קריה למחקר גרעיני - נגב

המונח "קמ"ג" מפנה לכאן. לערך העוסק בקורס מפקדי גדודים, ראו קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים, לערך העוסק בשנה העברית ה'קמ"ג (1382‏-1383), ראו: "ה'קמ"ג".

סמל הקמ"ג

מתחם קמ"ג, כפי שצולם על ידי לוויין ריגול אמריקאי ב-1968

קריה למחקר גרעיני

הקריה למחקר גרעיני - נגב (בראשי תיבות: קמ"ג) ממוקמת דרומית-מזרחית לעיר דימונה ותכליתה ביצוע מחקר באנרגיה גרעינית, ובכלל זה ייצור נשק גרעיני, אף כי ממשלת ישראל מעולם לא הודתה בכך והיא שומרת באופן רשמי על "עמימות גרעינית". הכור הגרעיני^[1] הפועל בקריה הנו הגדול מבין השניים הפועלים בישראל.

היסטוריה

הקמת הקמ"ג

הקריה הוקמה בסיוע נרחב של מהנדסים צרפתים באמצע שנות ה-50 כחלק מהסיוע הביטחוני שקיבלה אז ישראל. את הפרויקט הגה ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ולקידומו תרם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס, שאמון היה, בין היתר, על גיוס התרומות לבנייה‏^[2]. אפרים אילין ‏‏מספר^[3] כי פנחס ספיר, שהתנגד להקמת הכור, לחץ לבל יכיר האוצר בכספים אלה כתרומה מזכה לצורך מס הכנסה.

תחילה לא הודתה ישראל בבניית הכור. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", ובספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה". הודאה רשמית על כך שאכן נבנה במקום כור גרעיני נמסרה על ידי ישראל רק לאחר שדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית מ־2 בדצמבר 1960 פורסם על ידי הניו יורק טיימס ב־16 בחודש. ב־21 בדצמבר 1961, בתשובה לשאילתה בכנסת, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי ישראל מקימה בנגב כור גרעיני מחקרי לצורכי שלום בהספק של 24 מגה-ואט. (בפרסומים מחוץ לישראל נטען כי לאחר מכן הוגדל ההספק ל-75 מגה-ואט.)^[4]

ישראל אישרה ביקור ראשון פומבי של מדענים מארצות הברית, בתאום עם ישראל, בתקופת ממשל קנדי, 1961. מטעם ישראל תיאם את הביקור מרדכי גזית. הביקורים נמשכו עד שנת 1969 (חלק מהחוקרים סבורים כי הממשל האמריקאי השתכנע אז סופית שישראל כבר ייצרה נשק גרעיני, והביקורים נעשו מיותרים)^[5].

אדריכלי מבנה הכור היו דן איתן ויצחק ישר^[6]. הכור החל לפעול בסוף שנת 1963^[5].

חשיפת מרדכי ואנונו

ערך מורחב – מרדכי ואנונו

ב־1986 פגש מרדכי ואנונו, טכנאי לשעבר בקמ"ג, בעיתונאי פיטר הונאם מהעיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" בסידני שבאוסטרליה. ואנונו מסר לו את המידע שהיה ברשותו וסדרה של כ-60 צילומים שצילם בחשאי במהלך עבודתו. המידע שמסר ואנונו נבדק על ידי מומחים ונמצא כמהימן. ב־5 באוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על פי תיאורו של ואנונו.^[7] פרסום זה, לא רק שהיווה הוכחה פומבית ראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני, כפי שהוערך זמן רב קודם לכן על ידי שירותי מודיעין של ארצות הברית, אלא אף חשף כי היקף התפוקה האמיתי של הקמ"ג גדול הרבה יותר ממה שהוערך בתחילה ומיצב את ישראל כמעצמה גרעינית. ניסיונות השתקתו וחטיפתו של ואנונו היוו חיזוק נוסף לאמינות המידע.

לפי דבריו של מרדכי ואנונו, הועסקו בקמ"ג בתחילת שנות ה־80 2,700 עובדים.

תאונות בכור הגרעיני

אדם שעבד בקמ"ג טען, בתביעה שהגיש לבית המשפט וטרם התבררה, שבכור התרחשה באמצע שנות ה-60 "תאונה גרעינית חמורה", שחשפה את העובדים לקרינה מייננת ממקורות רדיואקטיביים שונים ולחומרים כימיים, העלולים לגרום לסרטן. בנוסף לתביעה זו הוגשו 45 תביעות דומות נגד הוועדה לאנרגיה אטומית. דוברת הוועדה לאנרגיה אטומית מסרה בתגובה כי "הדברים המתוארים בכתב התביעה רחוקים מאד מהאמת". כמו כן נטען כי בתחילת שנות ה-70 הייתה בקמ"ג תאונה נוספת שכתוצאה ממנה נהרגו חמישה אנשים.‏^[8]

אוטובוס האמהות

ב־7 במרץ 1988 נערך פיגוע באוטובוס שהוביל עובדות לקריה ונהרגו שלושה מעובדי הקריה. פיגוע זה זכה לכינוי "אוטובוס האמהות".

