שייח' ג'ראח

_{קואורדינטות: 31°47′38″N 35°13′49″E}

מסגד שייח' ג'ראח בכניסה הדרומית לשכונה

הכניסה המערבית לשכונה, ו"וילה נשאשיבי" - מהבתים הראשונים של השכונה. נבנה בין השנים 1911‏-1918. שימש את עבדאללה מלך ירדן בביקוריו בירושלים

בית ח'רופה, נבנה בשנות ה-40

אנדרטה ל-78 הנרצחים בפיגוע בשיירת הדסה

בית משפחת אל-כורד, ברחוב עותמאן בן עפאן בדרום השכונה. פונה בהוראת בג"ץ מכיוון שהקרקע עליו נבנה הייתה רשומה בבעלות יהודית לפני 1948

שייח' ג'ראח (מערבית: الشيخ جراح) היא שכונה ערבית במזרח ירושלים, ממזרח לדרך בר לב (המכונה בפי הירושלמים "כביש מספר 1"), מצפון למושבה האמריקאית ומדרום-מערב להר הצופים והגבעה הצרפתית.

השכונה נחשבת למבוססת וליוקרתית בין שכונות ירושלים הערביות. שוכנות בה קונסוליות ונציגויות של מדינות זרות כגון: בריטניה, טורקיה, בלגיה, ספרד, הוותיקן, צרפת, איטליה, יוון ושבדיה; ושל ארגונים בינלאומיים כגון האו"ם. בשכונה ממוקמים גם מספר מסעדות גורמה ומלונות יוקרתיים, כגון אמריקן קולוני.

בסמוך לשכונה הוקמה קרית הממשלה ע"ש מנחם בגין ובה נמצאים: המטה הארצי של משטרת ישראל ומשרדי ממשלה הכוללים את משרד המשפטים, משרד השיכון, המשרד לביטחון פנים ומשרד המדע והטכנולוגיה.

היסטוריה

עד 1948

השכונה נוסדה בשנות ה-20 של המאה ה-20, בימי המנדט הבריטי, ושימשה את נכבדיה ועשיריה הערבים של ירושלים. אחת המשפחות הערביות המיוחסות בירושלים בתקופת המנדט, משפחת נשאשיבי, התגוררה בשכונה, וכיום יש רחובות בשכונה הקרויים על שמות בני המשפחה. גם בנים למשפחת חוסייני היריבה אחזו בבתים בשכונה, הבולט בהם המופתי של ירושלים, חאג' אמין אל-חוסייני, שביתו עמד בקצה המזרחי של השכונה (לימים מלון שפרד).

בסמוך לשכונה מצויים קבר שמעון הצדיק, מערת הסנהדרין הקטנה, ושתי שכונות יהודיות. שכונת שמעון הצדיק הוקמה בשנת 1890 על שטח שנרכש ב-1875, ושכונת נחלת שמעון נוסדה בתחילת המאה ה-20. במהלך מאורעות תרצ"ו (1936–1939), נאלצו תושביהן לנטוש את בתיהם, כדי להציל את נפשם מהפורעים הערבים‏^[1] בתום מאורעות הדמים חזרו התושבים היהודים לבתיהם.

הרחוב המרכזי בשכונה, דרך הר הזיתים, הוביל ממרכז ירושלים לבית החולים הדסה ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.

מלחמת העצמאות

בסוף דצמבר 1947 הותקפו ונפצעו 20 נוסעים יהודים שעברו דרך שייח ג'ראח בדרכם להר הצופים על ידי מפגעים ערבים; זה היה אחד מהאירועים הראשונים שהובילו למלחמת העצמאות. בתגובה, פשטו אנשי ההגנה בחודש ינואר 1948 על בתים בשכונה והציתו אותם. בהדרגה התרוקנה השכונה הערבית מתושביה, ואת מקומם תפסו לוחמים מארגון הנג'דה שהמשיכו בהתקפות על יהודים שנסעו בכלי רכב‏^[2] או התגוררו בשכונות היהודיות.‏^[3]

באפריל 1948 פקדו הבריטים על תושבי שכונות שמעון הצדיק ונחלת שמעון לעזוב במהירות את בתיהם. היה זה יומיים לאחר הריגת עבד אל-קאדר אל-חוסייני בקסטל, ולאחר פרשת דיר יאסין. הבריטים הניחו שכוחות אל-ג'יהאד אל-מוקאדס שחוסייני עמד בראשם ינסו לנקום, ואכן כך היה. כוחות ערביים בפיקודו של בהג'ת אבו גרביה תקפו ב-13 באפריל 1948 שיירה יהודית שהייתה בדרכה להר הצופים, וטבחו בנוסעיה. חללי שיירת הדסה כללו 78 רופאים, אחיות, מטופלים ואנשי צוות של בית החולים הדסה. כוחות של פלמ"ח "הראל" שחשו לעזרתם נהדפו על ידי הבריטים. האירוע עורר זעזוע ביישוב היהודי בארץ ובעולם.

