עם ברני טופין והמפיק גאס דאדג'ן (בארצות הברית בלבד ייצגו אותו חברות אחרות - בתקופה זו הייתה זו "MCA"). אלבום זה, שהיה אלבומו הכפול השני של ג'ון (לאחר "Goodbye Yellow Brick Road"), קיבל ביקורות שליליות בקרב המבקרים: מבקר "רולינג סטון" אריאל סווארטלי כתב שהוא "יומרני באופן נואש" וש"מספר השירים הטובים שבו אפילו לא קרוב להצדיק את אורכו הנרחב". סווארטלי ציין לטובה את "Idol" ואת "Shoulder Holster"[56]. בביקורת רטרוספקטיבית, תיאר מבקר "AllMusic" לינדסיי פלאנר את האלבום כ"עייפות בלתי־נמנעת" שבאה לאחר "פרץ היצירתיות העצום" שדחף את ג'ון להוציא את אלבומיו הקודמים. פלאנר ציין את הלהיט היחיד מהאלבום "Sorry Seems to Be the Hardest Word" (שהוא אחד השירים הבודדים בהם ג'ון השתתף בכתיבת המילים, עם טופין), את "Cage the Songbird" המזכיר את חייה של אדית פיאף, את "One Horse Town" ה"רוקי" ואת השיר "Tonight" אותו תיאר כ"נוקב עד כאב". פלאנר סיכם: "בעוד 'Blue Moves' לא מגיע לקרסוליים של אלבומים הכרחיים כ־'Tumbleweed Connection' או 'Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy', הרגעים המבריקים שבו מוכיחים שג'ון עדיין היה יכול להציע יותר מאשר חומר ממוצע"[57].

הלהיט הגדול ביותר של ג'ון בשנה זו היה "Don't Go Breaking My Heart", דואט עם קיקי די, ששהה במשך ארבעה שבועות בראש מצעד הבילבורד הוט 100[58] ודורג שני בסיכום השנה[59]. כן הגיע הסינגל לפלטינה בארצות הברית[60]. על אף שהוקלט במהלך הקלטות "Blue Moves", לא נכלל השיר באלבום; השיר נכלל בכמה מאלבומי האוסף של הזמר.

בשנת 1977 הפיק ג'ון יחד עם שותפו המוזיקלי באותה העת, קליב פרנקס, את אלבומה השלישי של להקת "בלו", שהדגיש בשמו את תרומתו של ג'ון לאלבום: "The Elton John Years: Another Night Time Flight"[61][62]. שאיפתם של חברי הלהקה הייתה להחיות את הצליל שאפיין את אלבומיו של ג'ון באמצע שנות ה־70. ג'ון השתתף באלבום זה גם בנגינה על קלידים ופסנתר ובקולות רקע. לפרויקט זה הצטרף גם ריי קופר, נגן כלי ההקשה שתרם רבות לצליל שייחד את אלבומיו של ג'ון בשנות ה־70. בסוף שנת 1977 הכריז ג'ון שהוא פורש מהופעות בפני קהל, אך הוא חזר להופיע לאחר שנה (ג'ון הכריז מעל הבמה ש"הופעה זו תהיה האחרונה" גם ב־1976, 1982, 1984, 1986 ו־1989[63]. בנוסף הכריז על פרישה מהקלטות ב־2001[64]; זאת לבד מהפרישה הזמנית שלו ב־1990, לאחר גמילתו מהתמכרויותיו השונות ומהודעת הפרישה מהופעות ב־2018).

בשנת 1978 יצא אלבומו "A Single Man". היה זה אלבומו הראשון בו לא שיתף פעולה עם התמלילן טופין והמפיק דאדג'ן, עימם עבד מראשית דרכו. במקומם החל לעבוד עם התמלילן גארי אוסבורן (עמו עבד עד לאמצע שנות ה־80) ועם קלייב פרנקס, וכן היה שותף בעצמו בהפקה. האלבום קיבל ביקורות מעורבות, ובכל זאת הגיע למעמד אלבום פלטינה בארצות הברית[65]. בלטו בו השירים "Shine On Through" ,"Georgia", "It Ain't Gonna Be Easy", "Part-Time Love" וכן השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) "Song for Guy" שהצליח כסינגל באנגליה ונכלל מאז ברוב תקליטי האוסף של הזמר. הרקע לשיר האחרון יוצא דופן: ג'ון כתב בהערות המצורפות לסינגל שביום שבו כתב את השיר, העסיקו אותו מחשבות אובססיביות על המוות. למחרת כתיבת השיר נודע לו על מותו של Guy Burchett, השליח בן ה־17 של חברת התקליטים של ג'ון, בתאונת אופניים ביום הקודם (כלומר באותו יום בו ג'ון כתב את השיר). ג'ון החליט לקרוא את שם השיר "Song for Guy" – לזכרו של גאי. סגנון הדיסקו שהיה פופולרי באותה התקופה, חילחל גם לאלבום זה. על גבי עטיפת האלבום ניצב ג'ון כשהוא לבוש בבגדי ג'נטלמן מהמאה ה־19, ומאחוריו מתנשאת טירה; נטען כי צבעי האפור השולטים בתמונה, לצד שם האלבום, מייצגים את בדידותו של ג'ון בתקופה זו, בה ירדה הפופולריות של המוזיקה שלו.

בשנת 1979 יצא המיני אלבום "The Thom Bell Sessions". לזמן הפרויקט נפרד אלטון מלהקתו הקבועה ועבד עם מפיק וכותב הרית'ם אנד בלוז תום בל. ההקלטות נערכו אמנם בחלק השני של שנת 1977, אך לאחר שהיחסים האישיים בין השניים עלו על שירטון, הופסק הפרויקט לאחר שהוקלטו ששה שירים בלבד, ורק שלושה מהשירים שהוקלטו יצאו לאור במיני־אלבום ב־1979. בשנת 1989 יצא האלבום "The Complete Thom Bell Sessions" שכלל את כל ששת השירים שהוקלטו. במהלך ההקלטות, יעץ תום בל לג'ון עצות בתחום הקולי ועודד אותו לעשות שימוש ברגיסטר נמוך יותר[66][67]. שלוש הרצועות ששוחררו במיני־אלבום היו: "Three Way Love Affair" ו־"Mama Can't Buy You Love" שנכתבו על ידי אחיינו של תום בל, לירוי בל (שהשתתף בתוכנית The X Factor האמריקנית בעונת 2–2011) וקייסי ג'יימס, ו-"Are You Ready for Love" שנכתב על ידי לירוי בל, תום בל וקייסי ג'יימס. שני השירים האחרונים זכו להצלחה במצעדים. שלוש הרצועות הנוספות ששוחררו באלבום "The Complete Thom Bell Sessions" היו: "Country Love Song" שנכתב על ידי ג'וזף ג'פרסון, "Nice and Slow" שנכתב על ידי אלטון ג'ון וברני טופין ו־"Shine on Through" שנכתב על ידי אלטון ג'ון והתמלילן גארי אוסבורן. "Shine on Through" (שכאמור, כמו כל השירים הוקלט ב־1977) הוקלט מחדש בגרסה מקוצרת ויצא באלבום "A Single Man" ב־1978[68].

 
אלטון ג'ון בהופעה, שנות ה־80

אלבום האולפן ה־13 של ג'ון, "Victim of Love", שיצא לאור ב־1979, היה אלבום דיסקו, שיצא מעט אחרי השיא של פופולריות מוזיקת הדיסקו. אורכו פחות מ־36 דקות והוא הקצר מבין אלבומיו של ג'ון. האלבום יוצא דופן גם בכך שג'ון לא כתב את השירים, ואף לא ניגן (אלא רק שר). האלבום נקטל על ידי הביקורת[69], נכשל במכירות, ומוזכר תכופות כמועמד ראוי לתואר אלבומו החלש ביותר: "ב־'Victim of Love' אין נשמת חיים אחת", כתב סטפן הולדן מ"רולינג סטון"[70]. ג'ון לא העלה מופע בעקבות האלבום (וכמעט ולא שר משיריו בהופעותיו, בכלל[71]). בהמשך בחר לצאת לסיבוב הופעות אינטימי, בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר. במופע זה חזר ג'ון לשירים מראשית הקריירה שלו, אותם לא שר מאז ראשית שנות ה־70. הופעה חשובה במהלך סיבוב ההופעות, הייתה ההופעה ההיסטורית בברית המועצות, הופעה ראשונה לאמן מערבי מאחורי מסך הברזל. במהלך מסע הופעות זה, ביקר לראשונה גם בישראל[72].

