יחסי איראן-ישראל
 |
 |
 |
|
|
██ איראן |
██ ישראל |
יחסי איראן-ישראל נעו על משרעת רחבה ועברו עליות ומורדות. החל מברית פוליטית בין שתי המדינות בתקופת שושלת פהלווי, המשך בעוינות עם עלייתו לשלטון של אייתוללה רוחאללה ח'ומייני, וכלה בהתעצמותה של עוינות זאת בתקופת כהונתו של מחמוד אחמדינז'אד.
היחסים טרם המהפכה האסלאמית
עם הקמתה של מדינת ישראל ועד למהפכה האיראנית של 1979 נהנתה ישראל מיחסי ידידות עם איראן (שבאותה תקופה הייתה תחת שלטונה של שושלת פהלווי). איראן הייתה בין המדינות הראשונות אשר הכירו במדינת ישראל בזירה הבינלאומית (במרץ 1950 הכרה "דה-פקטו" בלבד), ונחשבה לידידתה המוסלמית הקרובה ביותר של המדינה הצעירה. שנים מאוחר יותר תמכה איראן בהחלטה 3379 של העצרת הכללית של האו"ם, בשנת 1975, החלטה שהשוותה את הציונות לגזענות (בכך הצטרפה איראן ל-72 מדינות אחרות שתמכו בהחלטה).
בעוד שערב המהפכה האסלאמית קיימה איראן יחסים הדוקים עם ישראל, היא הפכה בעקבות המהפכה לאחת הקיצוניות שבמתנגדיה. בשלהי תקופת שלטונו של השאה האחרון, מוחמד רזא פהלווי (1949-1979), חל שינוי משמעותי באופי המשטר האיראני ובמדיניותו, והשתנה אף מעמדה האזורי של איראן. ממדינה שולית, מתמערבת ופרו-מערבית, עברה איראן מהפכה אסלאמית, ואת מוסרות השלטון תפס משטר רדיקלי, אנטי-מערבי ואנטי-ישראלי. איראן מיקדה מאז תשומת לב רבה הן בישראל, הן במרחב המוסלמי והן בעולם כולו.[1]
ישראל ואיראן מרוחקות זו מזו גאוגרפית, מיקומן הגאו-אסטרטגי אינו יוצר בהכרח תחרות ביניהן, ויחסית ליריבות של כל אחת מהן עם שכנותיה הערביות אין מטען מר של עוינות היסטורית בין השתיים. אף שאיראן מייחסת לישראל מזימות להתפשטות, גם החזון המרחיק לכת ביותר המשויך לה אינו מגיע לתחומי איראן. יתר על כן, בתקופה שלפני המהפכה שררו יחסי ידידות קרובים בין שתי המדינות, בחוגים שונים באיראן יש הערכה כלפי ישראל, בין שתי המדינות לא היו מלחמות בעבר ולאף אחת מהן אין תביעות טריטוריאליות משל עצמה כלפי האחרת. מבחינות מסוימות יש להן אפילו אינטרסים אסטרטגיים משותפים, הנובעים ממיקומן ומזהותן הנבדלת באזור. למרות הדימוי שלהן, כמדינות בטוחות בעצמן, חזקות ומאיימות על סביבתן, למעשה-וזהו קו דמיון נוסף בין שתי המדינות-שתיהן ניצבו בפני בעיות קשות בגבולותיהן, הן חשות מידה רבה של חוסר ביטחון וגם מרגישות מאוימות על ידי סביבתן הקרובה. מאז חילופי המשטר באיראן שתי המדינות עברו ממצב של ברית אסטרטגית לעוינות. בעיני איראן המהפכנית, ישראל היא התגלמות הרע. ומבחינתה של ישראל-אף היא מציגה את איראן כמקור העיקרי לסכנה הקיומית שלה ואיום ממשי על תהליך השלום ועל יציבות האזור בכלל[2].