מלחמת המפרץ

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה שיגרו העיראקים טילי סקאד לעבר הקמ"ג, אולם טילים אלה לא פגעו במטרתם. אחד הטילים היה בעל ראש בטון (טילים אלו כונו אל-חיג'ארה).

העשור הראשון של המאה ה-21

כיוון שההתראה במקרה של פגיעה בכור גרעיני קצרה ביותר, המליצה מערכת הביטחון בשנת 2002 לחלק לוגול לתושבי היישובים הסמוכים לכורים הגרעיניים, כך שהטבליות יהיו זמינות באופן מיידי בשעת חירום. בהתאם לעוצמתו של הכור בקמ"ג, הוחלט לספק לוגול למתגוררים ברדיוס של 30 ק"מ ממנו.

מתקני הקמ"ג

מבנה הקריה למחקר גרעיני נשמר בסוד בישראל, אך לפי מידע שמסר מרדכי ואנונו מורכבת הקריה ממספר מבנים המכונים "מכונים":

מכון 1 - מבנה כיפתי המתנשא לגובה של כ-20 מטרים מעל פני האדמה ומהווה את סימן ההיכר של הקמ"ג. המבנה מכיל כור מים כבדים גרעיני. ההספק המוצהר של הכור הוא 24 מגה-וואט אך הספקו האמיתי גדול יותר ועל-פי הערכות שונות הוא הוגדל לבין 70 ל-150 מגה-וואט. בדו"ח מיזם התפוצה הגרעינית משנת 2002 של קרן קארנגי לשלום בינלאומי שוער כי ישראל הפיקה בין 380 ל-650 ק"ג פלוטוניום ברמת נשק מאז החל לפעול הקמ"ג, כמות המספיקה ל-95 עד 162 פצצות גרעיניות.
מכון 2 - מבנה ארוך בן שתי קומות מעל פני האדמה ללא חלונות ושש קומות תת-קרקעיות. הקומות התת-קרקעיות מאכלסות מפעל להפרדת פלוטוניום. במתקן מיוצרים גם טריטיום, ליתיום ודאוטריום.
מכון 3 - מתקן לייצור מוטות הדלק המניעים את הכור וגם ליתיום-6 המשמש כמרכיב בנשק גרעיני.
מכון 4 - מתקן לטיפול בפסולת הרדיואקטיבית של הקמ"ג לפני שתוטמן באדמה.
מכון 5 - מתקן בו מצופים מוטות הדלק של הכור באלומיניום.
מכון 6 - תחנת הכוח המספקת את החשמל לקמ"ג.
מכון 8 - מעבדה בה מיוצר אורניום מועשר באמצעות צנטריפוגות (סרכזות) גז.
מכון 9 - מתקן בו מיוצר אורניום מועשר תוך שימוש בלייזר.
מכון 10 - מתקן המייצר אורניום מדולדל המשמש כמרכיב לייצור פגזים חודרי שריון.

במסגרת קמ"ג פועל גם בית ספר תיכון תעשייתי. בנוסף לנושאים הרגילים נלמדים בו מקצועות עיבוד שבבי, חריטה, כרסום, ריתוך, מסגרות, מכונאות, חשמל ורכב ועוד, ובוגריו משתלבים בפעילות קמ"ג.

אבטחת הקמ"ג

קמ"ג היא אחד האתרים המוגנים ביותר במדינת ישראל, והיא מסומנת במפות הטיסה הבינלאומיות כאזור איסור טיסה תמידי^[9]. כמעט בכל חשד לחדירה של כלי טיס בלתי מזוהה למרחב האווירי של ישראל מוזנק זוג מטוסי יירוט לאזור הקמ"ג‏‏^[10]. ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים עשה מטוס אוראגן ישראלי פגוע את דרכו (כשחזר מתקיפה בירדן) ישירות לעבר הקמ"ג. הטייס הפגוע יורם הרפז לא הזדהה והופל על ידי סוללת טילי הוק שהגנה על הכור‏‏^[11].

הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) נושא באחריות כוללת לאבטחת הקמ"ג.

מנהלי הקמ"ג

בין מנהלי הקמ"ג ששמם פורסם: עמנואל פרת שהיה האחראי על הקמת הכור ומנהלה הראשון, יוסף טוליפמן שהחליפו, אברהם סרוסי, גיורא עמיר^[12], מיכה דפט^[13] ויצחק גורביץ. מנהל קמ"ג הנוכחי הוא האלוף (מיל.) אודי אדם.

ראו גם

לקריאה נוספת

אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000.
אבנר כהן, הטאבו האחרון - סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005.
סיימור הרש, ברירת שמשון, ידיעות אחרונות, 1992.