ב־1980 יצא האלבום "21 at 33", שנקרא כך בשל היותו האלבום ה־21 של ג'ון (כולל אלבומי אוסף, אלבומי הופעה, אלבום הקומפילציה "ליידי סמנתה", מיני אלבום, ופסקול "חברים"), אותו הוציא בגיל 33. ההקלטות נעשו בצרפת בעיר ניס, ובארצות הברית בעיר לוס אנג'לס שבמדינת קליפורניה. באלבום זה שב ג'ון לשתף פעולה, בחלק מהשירים, עם התמלילן ברני טופין, וכן עם נגן הבס די מאריי ועם המתופף נייג'ל אולסון (בתפקידיהם בשיר "White Lady White Powder", ובקולות רקע בשירים אחרים). לבד מטופין, כתב גארי אוסבורן את המילים לחלק מהשירים. בשלושה מהבולטים שמבין השירים, השתתף גם ג'ון בכתיבת המילים: ב־"Never Gonna Fall in Love Again" וב־"Sartorial Eloquence" שיתף פעולה עם תום רובינסון, וב־"Give Me the Love" – עם Judie Tzuke[73]. במהלך ההקלטות הוקלטו 11 שירים נוספים, בהם שני שירים בצרפתית עם זמרת הפופ הצרפתייה פראנס גל. חמישה מבין השירים הנוספים שהוקלטו יופיעו באלבום הבא, "The Fox". האלבום הגיע למעמד אלבום זהב בארצות הברית[74], והיה חסר רק מעט למעמד אלבום פלטינה (מיליון עותקים בארצות הברית), לאחר שמכר שם 900 אלף עותקים[75]. "Little Jeannie" הגיע למקום שלישי במצעד הבילבורד[76], ובכך היה ללהיט הגדול ביותר של ג'ון בארצות הברית מאז הדואט שהקליט ב־1976 עם קיקי די, "Don't Go Breaking My Heart".

ב־13 בספטמבר באותה שנה הופיע במה שהפך לאחת מהופעותיו הזכורות ביותר: הופעת ענק בחינם בסנטרל פארק, לפני קהל של למעלה מ־400 אלף בני אדם, במהלכה לבש (בין השאר) תלבושת דונלד דאק[77].

האלבומים הבאים, "The Fox" ‏(1981) ו־"Jump Up!" ‏(1982) היוו המשך ישיר לצליל וליוצרים שליוו את ג'ון באלבומו הקודם. בארצות הברית, עבר ג'ון מחברת "MCA" לחברת "גפן רקורדס" – "The Fox" היה האלבום הראשון שיצא שם בחברה זו (לקראת סוף שנות ה־80 יחזור ג'ון ל־"MCA")[78]. "The Fox" לא כלל להיטים, אך קיבל ביקורות טובות למדי: נטען שהיה האלבום הטוב ביותר שלו מאז אמצע שנות השבעים[79].

את "Jump Up!" הפיק כריס תומאס (שיפיק גם את שני אלבומי־האולפן הבאים). האלבום כלל גם מספר שירים שהפכו ללהיטים: "Blue Eyes", "Empty Garden (Hey Hey Johnny)" (אותו הקדיש לחברו המנוח ג'ון לנון), "I Am Your Robot" ו־"All Quiet on the Western Front". כמו כן, אלבום זה הוא מן האלבומים הראשונים בהם נשמע ג'ון שר בקול עמוק יותר, כפי שניתן לשמוע ב־"Blue Eyes" ובמספר שירים נוספים. לאחר 1982, רק "Empty Garden" ו־"Blue Eyes" בוצעו בהופעות באופן קבוע.

בשנת 1983 יצא האלבום "Too Low for Zero", שסימן מעין קאמבק לג'ון לאחר אי־ההצלחה היחסית של אלבומיו הקודמים, שלא כללו להיטים בינלאומיים גדולים והיו מאכזבים במכירות, יחסית לשרשרת ההצלחות שלו במחצית הראשונה של שנות השבעים. באלבום חזר ג'ון לשתף פעולה באופן מלא עם ברני טופין, וכן עם חברי הלהקה מראשית שנות ה־70 (שיקליטו עם ג'ון גם את אלבומו הבא). אלבום זה מכר את מספר העותקים הגדול ביותר מבין אלבומי שנות ה־80 שלו (האלבום הגיע למעמד אלבום פלטינה בארצות הברית, אנגליה ומדינות נוספות) וכן זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה[80]. האלבום כלל להיטים בינלאומיים גדולים כמו: "I'm Still Standing" ו־"I Guess That's Why They Call It the Blues". כן בלטו "Cold as Christmas" ו־"Crystal". חלק משירי האלבום הפכו לקליפים מצליחים מאוד ברשת MTV.

בשנת 1984 יצא האלבום "Breaking Hearts". טכנאית ההקלטות הייתה רנטה בלאול, אותה נשא ג'ון לאשה באותה שנה – נישואים שיסתיימו ב־1988. שלושה מבין חמשת הסינגלים של האלבום, הנחשב מהמוצלחים מבין אלבומי שנות ה־80 של ג'ון, נכנסו לטופ-40 בארצות הברית: "Sad Songs (Say So Much)" (מקום 5), "Who Wears These Shoes" (מקום 16) ו־"In Neon" (מקום 38)[81]. בארצות הברית הגיע האלבום בשנת הוצאתו למעמד אלבום זהב, וב־1998 הגיע למעמד אלבום פלטינה[82].

בשנת 1985 יצא האלבום "Ice on Fire"[45]. גאס דאדג'ן חזר להפקה, לראשונה מאז "Blue Moves" (והפיק גם את האלבום הבא). ג'ורג' מייקל, אז חלק מהצמד "Wham!", סיפק קולות רקע ב"Nikita" ובשיר נוסף. רוב שירי האלבום נחשבו חלשים, דבר שגרר כלפי מטה את הציונים שקיבל מהמבקרים. עם זאת, בלטו בו הלהיט "Nikita" ו־"Cry to Heaven"[83]. השיר "Shoot Down the Moon" יועד לסרט ג'יימס בונד "רצח בעיניים" (ומכאן האזכורים לכלי נשק ולמלים כמו "מסתורין" ו"סודות"), אך נדחה לאחר ששירה של להקת "דוראן דוראן" "A View to Kill" הקדים אותו[84][85]. באלבום הופיע השיר (האינסטרומנטלי בעיקרו) " The Man who Never Died", שנכתב על ג'ון לנון; שיר זה יצא כ-B-Side במהדורה האנגלית המקורית של האלבום ומצורף כבונוס במהדורה המחודשת שהוציאה חברת Mercury ב־1999 (להבדיל מההוצאה של חברת Geffen, שבה שיר זה אינו מופיע).

בשנת 1986 יצא האלבום "Leather Jackets". האלבום, שרובו הוקלט באותו סשן הקלטות של "Ice on Fire", הוא האלבום שהכי פחות הצליח במצעדים בקריירה של ג'ון. לראשונה בקריירה שלו, כל השירים אינם ארוכים מחמש דקות. האלבום קיבל ביקורות מוזיקה גרועות במיוחד[86][87]. לבד מהביקורות הגרועות, ציין אותו ג'ון עצמו (וכן המפיק גאס דאדג'ן) כאלבום הכי פחות טוב שלו, תוך שהוא תולה את איכותו הנמוכה, לדבריו, בהתמכרותו לסמים באותה עת[88]. כמו כן, נכלל בו השיר שג'ון העריך כגרוע ביותר שכתב: "Heartache All Over the World"[89]. עם זאת, ולמרות דבריו של ג'ון, הדעות בקרב קהל המאזינים שלו חלוקות, ויש בהם הסוברים שגם אם אין מדובר באחד מאלבומיו הטובים ביותר, ושייתכן שחלק מהשירים סובלים מהפקה מיושנת, בכל זאת הוא לא ראוי לקיתונות הבוז שנשפכו עליו[90]. כך גם הפזמונאי ברני טופין, שסבר כי "יש באלבום מספר שירים טובים"[91]. רוג'ר טיילור וג'ון דיקון מלהקת "קווין" התארחו באלבום וניגנו תופים וגיטרה בס, בהתאמה, ב־"Angeline" (זמר הליווי Alan Carvell היה שותף בהלחנת השיר והלחין את ה"אוו הוו" הנשמעים בפתיחת ובסיום השיר[92]). נכלל בו "Slow Rivers"' – דואט עם קליף ריצ'רד וכן "Don't Trust That Woman" – שיתוף פעולה עם הזמרת האמריקנית שר, שכתבה את המלים לשיר. בקשר לשיר האחרון ישנן מספר נקודות הראויות לציון: בקרדיטים לשיר רשומים שר ו־"Lady Choc Ice". "Lady Choc Ice" ו־"Lord Choc Ice" היו כינויים ששימשו את ג'ון ואת אשתו בחתימה בבתי־מלון בתקופה ההיא, כדי לשמור על פרטיותם; ואריציות על שמו של קטע לפסנתר של אלטון ג'ון בשם "Choc Ice Goes Mental"[93] ובקרדיט השיר – כינוי לג'ון עצמו. הרקע למהלך: שר, ששלחה את השיר לג'ון ולעוד שני מלחינים (מבלי שאף אחד ידע על האחרים) ייעדה את השיר לאלבום שלה. ג'ון, אחרי שהלחין את השיר ושלח לה את הטייפ, נמלך בדעתו ולקח את השיר לאלבומו זה (ולטענתה בראיון – העמיד אותה בפני עובדה). שר דרשה ששמה יופיע ראשון בקרדיט לשיר. ג'ון הסכים, אך כצעד של מחאה (וליגלוג – על מנת להוציא את העוקץ מדרישתה, כפי שהסביר אחר כך בראיון טלוויזיוני), כינה את עצמו כך[94]. כן בולט הניגוד בין המילים הקשות של השיר למוזיקה העליזה. המחברת אליזבת רוזנטל מציינת שזו תופעה אופיינית לג'ון, ומביאה דוגמאות כמו "Elderberry Wine" (מתוך האלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player") ודוגמאות נוספות[95] (אין להתבלבל בין השיר של ג'ון לגרסה שהקליט Les Dudek למילים של שר).