הקשרים ההדוקים והמיוחדים באופיים שהתפתחו בין שתי המדינות בתקופת השאה, גם אז לא היו רשמיים-גלויים, אך הם התפתחו למעין "יחסי אהבה ללא ברית נישואין". איראן לא הכירה בישראל דה יורה (היא הכירה בה דה פאקטו ב-1950), והקשרים היו בעיקרם בלתי רשמיים ובדרך כלל סמויים: השגרירויות הוצגו כנציגויות כלכליות ודגל לא התנוסס עליהן, הדיפלומטים לא נכללו ברשימות הדיפלומטים הזרים, וחילופי ביקורים נשארו חסויים. אך המציאות הסמויה הייתה שונה בתכלית. כל ראשי ממשלות ישראל מאז ראשית שנות השישים ביקרו באיראן (לוי אשכול ב-1966 וגולדה מאיר ב-1972 http://www.archives.gov.il/NR/exeres/552CE4E0-D346-41AC-ACCD-AB0564D4E9D9,frameless.htm?NRMODE=Published), וכך גם שרי החוץ ורבים אחרים, בהם מפקדיו הבכירים של צה"ל וראשי "המוסד". מן העבר השני הגיעו לביקורים ראשי הצבא הצבא האיראני, שרים ואישים בכירים רבים. יחסי הכלכלה היו מפותחים ביותר: איראן המשיכה למכור לישראל נפט על אף לחצי מדינות ערב, וחברות ישראליות קיימו פעילות כלכלית ענפה באיראן. הקשרים הביטחוניים היו אף הם הדוקים, והיצוא הביטחוני מישראל לאיראן גאה בעשור האחרון לשלטון השאה. היו אומנם מכשולים, אך על רקע האינטרסים המשותפים והודות לפעילותם של שני שגריריה של ישראל באיראן - מאיר עזרי ואורי לוברני - התגברה ישראל עליהם.[3]
איראן וישראל פיתחו קשרים צבאיים ומסחריים הדוקים במהלך התקופה האמורה. קשרים אלו באו לידי ביטוי בפרויקטים צבאיים משותפים, כגון פרויקט "פרח", הניסיון האיראני-ישראלי לפתח טיל חדש (1979-1977).[4] בנוסף מכרה ישראל לאיראן אמצעי לחימה שונים, כגון העוזי, עזרה בפיתוח החקלאות ומי-השתייה וקיימה מפגשים בין הסאוואכ, המוסד ושירות המודיעין הטורקי.
לצורך עסקאות הנפט בין המדינות הוקמה לאחר מלחמת ששת הימים וסגירת תעלת סואץ חברה משותפת - חברת Trans Asiatic Oil, שמשרדיה ישבו ברמת גן. כמו כן, הוקם צינור הנפט אילת-אשקלון, שהזרים את הדלק הגולמי האיראני שהגיע לאילת, דרכו, אל הים התיכון, ומשם למדינות שונות.
המהפכה האסלאמית
"לא המזרח ולא המערב", אחת הססמאות העיקריות של המהפכה, ביטאה יותר מכל את סלידתה של איראן המהפכנית מברית המועצות ומארצות הברית גם יחד. ביסודה זוהי גישה אנטי אימפריאליסטית קיצונית, העוינת את מניעיהן הנצלניים של המעצמות, מגנה אותן על דיכוי עמי תבל ורואה בהן גורם עיקרי למרבית הרעות של העולם. ארצות הברית נחשבת בעיני המשטר המהפכני "השטן הגדול". גיליון האישום שפרשה נגדה איראן נרחב ונוגע בעיקר בארבעה תחומים: ראשית, אופייה האימפריאליסטי ומעורבותה הנצלנית והמדכאת לכאורה של ארצות הברית בעולם השלישי. שנית, תמיכתה במשטרו הרודני של השאה, והעושק, בראיית האיראנים, שעשקה את איראן. שלישית, תמיכת ארצות הברית ב"משטרים הריאקציוניים" במזרח התיכון המוסלמי בכלל ובמפרץ הפרסי בפרט. ורביעית, מה שנתפס באיראן כתמיכתה בציונות ובישראל כנגד המוסלמים והערבים בכלל והפלסטינים בפרט.[5]