בחול המועד פסח, במהלך מבצע יבוסי, כבש הפלמ"ח את שייח' ג'ראח ואת השטח בו שכנו השכונות היהודיות.‏^[4] הבריטים הכריחו אותם לסגת בתואנה שציר התחבורה העובר שם נחוץ להם. כוחות "ההגנה" ואצ"ל השתלטו על השכונה ובית הספר לשוטרים מיד לאחר עזיבת הבריטים ב-14 במאי 1948. ב-19 במאי 1948 נכבש המקום על ידי הלגיון הערבי ונותר בידי ממלכת ירדן עד למלחמת ששת הימים.

מ-1948 עד 1967

לאחר מלחמת העצמאות עבר האזור לשליטת ירדן. ירדן העבירה את האחריות על נכסי היהודים בשכונה לאפוטרופוס הירדני על נכסי אויב.‏^[5].

ב-1956 ממשלת ירדן וסוכנות הפליטים אונר"א יישבו במקום 28 משפחות של פליטים פלסטינים, שלא יכלו לשוב לבתיהם בתום המלחמה וקביעת הקו הירוק‏^[6], בשכירות לתקופה של 33 שנה‏^[7], משפחות אלו לא קבלו בעלות על המקום, וזו נשארה בידי האפוטרופוס הירדני‏^[5]‏^[8].

לאחר מלחמת ששת הימים

פרק זה דורש עריכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולערוך אותו. הסיבה לכך: חסרים מקורות זמן רב, אין הסבר ראוי לדיון המשפטי, מה פתאום בג"ץ מתערב, כנגד מי?.

במלחמת ששת הימים נכבש האזור על ידי ישראל והשכונה סופחה למדינה תוך החלת החוק הישראלי, והפכה לחלק משטחה המוניציפלי של ירושלים. הנכסים שהיו בידי האפוטרופוס הכללי הירדני, עברו לידי האפוטרופוס הכללי הישראלי, בהתאם לחוק‏^[9].

לאחר איחוד ירושלים ב-1967 נבנתה אנדרטה סמוך למקום הטבח בשיירת הדסה במרכז השכונה, ובה שמות 78 הנרצחים.

בספטמבר 1972 שחרר האפוטרופוס הכללי הישראלי את הבעלות על הקרקע לבעליה, ועד העדה הספרדית בירושלים ו"כנסת ישראל". הנימוק המשפטי לכך היה, שבעלות ההקדשות נשארה בעינה כיון שירדן לא הפקיעה את הקרקע אלא מינתה את "האפוטרופוס הכללי לנכסי אויב" לאחראי עליה.‏^[5]

בשנת 1982 הגישו שני הוועדים תביעה למימוש בעלותם ב-17 דירות בנויות בשטח. במסגרת ההליך המשפטי הגיעו הצדדים להסכם, שקיבל תוקף של פסק דין, על פיו מכירים התושבים הערבים בבעלות של הוועדים היהודים על המקום ובמקביל יוענק לדיירים מעמד של "דייר מוגן", לפיו מחובתם לשלם דמי שכירות לוועדים ולתחזק את הנכס באופן נאות.‏^[10].

מאוחר יותר טענו התושבים שההסכם נחתם על ידי עורך הדין שייצג אותם "מאחורי גבם", וסירבו לשלם את דמי השכירות כדי לא להכיר בבעלות הוועדים על הבתים,‏^[6] טענה זאת נדחתה בידי בית המשפט שקבע שלהסכם תוקף משפטי מחייב.‏^[10].

בשנת 1993 הגישו הוועדים תביעה לפינוי התושבים מהדירות, בטענה שהם איבדו מעמד "דייר מוגן" בגלל שלא שלמו דמי שכירות וחלקם אף לא תחזקו את הנכסים כראוי ובצעו שינוי במבנה ללא היתר‏^[10].

בשנת 1997 הגיש פלסטיני בשם חג'ואזי תביעת בעלות על חלק מהבניין אך בית המשפט דחה את תביעתו. חג'ואזי ערער לבית המשפט העליות וערעורו נדחה. במקביל, תביעות של חלק מהתושבים הפלסטינים לבטל את ההסכם מ-1982, נדחו בבית המשפט שקבע שלהסכם יש תוקף מחייב‏^[10].