בשנת 1987 יצא אלבום ההופעה "Live in Australia with the Melbourne Symphony Orchestra", שתיעד את ההופעה שהתקיימה ב־14 בדצמבר 1986 לפני קהל של 11,000 איש במרכז הבידור של העיר סידני שבאוסטרליה. ג'ון עלה לבמה לבוש כמוצרט. על אף שמיתרי הקול שלו היו נגועים במה שתואר לאחר מכן "גידולים לא ממאירים", התקיים המופע כמתוכנן ושודר בשידור חי ברחבי העולם. במופע לווה ג'ון בלהקתו הקבועה וכן בתזמורת הסימפונית של מלבורן, בעיבודים חדשים לשיריו המוכרים. האלבום מתעד את החלק השני של המופע, לאחר ההפסקה, בו הצטרפה התזמורת של מלבורן ללהקתו של ג'ון. על־אף הבעיה בקולו, שנשמע מחוספס ושונה באופן משמעותי מקולו הרגיל, נחשב האלבום לאלבום הופעה טוב: "אלטון ג'ון שוב הוכיח את עצמו כאיש הופעות מושלם, המופיע בשיא יכולותיו", כתב לינדסיי פלאנר מ־"AllMusic". אחד משירי המופע, הסינגל "נר ברוח", אף הגיע לצמרת מצעדי הפזמונים ברחבי העולם[96]. לאחר המופע עבר ג'ון ניתוח להסרת הגידולים ממיתרי הקול. הניתוח גרם לשינוי בקולו, שהשתנה מטנור לבריטון, ולטענתו הוא דווקא שמח בשינוי מכיוון שלקולו "נוספה תהודה"[97][98]. לאחר הניתוח לקח ג'ון הפסקה של מספר חודשים משירה. באותה השנה השתתף בנגינת פסנתר באלבומו של ג'ורג' האריסון, "ענן 9", וכן בקליפ שליווה את השיר "When We Was Fab", לצד ריי קופר, ג'ף לין, רינגו סטאר ואריק קלפטון שהשתתפו גם הם באלבומו של האריסון.

בשנת 1988 יצא האלבום "Reg Strikes Back". שם האלבום, "רג' הולם בחזרה", מבטא מאבק של הזמר נגד ביקורות מוזיקה שליליות (השם "רג'" מתייחס לשם הלידה של ג'ון: רג'ינלד קנת' דוויט). האלבום לא זכה לשבחי הביקורת באופן כללי, ובכל זאת הגיע למעמד אלבום זהב בארצות הברית, ולאלבומי זהב ופלטינה במדינות נוספות. בלטו בו הלהיט "I Don't Wanna Go on with You Like That" (מקום שני בבילבורד[99]), "A Word in Spanish" והשיר "Mona Lisas and Mad Hatters (Part Two)", שצוין במיוחד לשבח על ידי מבקרי מוזיקה[100][101]. לשיר "I Don't Wanna Go on with You Like That" יצאה, בזמן יציאת הסינגל, גירסת רמיקס 12 אינץ' מורחבת של Shep Pettibone על גבי ויניל. בפורמט תקליטור, הרמיקס נכלל במהדורה המחודשת (בלבד) של האלבום, וכן במארז "...To Be Continued" שיצא ב־1990 (לרמיקס יצאה גם גרסה מקוצרת – "Radio Edit").

בשנת 1989 יצא אלבומו "Sleeping with the Past". על־אף ביקורות פושרות שקיבל ממבקרי המוזיקה, נחשב האלבום בקרב קהל המאזינים של ג'ון לאלבום מוצלח ואהוב, המתחרה עם "Too Low for Zero" מ־1983 על תואר הטוב מבין אלבומי שנות ה־80 של ג'ון[102]. כן הצליח מאוד האלבום במכירות: הוא הגיע למעמד אלבום זהב ופלטינה במספר מדינות, בהן מולדתו אנגליה בה מכר שלוש פעמים פלטינה[103]. ב־1990 הגיע האלבום למעמד אלבום פלטינה גם בארצות הברית[104]. כלולים בו הלהיטים "Sacrifice" ו־"Healing Hands" (שהגיע למקום הראשון במצעד ה"Adult Contemporary" של הבילבורד[105]).

בשנת 1991 יצא "Two Rooms: Celebrating the Songs of Elton John & Bernie Taupin", אלבום מחווה לאלטון ג'ון וברני טופין שכלל גרסאות כיסוי ("קאוורים") של אמנים ידועי שם לשיריהם. השתתפו בו להקת "המי", ביץ' בויז, פיל קולינס, אריק קלפטון, סטינג, ברוס הורנסבי, שינייד או'קונור, ג'ו קוקר ועוד. שם האלבום, שנלקח מהשיר "Two Rooms at the End of the World" שבאלבום "21 at 33", מתייחס לכך ששני היוצרים עבדו בחדרים נפרדים, כאשר התגוררו באופן זמני בבית אמו של ג'ון, בתקופה שקדמה ליציאת אלבום הבכורה שלו. "שני חדרים" הוא מאלבומי המחווה הבודדים שהצליחו להגיע לצמרת "20 הגדולים" במצעד הבילבורד 200, תוך שהוא מגיע לפלטינה ומוכר יותר מ־1.3 מיליון עותקים[106][107]. מן האלבום בלטו במיוחד גרסת הרגאיי המקורית של קייט בוש ולהקתה ל־"Rocket Man", גרסתו של ג'ו קוקר ל־"Sorry Seems to Be the Hardest Word", הפרשנות הנשית שהעניקו חברות ההרכב וילסון פיליפס ל־"Daniel" (מקום 7 במצעד ה־AC[108]) וגרסתה של שינייד או'קונור ל־"Sacrifice". ב־2007 בחרו קוראי ה־"Observer Music Monthly" בגרסתה של קייט בוש לגרסת הכיסוי הטובה בכל הזמנים[109], וב־2015 מנו עיתונאי "הטלגרף" הבריטי את גרסתה בין חמישים גרסאות הכיסוי הטובות בכל הזמנים[110].

ביוני 1992 יצא אלבומו "The One", שהוקלט כמעט כולו בפריז שבצרפת. אלבום זה היה האלבום הראשון שהוקלט לאחר גמילתו הסופית מבולימיה ומהתמכרויותיו לאלכוהול ולסמים[111]. העטיפה שלו עוצבה על ידי מעצב האופנה הנודע ג'אני ורסאצ'ה. שירי האלבום השיבו את אלטון ג'ון אל קדמת העשייה ואל ראשי מצעדי הפזמונים, ונכללו בהם הלהיטים "The One",‏ "Runaway Train" (דואט של ג'ון עם המוזיקאי אריק קלפטון), "Emily", "The North" והבלדה "The Last Song". דייוויד גילמור מה"פינק פלויד" התארח באלבום וניגן גיטרה ב־"Understanding Women".

הצלחתו של ג'ון בראשית שנות ה־90, הובילה את חברת התקליטים שבה הקליט בראשית הקריירה שלו, להוציא לראשונה על גבי דיסקים, אלבום כפול המכיל את מיטב ההקלטות שהקליט ג'ון בין השנים 19671975. האלבום "Rare Masters", שיצא באוקטובר 1992 (בארצות הברית; המהדורה האנגלית יצאה בדצמבר 1993), כלל תקליטונים, בי-סיידים, הקלטות שיועדו לאלבומים ולא נכללו בהם וכן קטעים ממופע חי בניו יורק בו הופיע לצידו ג'ון לנון בהופעתו האחרונה על הבמה. כמו כן, כולל האלבום את תקליטון הבכורה של ג'ון, היחיד בו כתב את כל המילים בעצמו. כן נכלל בו הפסקול המלא שהוציא ג'ון עבור הסרט "חברים", שיצא ב־1971. בהוצאות המחודשות של אלבומי אלטון ג'ון המוקדמים נכללו בחלק מהאלבומים מספר שירי בונוס, שהופיעו לראשונה באלבום זה ומהווים חלק נכבד ממנו (אך ללא הפסקול של "Friends")[112].