לאחר השלב השני של המהפכה האיראנית, שבו קמה הרפובליקה האסלאמית, איראן חדלה להכיר בישראל וניתקה את כל הקשרים הרשמיים עמה. עם זאת, על רקע האינטרס המשותף של שתי המדינות בבלימת עיראק, איראן רכשה מישראל כלי נשק בשווי של 2.5 מיליארד דולר באמצעות מתווכים בעת מלחמת איראן-עיראק, בשנות ה-80 של המאה העשרים [6]. בשנת 1998, איש העסקים הישראלי נחום מנבר נידון ל-16 שנות מאסר בישראל על סחר עם איראן.[7] במהלך החקירה התברר ש"מאות חברות" מקיימות קשרי עסקים בלתי חוקיים עם איראן.[8]
ח'אתמי
ישראל היא אחת המדינות השנואות ביותר על ח'ומייני ומשטרו, אם לא השנואה מכולן. עמדתו הקיצונית של ח'ומייני כלפי ישראל והציונות בוטאה בגלוי מאז דרך כוכבו כמנהיג בקנה מידה ארצי, בראשית שנות השישים. בתקופת גלותו התהדקו קשריו עם חוגים לאומיים ערביים, ואיבתו כלפיה אף גברה. ח'ומייני מייחס לישראל ולציונות עוולות בהיקף ההופך אותן - בעיניו - למקור כל הרעות בעולם. להאשמותיו שלושה צירים מרכזיים: האשמות הקשורות למדיניותן האנטי-אסלאמית של ישראל ושל הציונות, האשמות הקשורות בשאיפתן להתפשט ואופיין האימפריאליסטי והאשמות הקשורות לעושק כלכלי של איראן ושותפות לארצות הברית ביישום מדיניות שנועדה להנציח תלות של איראן בהן. מאז כינון המשטר האסלאמי לא החמיצו ראשיו כל הזדמנות לגנות את ישראל ולבקר את מרבית המדינות המוסלמיות על חוסר נחרצותן במאבק נגדה. איראן של ח'ומייני מבטיחה סיוע לכל מי שיילחם בישראל, ומדגישה כי תתפנה למאבק כולל נגדה עם תום המלחמה במפרץ. עם זאת, לא בחלה ממשלתו של ח'ומייני ברכישת נשק מישראל.[9]
האייתוללה ח'ומייני היה הראשון שהכריז על ישראל כ"אויבת האסלאם" בתקופה השנייה של שושלת פהלווי, במסעו נגד השאה מוחמד רזא פהלווי, אשר תמך בישראל. בשנת 1997, כאשר נבחר לנשיא איראן מוחמד ח'אתמי הרפורמיסטי, היו שהאמינו שאיראן וישראל יפעלו לשיפור היחסים ביניהן. אמנם בתחילה נראה היה שאין שינוי מאחר שעם בחירתו של ח'אתמי - הוא כינה את ישראל "מדינה בלתי חוקית" ו"טפיל" [10], אולם בהמשך הופיעו בכל זאת סימנים של מתינות. לדוגמה, ח'אתמי אמר ש"היהודים בטוחים באיראן", וכי כל המיעוטים הדתיים צריכים להיות מוגנים.[11] בינואר 2004 הוא דיבר עם כתב ישראלי, אשר שאל אותו באילו תנאים איראן עשויה להכיר בישראל. סבורים שהייתה זו הפעם הראשונה שבה דיבר ח'אתמי בפומבי עם ישראלי.[12] ב-8 באפריל 2005, ישב ח'אתמי ליד נשיא מדינת ישראל, יליד איראן, משה קצב, בהלווייתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשל סדר האלפבית. מאוחר יותר, קצב טען שהם לחצו ידיים ושהוא דיבר עם ח'אתמי, מה שהיה הופך לקשר הדיפלומטי הראשון בין איראן לישראל מאז נותקו הקשרים ב-1979. עם חזרתו של ח'אתמי לאיראן, הוא הכחיש את המקרה.[13]
ניתוק היחסים על ידי איראן
לקראת סוף דצמבר 1978 החמיר מאוד מעמדה של ישראל באיראן. ממקום גלותו בצרפת הצהיר ח'ומייני, כי אם יודח השאה ותקום ממשלה אזרחית חדשה שתיהנה מאמונו, הוא ינתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל ויפסיק את זרימת הנפט אליה. ח'ומייני הורה לנאמניו שלא לעכב את יציאתם של הישראלים מאיראן וקרא שלא לפגוע לרעה בתושבים היהודים של המדינה. כדי שלא לתת לאנשי הדת עילה להסית נגד ישראל והיהודים החליטה ממשלת ישראל לשמור על "פרופיל נמוך" ביחסיה עם איראן. אף כי שום עסקה מסחרית לא התבטלה באותה תקופה, הוחלט בירושלים שלא לתת עוד פרסום למהות ולאופי היחסים עם איראן.