בשנת 2008 מכר הוועד את המתחם לעמותה הפרטית "נחלת שמעון אינטרנשיונל".‏^[6]

הבתים פונו מדייריהם בידי משטרת ישראל בהוראת בג"ץ,^[^{דרוש מקור}^] וזמן קצר לאחר מכן נכנסו להתגורר בבתים מתיישבים יהודים. הפינוי עורר ביקורת וגינויים בעולם והוביל לקריאה של ממשלת ארצות הברית וממשלות אירופיות לממשלת ישראל לעצור את פינוי הבתים ואת כניסת המתיישבים היהודים.^[11]

מלון שפרד

ב-1985 נקנה מתחם "מלון שפרד" שבשכונה בידי איל ההון היהודי-אמריקאי ארווינג מוסקוביץ.^[12] ביולי 2009 העניקה הוועדה המקומית לתכנון ובנייה של עיריית ירושלים אישור להקמת שכונה יהודית קטנה במקום. בעקבות ההחלטה מתחו ארצות הברית ובריטניה ביקורת על ישראל.‏^[13]

המאבקים בשכונה (החל מ-2009)

חרדי בדרכו למערת קבר שמעון הצדיק חולף על פני הפגנת פעילי שמאל שבועית ביום שישי נגד פינוי המשפחות הפלסטיניות

מפגין מתווכח עם שוטר שדרש ממנו לעזוב את המדרכה ליד בית משפחת חנון שפונה

כאמור, ב-2009 בהתאם לפסיקת בג"ץ נכנסו יהודים להתגורר בבתים שפונו מ-3 משפחות ערביות.‏^[14] בתגובה לכך החלו הפגנות של עשרות פעילי שמאל ישראלים ופלסטינים, שהתפתחו להפגנות שבועיות בימי שישי של מאות פעילי שמאל, שהתאגדו תחת תנועת סולידריות שיח' ג'ראח,‏^[15] במתכונת של צעדה ממרכז העיר אל שייח' ג'ראח והפגנה מול הבתים שבמחלוקת. המשטרה קבעה שההפגנות מהוות התקהלות בלתי חוקית מכיוון שאורגנו ללא קבלת רישיון. ^[16] המפגינים טענו, כי בעוד שבית המשפט העליון מאפשר את השבת המתחם לבעליו היהודיים מלפני מלחמת העצמאות, אין הוא מאפשר לתושבי השכונה, שהם בעצמם פליטים, שהיו בעלי נכסים ורכוש רב בשטחים שעברו לימים לשליטת ישראל, לקבל חזרה את נכסיהם. בנוסף, טענו המפגינים כי מגורי יהודים במזרח ירושלים מהווים מכשול להסכם שלום עתידי שבמסגרתו הקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. מיכאל בן יאיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה, טען ש"מימוש הנכסים היהודיים במזרח ירושלים משמעותו מתן לגיטימציה לזכות השיבה", ולכן עדיף שהממשלה תפקיע את הנכסים ותפצה את בעליהם היהודים, על מנת לאפשר קיום נורמלי של המרקם החברתי בשכונות הערביות‏^[17]. מאידך, התומכים בהתיישבות היהודית, ובראשם השר לשעבר, בני אלון, טענו כי הבעלות היהודית על קרקעות של השכונה לא פקעה מעולם מאחר ששלטונות ירדן בחרו שלא להפקיע אותה ותחת זאת מינו את האפוטרופוס הירדני לנכסי אויב להיות אחראי עליה, כפי שפסק בית המשפט העליון.‏^[7]

ההפגנות והמעצרים זכו להד ציבורי לאחר שב-15 בינואר 2010 נעצרו למשך השבת 17 מפגינים ובהם מנכ"ל האגודה לזכויות האזרח חגי אלעד, ולאחר ששופטת בית משפט השלום בירושלים קבעה כי מעצרם לא היה חוקי‏^[18]. בעקבות אירועים אלה המאבק הפך גם למאבק עקרוני בעד זכות ההפגנה. ב-28 בינואר 2010 דחה בית משפט השלום בירושלים את פרשנות המשטרה, לפיה קריאת סיסמאות הופכת את ההפגנה לאסיפה טעונה רישיון, וקבע כי כל צמצום של הזכות להפגין יפורש בצמצום, ולפיכך לא הייתה עילה חוקית להורות על פיזור ההפגנה‏^[19].^[20]^[21] המשטרה ניסתה למנוע את קיום ההפגנה, אולם בעקבות עתירה של המארגנים ותושבי השכונה קבע בג"ץ שהיא תיערך במתחם מגודר.‏^[22]

ב-6 במרץ 2010 נערכה במקום הפגנה גדולה שהשתתפו בה כ-3,000 מפגינים ישראלים, פלסטינים ופעילי שמאל, וכן חברי כנסת מחד"ש ומרצ וחברי פרלמנט ממפלגת העם הפלסטיני ^[23]^[24]. מנגד הגיעו 150 פעילי ימין בראשות חברי הכנסת של האיחוד הלאומי כדי להביע תמיכה בתושבים היהודים.^[25].

ב-22 באוקטובר 2010 הפגינו במקום גם נשיא ארצות הברית לשעבר ג'ימי קרטר, נשיאת אירלנד לשעבר, מארי רובינסון והפעילה ההודית הלה בהטה והביעו הזדהות עם המאבק.^[26]