ב־1994 חבר ג'ון לחברת וולט דיסני ויצר עם התמלילן סר טים רייס את הפסקול לסרט האנימציה "מלך האריות". הסרט הפך לאחד מסרטי האנימציה הרווחיים בהיסטוריה. פסקול הסרט שכתב הפך לפסקול סרט האנימציה הנמכר ביותר בכל הזמנים, בין השאר בזכות הלהיט "Can You Feel the Love Tonight", אותו שר ג'ון עצמו. ג'ון זכה על לחניו לפסקול במספר רב של פרסים, בהם פרס אוסקר ופרס גלובוס הזהב.

בשנת 1995 יצא אלבומו "Made in England", שהופק במשותף על ידי גרג פני וג'ון עצמו; התפקיד הגדול מהרגיל שנטל ג'ון באולפן גרם להגדרתו כמפיק־במשותף עם פני. התארחו בו בין השאר המעבד המוזיקלי ג'ורג' מרטין ונגן כלי ההקשה ריי קופר. ג'ורג' מרטין, שהיה הבעלים של אולפני AIR בלונדון – שם הוקלט האלבום – עיבד את "Latitude" והוסיף קרנות וכלי מיתר. האלבום הגיע למעמד אלבום זהב ופלטינה בכמה ממדינות אירופה, ולמעמד אלבום פלטינה בארצות הברית[113]. כן זכה האלבום לביקורות חיוביות במיוחד, כאשר היו מבקרים שאף השוו אותו לעבודותיו הטובות ביותר של ג'ון מאמצע שנות השבעים[114]. מבקר ה"רולינג סטון" פיטר גלווין תיאר אותו כאלבום טוב, "כזה המראה אמן המחויב מחדש למהות יצירתו"[115]. מבקר ה"לוס אנג'לס טיימס" רוברט הילברן תיאר את רוב שיריו כ"מלהיבים ומצוינים"[116]. משירי האלבום: הלהיט "Believe" (שהיה מועמד לפרס גראמי בשנת 1996 בקטגוריית הביצוע הקולי הטוב ביותר לשיר פופ[117]), "Man" ,"lies", "Blessed" ו־"Belfast".

 
ג'ון בהופעה, 2008

בשנת 1997, בטקס ההלוויה של ידידתו הנסיכה דיאנה, שנהרגה בתאונת דרכים, חידש ג'ון לזכרה את השיר "נר ברוח" ("Candle in the Wind"). השיר, שנכתב בשנת 1973 והופיע באלבומו "Goodbye Yellow Brick Road", הוקדש במקור למרילין מונרו. בגרסה החדשה שונו המילים (במשותף עם טופין), והעיבוד בוצע על ידי מפיק להקת הביטלס ג'ורג' מרטין. לסינגל צורף השיר "Something About the Way You Look Tonight", שנלקח מאלבומו החדש "The Big Picture", שיצא באותה שנה. הסינגל הפך לסינגל השני הנמכר ביותר בהיסטוריה (והנמכר ביותר מאז החלו מצעדי מכירות הסינגלים להופיע), עם מכירות של יותר מ־33 מיליון עותקים, וג'ון זכה עבורו בפרס הגראמי. 55 מיליון ליש"ט מתוך רווחי האלבום נתרמו לטובת "קרן דיאנה". "The Big Picture" הצליח מאוד במכירות והגיע למעמד תקליט פלטינה בארצות הברית[118] ובמדינות רבות נוספות. לצד ההצלחה במכירות, נהנה האלבום גם מביקורות מוזיקה חיוביות[119]. משירי האלבום: " Love's Got a Lot to Answer For", "January", "Recover Your Soul", "Wicked Dreams".

בשנת 2000 חבר ג'ון פעם נוספת לחברת דיסני, כדי לחדש את האופרה המפורסמת של ורדי, "אאידה" ולהפוך אותה למחזמר. המחזמר נחל הצלחה רבה וזכה במספר רב של פרסים, בהם פרסי "גראמי" ו"טוני". באותה שנה יצר גם את הפסקול לסרט "הדרך לאל דוראדו".

בשנת 2001 הוציא ג'ון את האלבום "Songs from the West Coast", שמסמן את תחילת תקופת ה"חזרה לשורשים" שלו: עזיבת השימוש הנרחב בסינתיסייזרים, שאפיין אותו בשנות השמונים והתשעים, וחזרה להתבססות על נגינת הפסנתר, שאפיינה אותו במחצית הראשונה של שנות השבעים. מבין השירים, ל־"I Want Love" הייתה ההצלחה היחסית הגדולה ביותר במצעדים (רוברט דאוני ג'וניור ביצע ליפסינק לוידאו קליפ של השיר). סטיבי וונדר התארח באלבום וניגן מפוחית פה וקלאווינט (גרסה מוגברת חשמלית של קלאוויקורד) ב־"Dark Diamond". האלבום התקבל באהדה גדולה על ידי המבקרים[120]: "לא, 'Songs from the West Coast' לא יגרום לך לשכוח את 'Tumbleweed Connection', אבל תכופות הוא מזכיר את השיאים האלה, מה, שלומר את האמת, מספיק" כתב מבקר "AllMusic" סטפן תומאס ארלווין[121]. משירי האלבום: "Birds" ,The Wasteland" ,"Original Sin" ,"Love Her Like Me". במהלך סיבוב ההופעות של האלבום הכריז ג'ון מעל הבמה שאלבומו זה יהיה האחרון, כיוון שנמאס לו להקליט: "נשבר לי מזה, אני אוהב לנגן ולשיר בשבילכם, אבל אני שונא את תעשיית ההקלטות. עשיתי 40 אלבומים עד היום והגיע הזמן שלי להפסיק"[64]. בטקס פרסי הגראמי באותה שנה ביצע ביחד עם אמינם את להיט ההיפ פופ של אמינם, "סטן". ביום השנה לאסון מגדלי התאומים השתתף ג'ון במופע התרמה שאירגן המוזיקאי פול מקרטני במדיסון סקוור גרדן, ובו שר את שירו "Mona Lisas and Mad Hatters", בהקדשה לעיר ניו יורק.

בשנת 2004 הוציא ג'ון את האלבום "Peachtree Road", שנקרא כך על שם החלק הצפוני של רחוב "Peachtree Street" שבאטלנטה, שם נמצא אחד מבתיו של ג'ון[122]. אלבומו זה הוא היחידי בקריירה שלו אותו הפיק לבדו[123], וכקודמו, זכה אף הוא בביקורות חיוביות: "הצוות ג'ון־טופין עדיין במשחק", כתב מבקר "לוס אנג'לס טיימס" רוברט הילברן[124]. אלבום "טוב" ו"מספק", תיאר אותו מבקר "AllMusic" סטפן תומאס ארלווין, "...המוכיח שהוא חזר לעשות אלבומים רציניים, טובים, המבוססים על שירים ולא על להיטים"[125]. משירי האלבום: "Turn the Lights Out When You Leave", "My Elusive Drug", "Too Many Tears", "It's Getting Dark in Here".

ב־2005 הלחין ג'ון את המחזמר "בילי אליוט" שהוצג בווסט אנד[123]. באותה שנה הקליט את השיר "גטו גוספל", בו שילב את קולו של הראפר טופאק, שנרצח ב־1996; גרסה זו הגיעה למקום הראשון במצעדים בבריטניה.

בשנת 2006 הוציא ג'ון את אלבום האולפן ה־28 שלו, "The Captain & the Kid", שהיווה מעין המשך לאלבומו "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" מ־1975. האלבום הופק במשותף על ידי ג'ון ומאט סטיל וכסינגל ממנו יצא השיר "The Bridge". משירי האלבום: "Tinderbox", "And the House Fell Down" ו־"Just Like Noah's Ark". השיר האחרון ראוי לציון בגלל משתתף מיוחד: המפיק מאט סטיל ציין במהלך ראיון שבמהלך הקלטת השיר ארתור, הקוקר ספנייל האנגלי השחור־לבן של אלטון "נבח באמצע, משום שג'ון מהון [נגן כלי ההקשה] ניגן קאובל ["פעמון הפרה" – חלק ממערכת תופים] והקאובל שיגע אותו. אז הוא רץ במהירות לג'ון והתחיל לנבוח עליו בדיוק באמצע הטייק. זה מצחיק, במקרה הוא קלע לקצב ונבח בזמן. אז הקלטתי את זה ולמעשה השארנו אותו שם". ארתור מופיע ברשימת הקרדיטים לאלבום ביחד עם חברי הלהקה, כאחראי על ה־"Woof-bells"[126][127]. הנביחות נשמעות באופן ברור בסוף השיר.