בימים הראשונים של פברואר 1979 הגיע לשיאו המשבר הפנימי באיראן. חרף יציאתו של השאה לגלות, היה ברור כי ממשלת שאהפור בח'תיאר אינה שולטת עוד במצב. התמוטטות ממשלת בח'תיאר הייתה האות המעשי הראשון לניתוק הקשרים הרשמיים בין ישראל לאיראן, שנקשרו בתנופה ובחזון על ידי דוד בן-גוריון 22 שנה לפני כן. כבר למחרת מינויו של מהדי בזרגאן לראש הממשלה הראשון של ה"רפובליקה האסלאמית האיראנית" ניסתה ישראל לבחון אם הצהרותיו של הממשל החדש תואמות את כוונותיו. אך על פי תגובתו המיידית לא היה עוד מקום לניחוש מהו יחסו האמיתי של משטר ח'ומייני למדינת ישראל. לא חלפו ימים רבים ומפקד חיל-האוויר ורוב מפקדי הצבא האיראני הוצאו להורג בשל נאמנותם להשאה. באווירה מהפכנית זו החליטה חברת "אל על" להפסיק את טיסותיה לטהראן. כבר למחרת נעשתה ההתקפה הראשונה על משרדי "אל על" בטהראן ומיד הוחל בפינוי המשפחות הישראליות מאיראן. גם נציגי חברות ישראליות החליטו לעזוב, כאלה שעבדו במפעלי פיתוח שונים באיראן ואשר יצקו תוכן ממשי ליחסים המיוחדים שנקשרו בין שתי המדינות, במרוצת 20 השנים האחרונות.
ב-18 בפברואר ניתן ביטוי פורמלי יותר למהפך שחל בעמדתה של איראן כלפי ישראל. שגריר ישראל באיראן, יוסף הרמלין, וצוות השגרירות נמלטו מאיראן, ובמעמד ראש הממשלה, שר החוץ וחבר "מועצת המהפכה המוסלמית" הניף יאסר ערפאת את דגל פלסטין על בניין השגרירות הישראלית בטהראן. ימים מעטים לאחר מכן נפגשה קבוצה של "אינטלקטואלים יהודים" עם האני אל-חסן, בלשכתו של ראש ממשלת איראן, ומסרה לידיו מכתב הזדהות עם אש"ף והסתייגות מהציונות. תוך זמן קצר הקים האני אל-חסן, בערים שונות, ועדים לתמיכה ב"מהפכה הפלסטינית"..[14]
התחום שבו נשארה המדיניות המהפכנית בלתי מתפשרת ועקבית באופן הבולט ביותר הייתה העוינות כלפי ישראל. האידאולוגיה המהפכנית שללה מכל וכל את קיומה של מדינת ישראל. זה היה נדבך מרכזי בתורה המהפכנית ובמדיניות המשטר האסלאמי. יתר על כן, בשל יומרתה להיות מנהיגת העולם המוסלמי וגורם מרכזי בזירת המזרח התיכון ובשל נחרצותה להפגין את הצלחת המהפכה האסלאמית - בדעת הקהל המקומית, בחברות המוסלמיות ובעולם בכלל - ראתה לה איראן חובה להמשיך ולהניף את דגל העוינות לישראל, לגנות את המדינות המוכנות לשאת ולתת עמה על שלום, ולתמוך במדינות ובתנועות האסלאמיסטיות והטרוריסטיות הנאבקות נגדה. גם בנושא הסכסוך הישראלי-ערבי הייתה המדיניות המהפכנית מנוגדת קוטבית לקשרים ההדוקים והמיוחדים שהתפתחו בין שתי המדינות בתקופת השאה. כך בעוינות לישראל נכרכו יחד מטרות מהפכניות שונות: העוינות הבסיסית למדינה היהודית, המשטמה לשאה ולכל אשר ייצג, והאיבה לאימפריאליזם ולקפיטליזם המערביים, אשר ישראל נתפשה כמייצגת אותם. העוינות לישראל הייתה אחד הנושאים היחידים שבו הייתה גם זהות בין התורה המהפכנית לבין האינטרסים של המשטר המהפכני, ולפיכך גם לא היה תמריץ חזק דיו לסטות ממנה.[15]
אחמדינז'אד
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
בשנת 2005 הפכו היחסים בין ישראל לאיראן למתוחים ביותר, עם בחירתו המפתיעה של מחמוד אחמדינז'אד, ראש עיריית טהראן לשעבר, לנשיא. לאחר כניסתו לתפקיד, הוא החל לקרוא לשים קץ למשטר הציוני.
ב-8 בדצמבר 2005 התראיין אחמדינז'אד לערוץ הטלוויזיה האיראנית בערבית, אל-עאלם, במהלך ועידת פסגה של מדינות האסלאם שנערכה בעיר הקדושה לדת זו, מכה:
- "מדינות אירופיות מסוימות מתעקשות לומר שבמהלך מלחמת העולם השנייה היטלר שרף מיליוני יהודים והכניס אותם למחנות ריכוז", אמר אחמדינז'אד. "כל היסטוריון, פרשן או מדען אשר מטיל בכך ספק נכלא או זוכה לגינוי. אף-על-פי שאיננו מקבלים טענה זו, אם נניח שהיא נכונה, אם האירופים מתכוונים ברצינות, עליהם לתת כמה מן המחוזות שלהם באירופה -- כמו בגרמניה, אוסטריה או מדינות אחרות -- לציונים, והציונים יכולים להקים את מדינתם באירופה. תציעו חלק מאירופה, ואנו נתמוך בכך".
בעוד שמספר פרשנים פירשו את הצהרותיו של אחמדינז'אד כלא יותר מאשר הבעת מורת רוח מהממשלה בישראל וממדיניותה, אחרים פירשו דבריו אלה ודברי אחרים במשטרו כקריאה לחיסול פיזי של מדינת ישראל.[16]
המשטר הציוני
המשטר הציוני הוא הכינוי של הרשמי של הרפובליקה האיסלאמית של איראן למדינת ישראל. הכינוי נובע מאי הרצון להכיר במדינת ישראל כמדינה רגילה אלא כמשטר אפל. ארגון החיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה אימצו אף הם את הכינוי. הכינוי נטבע לראשונה על ידי רוחאללה חומייני, על אף כי לעתים השתמש אף הוא בשם ישראל.
הקשרים הצבאיים בין איראן לישראל
על פי דוח ועדת הקונגרס האמריקנית שחקרה את פרשת איראן-קונטראס, דוח שפורסם בנובמבר 1987, "מכירת נשק אמריקני לאיראן באמצעות ישראל החלה בקיץ 1985, לאחר שנתקבל אישורו של הנשיא רייגן" [17] במכירת הנשק נכללו "2,008 טילי טאו ו-235 ערכות עבור טילי הוק נשלחו לאיראן דרך ישראל". משלוחים נוספים של נשק מישראל לאיראן, בהיקף של עד 2 מיליארד דולר, אשר הכילו 18 מטוסי פנטום, 46 מטוסי סקייהוק וכ-4000 טילים סוכלו על ידי משרד המשפטים האמריקאי, ו"לפי דוחות שלא אומתו, ישראל הסכימה למכור לאיראן טילי אוויר-אוויר מדגם סיידווינדר, ציוד מכ"ם, תחמושת למרגמות ולתת-מקלעים, מכשירי טלפון שדה, מנועי טנקים מסוג M-60 ופגזים, וכמו כן חלקי חילוף עבור מטוסי תובלה מדגם C-130 [18][19]. האובזרבר הלונדוני אף העריך כי מכירות הנשק מישראל לאיראן במשך המלחמה הגיעו ל-500 מיליון דולר מדי שנה [20] ,והמגזין טיים דיווח כי במהלך 1981 ו-1982, "הישראלים פתחו חשבונות בנקים בשווייץ כדי לטפל בצד הפיננסי של העסקאות" [21]
ישראל הייתה מעורבת גם בחימושה של איראן עוד לפני מלחמת איראן-עיראק: מבצע "פרח-צור", מיזם משותף בין איראן לישראל שעסק בפיתוח טילי ים-ים מתקדמים ביותר, גרסה מתקדמת של טילי הרפון האמריקניים, המגיעים לטווח של 200 ק"מ [22] שר הביטחון עזר ויצמן וסגן שר המלחמה של איראן, הגנרל חסן תופאניאן, שוחחו על ייצור משותף של הטיל הישראלי יריחו-2, בעל שם הקוד Project Flower - "פרויקט פרח"[23].