באוקטובר 2010 הוציא ג'ון אלבום משותף עם הזמר והמוזיקאי המוערך ליאון ראסל, בשם "The Union"[111]. האלבום, שזכה לביקורות חיוביות[128][129], הגיע למקום השלישי ברשימת 30 האלבומים הטובים לשנת 2013 של מגזין ה"רולינג סטון"[130]. מבקר ה"רולינג סטון" David Fricke שיבח את השירים שכתב ראסל לאלבום, בין השאר את "If It Wasn’t for Bad" (שהיה מועמד לפרס גראמי באותה שנה) ואת שיר האהבה "שובר הלב" "I Should Have Sent Roses"[131]. מבקרת ה"לוס אנג'לס טיימס" אן פאאורס כינתה את האלבום "מקסים" ותיארה את שיתוף הפעולה בין השניים כ"אחד משיתופי הפעולה הטובים, כזה שמוציא אותם מהתבניות של עצמם ומפתיע גם אותם"[132]. בשיר "Gone to Shiloh" משתתף ניל יאנג.

בשנת 2013 הוציא ג'ון את אלבומו The Diving Board[133]. האלבום זכה לשבחים ממבקרי המוזיקה[134], שרבים מהם ראו בו את אחד האלבומים הטובים ביותר של ג'ון בשנים האחרונות וחלקם - אף בקריירה בכלל[135].

בשנת 2016 הוציא ג'ון את האלבום "Wonderful Crazy Night". האלבום זכה לביקורות חיוביות: "חזרה משכנעת לשורשי האמריקנה שלו... עם מלודיות כמו של "Claw Hammer" המוכיחות שהרגישות הפופית שלו חדה כתמיד", כתב Jon Dennis מ"הגרדיאן"[136]. "יש בגרות ומשקל במוזיקה ובביצועים הקוליים של ג'ון שהופכים את האלבום לאחד הטובים שלו", כתב David Fricke מ"רולינג סטון"[137]. ג'ון פתח את סיבוב ההופעות לאלבום זה עם הופעה בישראל[138]. משירי האלבום: "A Good Heart", "Guilty Pleasure" ,"Claw Hammer" ,"The Open Chord".

בשנת 2017 לקח חלק בסרט "קינגסמן 2: מעגל הזהב" לצידה של האלי ברי.

ב-24 בינואר 2018, ערך ג׳ון מופע מיוחד בשידור ישיר (הנתמך בפורמט מציאות מדומה) בערוץ היוטיוב שלו, בו הוא הכריז על סיבוב ההופעות האחרון שלו. הסיבוב ייערך כ-3 שנים וצפוי להסתיים ב-2021. המופע יקרא ״פרידה- דרך האבנים הצהובות״. ג׳ון ציין כי הסיבה לפרישתו מהבמה לאחר 50 שנות פעילות, היא לבלות זמן איכות עם ילדיו ובעלו. בנוסף הדגיש כי הפרישה מהבמה לא תשפיע על המשך פעילותו המוזיקלית, והוא מצפה לעשייה בשנים הבאות.

חיים אישייםעריכה

לאורך הקריירה שלו נאבק ג'ון בהתמכרויות חוזרות לאלכוהול ולקוקאין, וכן בבולימיה. בראיון ל"טלגרף" הבריטי ב־2010 סיפר ג'ון על הרקע להתמכרותו לסמים: "תמיד הרגשתי כמו אאוטסיידר. ואני חושב שזו הסיבה שהתחלתי עם הסמים, להיות אחד מהחבר'ה". ג'ון המשיך וסיפר שהפעם הראשונה שהתנסה בקוקאין הייתה בהקלטות האלבום "קריבו" בקולורדו, ב־1974, לאחר שראה את המנהל שלו וכמה אנשים לוקחים קוקאין: "...הממ, אני יכול לנסות?", שאל, "...וחשבתי, אני אחד מהבחורים עכשיו"[111]. בשיאה של ההתמכרות לקוקאין, במהלך שנות ה־80, היה חשש ממשי לחייו. בראיון ל"לוס אנג'לס טיימס" ב־1992 אמר ג'ון: "[רוק אנד רול] זה לא חיים נורמליים...אתה נחתך מאנשים...מבודד. זה קל לאבד את הערכים שלך ואת הכבוד העצמי שלך. הגעתי למצב שבו לא ידעתי לדבר למישהו אלא אם היה לי אף מלא בקוקאין". לדייוויד פרוסט אמר: "הייתי מת רגשית. הייתי כמו גוויה שמסיעים אותה ממדינה למדינה, מגולגלת על הבמה לשיר 'Your Song' שוב ושוב". ביולי 1990 נכנס ג'ון לטיפול גמילה שלאחריו לקח הפסקה של שנה מהקלטות ומהופעות[139]. ג'ון אמר שהוא מאמין שמה ששמר אותו בחיים לאורך ההתמכרויות שלו היה מוסר העבודה האכזרי שלו: "עדיין הייתה לי האהבה שלי למוזיקה, עדיין רציתי להופיע. אם לא הייתה לי, כנראה הייתי יושב בבית, לוקח הר של קוקאין ומקבל התקף לב"[111].

ג'ון, שהתלבושות הססגוניות והראוותניות שלבש[140] הפכו לאחד מסימני ההכר שלו, תלה אותם ביחסו הקפדני והנוקשה של אביו, סטנלי דוויט, שלא הרשה לבנו אפילו לנעול נעלי "האש פאפיס". בסביבות 1988, אחרי צאת אלבומו "Reg Strikes Back", התחייב ג'ון שלעולם לא יחזור לסגנון הלבוש ההוא: "אתה מגיע לנקודה, אחרי 20 שנה, שאתה הופך לפרודיה של עצמך", אמר[72]. מראיונות שהתקיימו במהלך השנים עולה מטען קשה שהתקיים בג'ון כלפי אביו, כאשר הוא חש שאביו לא אהב אותו והעדיף על פניו את משפחתו החדשה, אותה הקים לאחר גירושיו מאמו של ג'ון: "העברתי את החיים בניסיון להוכיח לו שהייתי הצלחה. הוא מת כבר שנים ואני עדיין מנסה להוכיח את הנקודה הזאת. זה נשאר איתך". אמו החורגת של ג'ון ואחיו למחצה דחו את הדברים[141].

בסוף שנות ה־60 התארס ג'ון עם לינדה וודרו, מזכירה, אך הם לא נישאו; פרשייה זו היוותה השראה לשיר "Someone Saved My Life Tonight". ב־1976 ג'ון יצא מהארון בראיון בו טען כי הוא ביסקסואל. ב־1984 נישא לטכנאית ההקלטות הגרמנייה רנטה בלואל. מאוחר יותר אמר ג'ון לחבר שהמחזה של רנטה יורדת במעבר בין הכיסאות בכנסיית סט. מארקס ליד סידני, שם נישאו, היה המחזה היפה ביותר שראה מעודו[142][143]. לאחר גירושיהם ב־1988, הצהיר ג'ון בראיון כי הוא הומוסקסואל. מאז 1993 הוא בן-זוגו של הפרסומאי ויוצר הסרטים דייוויד פורניש; ב־2005 השניים נישאו בטקס אזרחי[144]. ארתור, הקוקר ספנייל השחור־לבן האהוב של ג'ון שימש "שושבין" במהלך הטקס[126][127]. ב־2010 נולד להם בן מאם פונדקאית. בינואר 2013 נולד להם בן שני מאותה אם פונדקאית. השניים נישאו ב־21 בדצמבר 2014. ג'ון פעיל חברתית בנושאים הקשורים לזכויות להט"ב.

לג'ון היה נתק ארוך שנים עם אמו שילה פרברדר (שמה מנישואיה השניים) שנגרם לאחר שג'ון, לטענתה, תבע ממנה לנתק קשר עם אנשים קרובים אליה שעבדו עמו בעבר, והיא סירבה ואף תקפה את דייוויד פורניש במלים קשות. טענות אמו היו שפורניש גרם לסילוקם של אנשים ותיקים ונאמנים מהמעגל הקרוב של ג'ון (כולל היא עצמה). ג'ון מצידו הודה (בראיון אחר ל"רולינג סטון") בסילוקם של אנשים רבים מהמעגל הקרוב אליו, אך גיבה את פורניש באופן מוחלט בטענה שהאנשים שסולקו "הרוויחו כמויות עצומות של כסף, אבל לא נתנו כלום בתמורה"[145]. פרברדר אמרה שהיא לא מתחרטת על שעמדה מול בנה: "אני לא הטיפוס ששולטים בו, או אומרים לו מה לעשות"[146]. טענות מהסוג שהעלתה אמו של ג'ון הועלו גם על ידי מקורות אחרים[147]. ג'ון ואמו התפייסו בשנים האחרונות לחייה[148].