ההתנגדות לתוכנית הגרעין הצבאית האיראנית
|
ערך מורחב – הפעילות נגד תוכנית הגרעין האיראנית |
ב-1998 פורסם בעיתון קנדי כי ארצות הברית מכרה מטוסי F-15I לישראל, אשר יכולים לשמש לתקיפת מתקני תוכנית הגרעין הצבאית האיראנית[24] בעיתון סקוטי פורסם בנובמבר 2003, כי ישראל הזהירה מפני נקיטת פעולה צבאית חד-צדדית נגד איראן אם הקהילה הבינלאומית לא תעצור את פיתוח הנשק הגרעיני של איראן.[25] העיתון ציטט את שר הביטחון אותה עת, שאול מופז, שאמר: "ישראל לא תהיה מוכנה לסבול בשום אופן קיומו של נשק גרעיני ברשותה של איראן". בדצמבר 2005, פורסם בעיתון בריטי כי צבא ההגנה לישראל נצטווה על ידי ראש ממשלת ישראל דאז, אריאל שרון, לתכנן דרכי תקיפות אפשריות של אתרי העשרת אורניום באיראן במרץ 2006, בהתבסס על הערכות המודיעין הצבאי הישראלי כי איראן תהיה מסוגלת לייצר נשק גרעיני בתוך שנתיים עד ארבע שנים. כמו כן פורסם, כי פיקוד הכוחות המיוחדים היה במצב הכוננות הגבוה ביותר להתקפה (דרגה ז') בדצמבר. על פי העיתון, אמר אריאל שרון כי "ישראל - ולא רק ישראל - אינה יכולה להסכים לאיראן גרעינית. יש לנו היכולת להתמודד עם זאת, ואנו עושים את כל ההכנות הדרושות כדי להתכונן למצב כזה..." [26]ראש המטה הכללי אותה עת, רב אלוף דן חלוץ, בתשובה לשאלה - עד כמה רחוק תהיה ישראל מוכנה להגיע כדי לעצור את תוכנית הגרעין האיראנית, השיב: "אלפיים קילומטרים".[27].
ראו גם
לקריאה נוספת
- שמואל שגב, המשולש האיראני: הקשרים החשאיים בין ישראל-איראן-ארצות הברית, ספרית מעריב, 1981.
- רונן ברגמן, נקודת האל-חזור: המודיעין הישראלי מול איראן וחזבאללה, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2007
- יועז הנדל ויעקב כץ, ישראל נגד איראן: מלחמת הצללים, זמורה ביתן מודן, תשע"א 2011.
- הפרכת הפרשנות הסלחנית להתססה לרצח עם של בכירי המשטר האיראני, אתר המרכז הירושלמי ליחסי ציבור ומדינה
הערות שוליים
- ^ (מנשרי, ד. 1996, איראן: בין אסלאם למערב, תל אביב: משרד הביטחון)
- ^ (מנשרי, ד.1999, איראן לאחר ח'מיני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים, תל אביב: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום)
- ^ (מנשרי, ד.1988,איראן במהפכה, תל אביב:אוניברסיטת תל אביב)
- ^ Martin Bailey, "The Blooming of Operation Flower," The Observer, 2 February 1986, p. 19; Elaine Scoliono, "Documents Detail Israeli Missile Deal With the Shah," New York Times, 1 April 1986, p. A17.
- ^ (מנשרי, ד.1988,איראן במהפכה, תל אביב:אוניברסיטת תל אביב)
- ^ דיווח איראני על תפיסת אונייה עם אמל"ח ישראלי בדרכה לאיראן
- ^ דיווח מגלובס על נחום מנבר מ-6 במאי 1997
- ^ דיווח מ"סי. אן. אן" אודות תוצאות חקירתו של מנבר מ-16 ביולי 1998
- ^ (מנשרי, ד.1988,איראן במהפכה, תל אביב:אוניברסיטת תל אביב)
- ^ דבריו של ח'אתמי ופעולות אנטי-ישראליות נוספות שנעשו בתקופת שלטונו
- ^ דיווח של ה-BBC בנוגע להתבטאויותיו המתונות של ח'אתמי מ-14 ביולי 1999
- ^ דיווח של ה-BBC מ-22 בינואר 2004 על דבריו של ח'אתמי עם הכתב הישראלי
- ^ דיווח ה-BBC מ-9 באפריל 2005 על הכחשתו של ח'אתמי כי לחץ את ידו של הנשיא קצב
- ^ (שגב, ש.1981, המשולש האיראני:היחסים החשאיים בין ישראל-איראן-ארצות הברית, תל אביב:ספריית מעריב)
- ^ (מנשרי, ד.1999, איראן לאחר ח'מיני: אידאולוגיה מהפכנית לעומת אינטרסים לאומיים, תל אביב: מרכז תמי שטינמץ למחקרי שלום)
- ^ המרכז הירושלמי ליחסי ציבור ומדינה-הפרכת הפרשנות הסלחנית להסתה לרצח עם של בכירי הממשל האיראני
- ^ סקירה קצרה של פרשת איראן-קונטראס.
- ^ דיווח לקונגרס האמריקני, לגבי המידע שהיה בידי המודיעין הרוסי אודות מכירות אמל"ח ישראלי לאיראן, ופתרון משבר בני הערובה בשגרירות בטהראן
- ^ סקירה אודות מכירות האמל"ח של ארצות הברית לאיראן, ושל ישראל לאיראן
- ^ הדיווח מה"אובזרבר", מנובמבר 1986
- ^ לאינפורמציה נוספת אודות מכירות טילי ההוק הישראליים לאיראן ראו את כתבתו של Richard Johns - "Arms Embargo Which Cannot Withstand The Profit Motive" מה"פייננשל טיימס", 13 בנובמבר 1987.
- ^ ראו את דיווחו של רונן ברגמן, מ"הארץ" ב-19 במרס 1999 "5 מיליון סיבות לדבר עם איראן". בנוסף ראו: in "Israel's Outstanding Debt to Iran Viewed," FBIS Document FTS19990319001273, 19 March 1999.
- ^ ("Minutes from Meeting Held in Tel Aviv between H. E. General M. Dayan, Foreign Minister of Israel, and H.E. General H. Toufanian, Vice Minister of War, Imperial Government of Iran," Top Secret Minutes from Israel's Ministry of Foreign Affairs, 18 July 1977, in Digital National Security Archive).
- ^ המאמר מה"טורונטו סאן": ישראל זקוקה למטוסים כדי לתקוף באיראן, מ-5 ביולי 1998
- ^ המאמר בעיתון Scotsman: "ישראל מאיימת לתקוף את מתקני הגרעין האיראניים", מ-23 בנובמבר 2003
- ^ "ישראל מכינה את כוחותיה לקראת תקיפתה של איראן המתגרענת", סאנדיי טיימס, 11 בדצמבר 2005
- ^ "מלחמתה של ישראל באיראן", מ-28 בדצמבר 2005
| יחסי החוץ של ישראל | ||
|---|---|---|
| המזרח התיכון |
איחוד האמירויות הערביות • איראן • אלג'יריה • בחריין • טורקיה • ירדן • כווית • לבנון • לוב • מצרים • סוריה • סעודיה • עיראק • קטאר • תוניסיה • תימן |
 |
| אסיה ואוקיאניה |
אוסטרליה • אינדונזיה • אפגניסטן • הודו • יפן • מיאנמר • סין • סינגפור • הפיליפינים • קוריאה הצפונית • קזחסטן |
|
| אירופה |
האיחוד האירופי • איטליה • בולגריה • ברית המועצות • גרמניה • דנמרק • הוותיקן • הולנד • יוון • הממלכה המאוחדת • ספרד • פולין • צ'כיה • צרפת • רומניה • רוסיה |
|
| אפריקה |
אוגנדה • אתיופיה • דרום סודאן • דרום אפריקה • חוף השנהב• מוזמביק • נמיביה• מלאווי • טנזניה |
|
| אמריקה |
אורוגוואי • ארגנטינה • ארצות הברית • ברזיל • ונצואלה • פרו • צ'ילה • קנדה |
|
| גופים בינלאומיים | ||
| יחסי החוץ של התנועה הציונית • החרם הערבי | ||