במאי 2016 פירסמו כלי תקשורת אנגליים כי לדייוויד פורניש היה רומן עם שני גברים במהלך הקשר שלו עם ג'ון – בידיעתו של ג'ון; נטען כי היחסים בין ג'ון ופורניש היו פתוחים מלכתחילה[149]. ג'ון ופורניש פנו לבית המשפט העליון האנגלי שהוציא צו שאסר לפרסם את שמותיהם של ג'ון ופורניש, בהקשר לפרשה, בתקשורת האנגלית והוולשית. הצו גרם באנגליה לסערה של ממש הנוגעת לחופש הביטוי: כלי התקשורת האנגליים טענו שמדובר ב"פארסה" וב"אבסורד" מאחר שבכל העולם מותר לדווח על הפרשה, ושצווים מסוג זה הם כלים בידיהם של בעלי כסף וכוח, שעושים שימוש בעוצמה שבידיהם כדי להסתיר מידע מהציבור[150][151].

בתחילת שנות ה־90, לאחר מות חבריו, המוזיקאי פרדי מרקורי והנער ראיין ווייט בעקבות מחלת האיידס, הצטרף ג'ון לקרנות שונות העוסקות באיידס, והשתמש בדמותו הציבורית לגיוס כספי תרומות ולהעלאת המודעות למחלה. ב־2009 ניסה ג'ון לאמץ ילד אוקראיני בן שנה מבית יתומים של ילדי איידס, אך הוא נדחה בשל גילו ומצבו הזוגי. ג'ון ופורניש הודיעו שימשיכו לתמוך כלכלית בילד ובאחיו, וייצאו לקמפיין נגד החוק האוקראיני.

ג'ון משמש כסנדק לעשרה ילדים לפחות, בהם שון לנון, ילדיהם של דייוויד בקהאם ואשתו ויקטוריה, ובנה של אליזבת הארלי.

מאמצע שנות השבעים שימש ג'ון כחבר הנהלה, יו"ר ונשיא כבוד של מועדון הכדורגל ווטפורד שבאנגליה, עד שפרש בנובמבר 2011, לאחר חילוקי דעות עם חברי הנהלת המועדון.

הופעות בישראלעריכה

בשנת 1979 הופיע ג'ון לראשונה בישראל, בהיכל התרבות בתל אביב ובבנייני האומה בירושלים[152]. הוא הופיע בליווי נגן כלי ההקשה ריי קופר (ללא מלווים נוספים). במפגש עם עיתונאים, דיבר ג'ון בחום על הקהל הישראלי[153].

ב־1993, במהלך מסע ההופעות לאלבום "The One", חזר ג'ון והופיע בישראל. ביקורו בישראל לווה בשערורייה לאחר שנמלט בחזרה ללונדון למשך יממה לאחר שחש מאוים על ידי התקשורת הישראלית. הוא שב לישראל, לאחר שכנוע האמרגן הישראלי, רק בסמוך לתחילת המופע, שהתקיים בפארק הירקון[154]. ג'ון פתח את המופע עם השיר "The Bitch Is Back"[155]. הפגיעה בקהל הישראלי הכעיסה את הנשיא עזר ויצמן שהגיב ואמר: "את אלטון ג'ון אפשר להחליף, את עם ישראל לא. שיחזור לאן שהוא רוצה, מי צריך אותו"[156].

ביוני 2010 הגיע ג'ון בפעם השלישית לישראל, והופיע באצטדיון רמת גן[157][158]. ההופעה התקיימה דווקא בתקופה בה היה גל ביטולי הופעות בישראל של אמנים בינלאומיים, שנבעו מהתנגדות האמנים למדיניות הישראלית בסכסוך הישראלי-ערבי.

ב־26 במאי 2016 ביקר ג'ון בפעם הרביעית בישראל והופיע לעיני כ־40,000 צופים בפארק הירקון בהופעה שפתחה את סיבוב ההופעות "Wonderful Crazy Night Tour".[159][160][138]. במהלך ההופעה אמר הזמר: "אנחנו מאוד שמחים לחזור לישראל... זוהי ההופעה הראשונה בסיבוב ההופעות הזה, ולא יכולנו לבקש קהל טוב יותר לנגן מולו, או מקום טוב יותר".

דיסקוגרפיהעריכה

אלבומי אולפן

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלטון ג'ון בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ List of Billboard Hot 100 chart achievements and milestones - Wikipedia, en.m.wikipedia.org (באנגלית)
  2. ^ Elizabeth J. Rosenthal, His Song: The Musical Journey of Elton John, , 2001, עמ' 2
  3. ^ Elton John Lost Interview - Captain Fantastic, באתר יוטיוב, ג'ון מספר על משמעות המילים שכתב לו טופין. אפשר ללמוד על שיטת העבודה שלו (לפחות באותה תקופה), כאשר קודם קרא את המילים - ורק אז כתב את המנגינה. כדוגמה הוא מביא את מילות השיר "Rocket Man": "...אני יודע שזה לא יהיה שיר רוקנ'רול" (1:43). בהמשך מספר על הפרשנויות המוטעות שיוחסו לשיריו, וכן על הסיבות לשינוי שמו (3:10).
  4. ^ David Quantick, מקור המאזכר את כשרונו המלודי והמלים לשיריו כמרכיבים בהצלחתו, BBC, ‏2012
  5. ^ נגינתו על הפסנתר - פירוט, Classicfm
  6. ^ Sarah Lewitinn, Pocket Karaoke, Gallery Books, 2008, עמ' 11, ISBN 978-1416950905
  7. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Papaerback edition, 1996, עמ' 9, ISBN 978-0-275-95698-1
  8. ^ Bruce Eder, ביוגרפיה של "Bluesology", באתר AllMusic
  9. ^ Tom Doyle, Captain Fantastic: Elton John's stellar trip through the '70s, Ballantine Books, 2017, עמ' 26, ISBN 978-1-101-88418-8
  10. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביוגרפיה של הזמר, באתר AllMusic
  11. ^ Tom Doyle, Captain Fantastic: Elton John's stellar trip through the '70s, New York: Ballantine Books, First ed., 2017, עמ' XIV-XV, ISBN 978-1-101-88418-8
  12. ^ על השיר "Skyline Pigeon"
  13. ^ על השיר 'Skyline Pigeon'
  14. ^ סטטיסטיקת ביצועים בהופעות של השיר 'Skyline Pigeon', באתר setlist.fm
  15. ^ Ryan Reed, Revisiting King Crimson’s Turmoil-Filled Second LP, ‘In the Wake of Poseidon’, באתר ultimateclassicrock.com
  16. ^ 16.0 16.1 Rick Clark, Gus Dudgeon, 1942-2002, באתר Mix
  17. ^ George Cole, Elton John, the Beach Boys and the fine art of pop alchemy, באתר הגרדיאן, ‏30 בספטמבר 2010
  18. ^ 18.0 18.1 Elton John Biography , באתר rockhall.com
  19. ^ Keith Caulfield, שיאני הבילבורד 200 לפי אמן, באתר בילבורד, ‏11 בדצמבר 2015
  20. ^ Tom Doyle, Captain Fantastic: Elton John's stellar trip through the '70s, Ballantine Books, מהדורה ראשונה, 2017, עמ' 79, ISBN 978-1-101-88418-8
  21. ^ שינוי השם באופן חוקי, באתר הלונדון גאזט, קובץ PDF להורדה
  22. ^ Paul Gambaccini, A Conversation With Elton John and Bernie Taupin, Flash Books, עמ' 36-37
  23. ^ Kim Willsher, Honky Chateau - הטירה הצרפתית בה הוקלט, The Guardian, ‏4.8.2013
  24. ^ Chris Roberts, BBC Album Review, BBC, ‏2010
  25. ^ John Landau, Rolling Stone Review, Rolling Stone Arcieve, ‏17.8.1972
  26. ^ Stephen Thomas Erlewine, the most focused and accomplished set of songs Elton John and Bernie Taupin ever wrote., AllMusic, ללחוץ AllMusic Review
  27. ^ Donald A. Guarisco, על השיר "Have Mercy On The Criminal", באתר AllMusic
  28. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת AllMusic לאלבום "Don't Shoot Me I'm Only the Piano Player", AllMusic
  29. ^ Stephen Holden, ביקורת Rolling Stone ל-"Don't shoot me i'm only the piano player", Rolling Stone, ‏March 15, 1973
  30. ^ ראיון עם אלטון ג'ון ברשת 'ABC' (האוסטרלית) לרגל צאת 'קפטן פנטסטיק', באתר יוטיוב
  31. ^ Joseph Murrells, The Book of Golden Discs, Barrie & Jenkins, שניה, מאוירת, 1978, ISBN 0-214-20480-4
  32. ^ כתבה בבילבורד לקראת צאת מהדורת הדלוקס של "קפטן פנטסטיק", בילבורד, ‏2005
  33. ^ Stephen Thomas Erlewine, Captain Fantastic - ביקורת Allmusic, Allmusic
  34. ^ Jon Landau, "Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy" - אחד מאלבומיו הטובים ביותר, Rolling Stone, ‏July 17, 1975
  35. ^ קוראי המגזין "רולינג סטון" בוחרים את עשרת האלבומים הטובים ביותר של אלטון ג'ון, Rolling Stone, ‏September 18, 2013
  36. ^ Chris Roberts, ביקורת BBC ל"קפטן פנטסטיק", BBC, ‏2010
  37. ^ ראיון שערך עמו קמרון קרואו ב-2006, ‏נובמבר 2006
  38. ^ Brian kachejian, אלטון ג'ון: Captain Fantastic אלבומי הטוב ביותר - ציטוט מריאיון שערך עמו ב-2006 Cameron Crowe, Classical Rock History, ‏April 7, 2015
  39. ^ פלטינה כפול שלוש ל-"קפטן פנטסטיק", באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  40. ^ Peter Galvin, Elton John hit his artistic peak with Captain Fantastic and the Brown Dirt Cowboy, Rolling Stone, רקע תמציתי לקריירה של ג'ון - ניתן כפתיחה לביקורת על האלבום "Made in England", ‏February 2, 1998
  41. ^ 10 עובדות על המתופף נייג'ל אולסון, eltonjohn.com
  42. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, עמ' 6
  43. ^ Tom Doyle, Captain Fantastic: Elton John's Stellar Trip Through the '70s, Ballantine Books, עמ' 172
  44. ^ מות הבסיסט די מאריי ב-1992, thedeadrockstarsclub.com
  45. ^ 45.0 45.1 Jeff Giles, 30 שנים ל-'Ice on Fire ', ultimateclassicrock, ‏4 בנובמבר 2015
  46. ^ "אכזבה אמנותית": על הבעיות שהתגלעו בהקלטת "Rock of the Westies", באתר number1albums.com, ‏27 בנובמבר 2018
  47. ^ מאט ספרינגר, ביקורת על האלבום "Rock of the Westies", באתר ultimateclassicrock.com, ‏24 באוקטובר 2015
  48. ^ ביוגרפיה של הזמר
  49. ^ אלכסיס פטרידיס, אלטון ג'ון סוף סוף מצליח להנות מהקריירה, באתר הארץ, 15 ביוני 2012
  50. ^ הופעותיו האחרונות של לנון: הופעתו הגדולה האחרונה עם ג'ון ב-1974 והופעתו האחרונה בכלל ב-1975, open culture, ההופעה עם אלטון ג'ון מוזכרת אחרי התמונה הרביעית, ‏2017
  51. ^ צ'אק ארנולד, לנון בהופעתו עם אלטון ג'ון במדיסון סקוור גארדן, nypost, ‏October 18, 2018
  52. ^ תמונה מההופעה של ג'ון לנון ואלטון ג'ון, pinterest
  53. ^ ג'ון לנון בראיון ל"רולינג סטון"
  54. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 155, ISBN 0-275-95698-9
  55. ^ ג'ון לנון ורעייתו הפרודים נפגשים בהופעה המשותפת במדיסון סקוור גארדן, People, ‏1982
  56. ^ Ariel Swartley, ביקורת "רולינג סטון" ל-"Blue Moves" (שלילית), רולינג סטון, ‏December 30, 1976
  57. ^ Lindsay Planer, ביקורת AllMusic ל-"Blue Moves", AllMusic, ‏February 2012
  58. ^ היסטוריית מצעד הבילבורד הוט 100, באתר הבילבורד
  59. ^ "Billboard, 25 December 1976 ("Billboard's Annual Talent in Action", Pop Singles of 1976)", באתר גוגל ספרים
  60. ^ פלטינה ל-"Don't Go Breaking My Heart", באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  61. ^ Alex Henderson, מידע וביקורת על האלבום שהפיק ללהקת 'בלו', באתר AllMusic
  62. ^ אלבומה של להקת 'בלו' שהופק על ידי ג'ון ופרנקס, באתר discogs
  63. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 84, ISBN 0-275-95698-9
  64. ^ 64.0 64.1 מרב יודילביץ', ג'ון מודיע על פרישה -2001, ynet, ‏2001
  65. ^ פלטינה ל'A Single Man' בארצות הברית, באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  66. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 7-8, ISBN 0-275-95698-9
  67. ^ Elizabeth Rosenthal, His Song: The Musical Journey of Elton John, Billboard Books, 2001
  68. ^ הרמיקסים של קליב פרנקס ואלטון ג'ון כפי שהופיעו במיני אלבום 'The Thom Bell Sessions', באתר discogs, המיקסים המקוריים של תום בל מ־1977 ל־"Three Way Love Affair", "Mama Can't Buy You Love" ו־"Are You Ready for Love" לא הופיעו במיני אלבום שיצא ב־1979 – כי אם רמיקסים של אלטון ג'ון וקליב פרנקס. אמנם המיקסים המקוריים של תום בל יצאו באלבום "The Complete Thom Bell Sessions" שיצא ב־1989 – שהוא האלבום שנגיש כיום במהדורת תקליטור. הדרך היחידה כיום להאזין לשירים כפי שיצאו במיני אלבום המקורי (כאמור – הרמיקסים של ג'ון ופרנקס) במהדורת תקליטור, היא להשיג את הוצאת ה־CD2 של הסינגל של "The Last Song" שיצא ב־1992. על הוצאה זו מצביע הקישור (יש להעיר שלבד מזאת, ב־2003 יצא רמיקס נוסף של אשלי בידל ל־"Are You Ready for Love").
  69. ^ Lindsay Planer, ביקורת allmusic ל- Victim of Love, Allmusic
  70. ^ סטפן הולדן, ביקורת 'רולינג סטון' ל־'Victim of Love', באתר הרולינג סטון
  71. ^ רשימות ביצועים חיים של אלטון ג'ון לפי אלבום
  72. ^ 72.0 72.1 Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 23, ISBN 0-275-95698-9
  73. ^ חוברת האלבום המחודש (2003)
  74. ^ זהב ל-"21at33" בארצות הברית, באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  75. ^ חוברת האלבום המחודש (שיצא ב-2003)
  76. ^ מקום שלישי בארצות הברית ל-"Little Jeannie", באתר בילבורד
  77. ^ תלבושת דונלד דאק בהופעה בסנטרל פארק, 1980, באתר ultimateclassicrock.com
  78. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, 1996, עמ' 60, ISBN 978-0-275-95698-1
  79. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, כריכה רכה, 1996, עמ' 134, ISBN 978-0-275-95698-1
  80. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת ל-'Too Low for Zero', באתר Allmusic
  81. ^ היסטוריית מצעד הבילבורד הוט 100 של אלטון ג'ון, באתר בילבורד
  82. ^ נתוני ה-RIAA על מכירות האלבום "Breaking Hearts" בארה"ב, RIAA
  83. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man:Elton John From A - Z, Praeger, כריכה רכה, 1996, עמ' 138, ISBN 978-0-275-95698-1
  84. ^ Elizabeth J. Rosenthal, His Song: the Musical Journey of Elton John, Billboard Books, כריכה קשה, 2001, עמ' 260, ISBN 0-8230-8893-6
  85. ^ על השיר 'Shoot Down the Moon'
  86. ^ Lindasy Planer, ביקורת AllMusic ל-"Leather Jackets", AllMusic
  87. ^ JON MATSUMOTO, ביקורת לוס אנג'לס טיימס ל-"Leather Jackets", Los Angeles Times, ‏December 30, 1986
  88. ^ Mojo Magazine "Fantastic Voyage" by Tom Doyle, October 2006 – issue 155, page 90.
  89. ^ Uncut Magazine, September 2001 "Elton – The Magnificent Showman", page 46
  90. ^ דיון על האלבום 'Leather Jackets' בפורום סטיב הופמן
  91. ^ Andy Greene, ראיון עם ברני טופין ב"רולינג סטון", Rolling Stone, בתשובה לשאלה החמישית מהסוף, ‏September 26, 2013
  92. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 5, ISBN 0-275-95698-9
  93. ^ Lady/Lord Choc Ice - כינוי לג'ון עצמו בקרדיטים לשיר "Don't Trust that Woman", discogs
  94. ^ Tom Stanton, Claude Bernardin, Rocket Man: Elton John From A-Z, Praeger, 1996, עמ' 17
  95. ^ Elizabeth Rosenthal, His song: the musical journey of Elton John, Billboard Books, 2004, עמ' 54, 60, 70, 74, 516, 520
  96. ^ Lindsay Planer, ביקורת 'AllMusic' לאלבום ההופעה באוסטרליה, באתר AllMusic
  97. ^ סער גמזו, סיר אלטון ג'ון בישראל: הכינו עצמכם להופעה, ‏17 ביוני 2010
  98. ^ Jeff Giles, אלטון ג'ון: הייתי מאושר מהשינוי שחל בקולי בעקבות הניתוח במיתרי הקול, classicrockmusic
  99. ^ מקום שני בבילבורד ל"I Don't Wanna Go On With You Like That", באתר בילבורד
  100. ^ Stephen Holden, Mona lisa Part 2 - "brightest moment of the album", ניו-יורק טיימס, ‏17 ביולי 1988
  101. ^ Paul Grein, מונה ליסה חלק 2 - "השיר המסקרן ביותר באלבום", Los Angeles Times, ‏3 ביולי 1988
  102. ^ דיון על האלבום בפורום סטיב הופמן
  103. ^ British album certifications, באתר BPI, יש לבחור 'albums' בשדה 'Format', אז להקליד 'Sleeping with the Past' בשדה 'Search BPI Awards' ואז ללחוץ על 'Enter' (בגלישה מהנייד ייתכן שיהיה צורך ללחוץ בתחילה על Search / Filter, אז לעבור על השלבים לעיל ובסוף התהליך ללחוץ על 'Apply' במקום על 'Enter')
  104. ^ פלטינה ל-'Sleeping with the Past' בארצות הברית, באתר איגוד תעשיית ההקלטות האמריקאי
  105. ^ מקום ראשון ל-'Healing Hands' במצעד ה-'Adult Contemporary', באתר בילבורד
  106. ^ רנדי לואיס, ראיון עם ברני טופין לאחר 50 שנות שיתוף פעולה עם אלטון ג'ון, באתר לוס אנג'לס טיימס, ‏7 באפריל 2018
  107. ^ פלטינה ל"שני חדרים" בארצות הברית, באתר ה-RIAA
  108. ^ מקום שביעי ל־'Daniel' של וילסון פיליפס מ'שני חדרים' במצעד ה-'Adult Contemporary', באתר בילבורד
  109. ^ Dorian Lynskey, קוראי ה"אובזרבר" בחרו בגרסת קייט בוש ל-"Rocket Man" לגרסת הכיסוי הטובה ביותר בכל הזמנים, The Guardian, ‏25 באוגוסט 2014
  110. ^ כתבי ה"טלגרף", גירסת הכיסוי של קייט בוש אחת מחמישים הטובות בכל הזמנים, הטלגרף, ‏31.7.15
  111. ^ 111.0 111.1 111.2 111.3 מיק בראון, ראיון ב"טלגרף" לרגל צאת האלבום המשותף עם ליאון ראסל "The Union", טלגרף, ‏25 באוקטובר 2010
  112. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת 'AllMusic' לאלבום 'Rare Masters', באתר AllMusic
  113. ^ נתוני מכירות של האלבום בארה"ב, RIAA, כדי לראות את הנתון יש ללחוץ על More Details
  114. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 148-149, ISBN 0-275-95698-9
  115. ^ Peter Galvin, Made In England Rolling Stone review, Rolling Stone, ‏February 2,1998
  116. ^ Robert Hilburn, Made in England ביקורת L.A .Times, Los Angeles Times, ‏March 19, 1995
  117. ^ Believe - מועמדות לגראמי בקטגורית הביצוע הקולי הטוב לשיר פופ, Los Angeles Times, ‏January 05, 1996
  118. ^ פלטינה בארצות הברית ל-"The Big Picture", RIAA
  119. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת allmusic לאלבום "The Big Picture", Allmusic
  120. ^ David Quantick, ביקורת bbc ל- Songs from the West Coast, bbc
  121. ^ Stephen Thomas Erlewine, ביקורת AllMusic ל-Songs from the West Coast, AllMusic
  122. ^ צילומים מביתו של אלטון ג'ון באטלנטה, Architectural Digest
  123. ^ 123.0 123.1 A Q&A With Elton John, באתר בילבורד
  124. ^ Robert Hillburn, ביקורת לוס אנג'לס טיימס ל-"Peachtree Road", Latimes, ‏14 בנובמבר 2004
  125. ^ Stephen Thomas Erlewine, Peachtree Road - AllMusic Critic, AllMusic
  126. ^ 126.0 126.1 כלב הקוקר ספנייל של אלטון, ארתור, ברשימת הקרדיטים ל"הקפטן והילד", Rolling Stone
  127. ^ 127.0 127.1 בובי וויטמן, כלבו האהוב ו'שושבינו' של אלטון ג'ון, ארתור, מת בגיל 14, DailyMail, ‏3 במרץ 2018
  128. ^ ניב הדס, ביקורת "הארץ" ל-"The Union", הארץ, ‏30 בנובמבר, 2010
  129. ^ אלקסיס פטרידיס, ביקורת ה"גארדיאן" ל"The Union", The Guardian, ‏21 באוקטובר, 2010
  130. ^ רולינג סטון, האלבום "The union" - מקום השלישי ברשימת האלבומים הטובים לשנת 2013 של ה"רולינג סטון", ‏14 בדצמבר 2013
  131. ^ David Fricke, ביקורת ה"רולינג סטון" ל-"The Union", ‏13 באוקטובר, 2010
  132. ^ אן פאוארס, ביקורת ה"לוס אנג'לס טיימס" ל-"The Union", ‏19 באוקטובר, 2010
  133. ^ עמית קוטלר, החדש של אלטון ג'ון: בחיי, הוא טוב כמו פעם, באתר ynet, 15 בספטמבר 2013
  134. ^ Alan Light, ביקורת רולינג סטון ל-"The Diving Board", Rolling Stone, ‏September 13, 2013
  135. ^ Andy Gill, ביקורת אלבום, The Independet, ‏13 בספטמבר 2013
  136. ^ Jon Dennis, ביקורת הגרדיאן ל'"Wonderful Crazy Night", הגרדיאן, ‏4 בפברואר 2016
  137. ^ David Fricke, ביקורת "רולינג סטון" לאלבום "Wonderful Crazy Night", Rolling Stone, ‏5 בפברואר 2016
  138. ^ 138.0 138.1 דוד רוזנטל‏, פנומן: אלטון ג'ון הפך את פארק הירקון בתל אביב למקום טוב יותר, באתר וואלה! NEWS‏, 27 במאי 2016
  139. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, Paperback edition, 1996, עמ' 1-2, ISBN 0-275-95698-9
  140. ^ צילומים: התלבושות של אלטון ג'ון לאורך השנים, באתר רולינג סטון
  141. ^ ג'ני ג'ונסטון, טענות אלטון ג'ון כלפי אביו והכחשות אחיו למחצה, DailyMail, ‏13 בנובמבר 2015
  142. ^ Caroline Boucher, רנטה בלואל בחתונתם - "המחזה היפה ביותר שראה מעולם", The Observer, ‏12 בנובמבר 2006
  143. ^ תמונה מחתונתו עם רנטה בלואל בסידני, 1984, Pinterest
  144. ^ סוכנויות הידיעותאלטון ג'ון ובן זוגו התחתנו בטקס אזרחי, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2005
  145. ^ סטיבן רודריק, ראיון ל"רולינג סטון" באתר "ישראל היום", ישראל היום, ‏25 במרץ 2016
  146. ^ אמו של ג'ון, שילה פיירברדר בראיון ל"טלגרף" הבריטי, טלגרף, ‏מרץ 2015
  147. ^ Richard White, טענות לגבי בידודו של ג'ון על ידי פורניש, news.com.au, ‏23 בדצמבר 2015
  148. ^ הפיוס עם אמו, וואלה!, ‏7 בדצמבר 2017
  149. ^ Steven Y, 33 עובדות על אלטון ג'ון, באתר factinate, מס' 2 ברשימה
  150. ^ Chris Jancelewicz, פרשיית המין של ג'ון ופורניש והצו של בית המשפט האנגלי, Global News, ‏אפריל 2016
  151. ^ הסערה סביב צו בית המשפט באנגלי בנוגע לפרשיית המין, National Post
  152. ^ יוסי חרסונסקי, אלטון ג'ון נדהם מהתגובה הסוערת של הירושלמים, מעריב, 3 במאי 1979
  153. ^ רז שכניק, אלטון ג'ון יופיע בישראל, ynet, ‏3.12.15
  154. ^ אלטון ג'ון נמלט מהארץ בביקורו השני, ישראל היום
  155. ^ Claude Bernardin & Tom Stanton, Rocket Man: Elton John From A - Z, Praeger, 1996, עמ' 48
  156. ^ שי להב, הנשיא ויצמן: מי צריך את אלטון ג'ון?, ‏28.10.2005
  157. ^ טל לוין, עכבר העיר אונליין, אלטון ג'ון בהופעה: עם פסנתר גדול ובלי הרבה הפתעות, באתר הארץ, 18 ביוני 2010
  158. ^ עינב שיף‏, השיר שלנו - ביקורת ההופעה של אלטון ג'ון בישראל, באתר וואלה! NEWS‏, 18 ביוני 2010
  159. ^ עידו כהן, ביקורת ההופעה ב-2016, הארץ, ‏27 במאי 2016
  160. ^ עמי פרידמן, אלטון ג'ון: 'תודה תל אביב, אין קהל טוב יותר', באתר ynet, 26 במאי 2016