אבדוקציה

הסקה המתחילה עם תצפית או קבוצת תצפיות ומבקשת למצוא את ההסבר הפשוט והסביר ביותר להן

אַבְּדּוּקְצִיָּה (נקראת גם חשיבה אבדוקטיבית, הסקה אבדוקטיבית או רטרודוקציה, ובעברית: אִסְלוּק) היא סוג של הסקה לוגית המתחילה עם תצפית או קבוצת תצפיות ומבקשת למצוא את ההסבר הפשוט והסביר ביותר להן. תהליך זה, שלא כמו דדוקציה, מניב מסקנה סבירה, אך אינו מאמת אותה בוודאות. מסקנות אבדוקטיביות הן, אם כך, מתוארות כבעלות שריד של אי ודאות או ספק, המתבטא בהסתייגויות כגון "הטובה ביותר הזמינה" או "הסבירה ביותר". ניתן להבין את האבדוקציה כהסקה להסבר הטוב ביותר,[1] אם כי לא כל השימושים של המונחים "אבדוקציה" ו-"הסקה להסבר הטוב ביותר" זהים.[2][3]

בשנות ה-90 של המאה ה-20 כאשר כוח המחשוב גדל, תחומי המשפט, מדעי המחשב, וכן חקר בינה מלאכותית עוררו עניין מחודש באבדוקציה. מערכות המתמחות באבחון משתמשות באבדוקציה לעיתים קרובות.

דדוקציה, אינדוקציה ואבדוקציהעריכה

חשיבה דדוקטיבית (דדוקציה)עריכה

חשיבה דדוקטיבית מאפשרת גזירה של   מ-  רק כאשר   הוא תוצאה לוגית פורמלית של  . במילים אחרות, דדוקציה גוזרת את התוצאות של ההנחות. בהינתן שההנחות נכונות, דדוקציה תקפה תבטיח את נכונות המסקנה. לדוגמה, בהינתן ש-"כל אחד יכול לערוך אתרי ויקי" ( ) ו-"ויקיפדיה היא אתר ויקי" ( ), נובע כי "כל אחד יכול לערוך את ויקיפדיה" ( ).

חשיבה אינדוקטיבית (אינדוקציה)עריכה

חשיבה אינדוקטיבית מאפשרת הסקה של   מ- , כאשר   אינו בהכרח נובע מ- .‏   עשוי לספק לנו סיבה טובה מאוד לקבל את  , אך הוא אינו מבטיח את  . לדוגמה, אם כל הברבורים שנצפו הם לבנים, אנו יכולים להסיק שהאפשרות שכל הברבורים הם לבנים היא סבירה. יש בידינו סיבה טובה להאמין במסקנה בהתחשב בהנחות, אולם, הנכונות של המסקנה אינה מובטחת (ואכן, מסתבר כי ישנם ברבורים שחורים).

חשיבה אבדוקטיבית (אבדוקציה)עריכה

חשיבה אבדוקטיבית מאפשרת הסקה של   כהסבר ל-  . כתוצאה מהסקה זו, אבדוקציה מאפשרת להסיק את התנאי המוקדם   מתוך התוצאה  . כך, חשיבה דדוטיבית וחשיבה אבדוטיבית נבדלות בכיוון שבו משתמשים בחוק כמו "  גורר את  " לביצוע הסקה.

ככזאת, אבדוקציה שקולה מבחינה פורמלית לכשל הלוגי של אישור הסוגר (או פוסט הוק ארגו פרופטר הוק) משום שקיימים מספר הסברים אפשריים שונים ל- . לדוגמה, במשחק ביליארד, לאחר מבט חטוף בו אנחנו צופים בכדור שמספרו 8 נע לכיווננו, אנו עשויים להסיק כי הכדור הלבן פגע בכדור 8. הפגיעה של הכדור הלבן תסביר את התנועה של כדור 8. הסקה זו משמשת כהיפותזה המסבירה את התצפית שלנו. בהינתן ההסברים האפשריים הרבים לתנועת כדור 8, האבדוקציה שלנו לא מותירה אותנו בטוחים בכך שהכדור הלבן אכן פגע בכדור 8, אבל האבדוקציה שלנו, שהיא בכל זאת שימושית, יכולה לסייע לנו בהתמצאות בדברים הסובבים אותנו. על אף שיש הסברים אפשריים רבים לכל תופעה בה אנו צופים, אנו נוטים להסיק הסבר יחיד (או מספר מצומצם של הסברים) לאותה תופעה בציפייה שנוכל להתמצא טוב יותר בסובב אותנו ושאנו יכולים להתעלם מאפשרויות מסוימות. בשימוש נכון, חשיבה אבדוקטיבית יכולה להיות מקור שימושי לערכים פריורים בהסתברות בייסאנית.

פורמליזציות של אבדוקציהעריכה

אבדוקציה מבוססת לוגיקהעריכה

בלוגיקה, הסבר ניתן מתוך תאוריה לוגית   המייצגת תחום וקבוצה של תצפיות  . אבדוקציה היא ההליך של גזירת קבוצה של הסברים של   לפי   ובחירת הסבר אחד מתוכם. כדי ש-  יהיה הסבר של   לפי  , עליו לקיים שני תנאים:

  •   נובע מ-  יחד עם  ;
  •   עקבי עם  .

בלוגיקה פורמלית, מניחים כי   ו-  הם קבוצות של ליטֶרָלים (נוסחה אטומית או השלילה שלה). שני התנאים לכך ש-  יהיה הסבר של   לפי תאוריה   מוצרנים באופן הבא:

  •  
  •   עקבי.

בין ההסברים האפשריים   המקיימים את שני התנאים האלה, תנאי אחר כלשהו של מינימליות מוטל בדרך כלל כדי להימנע מכלילה של עובדות שאינן רלוונטיות (שאינן תורמות לנביעה של  ) בין ההסברים. אבדוקציה היא, אם כך, התהליך הבוחר איבר מסוים של  . קריטריונים לבחירת איבר המייצג את ההסבר "הטוב ביותר" כוללים את הפשטות, ההסתברות הפריורית, או את הכוח ההסברי של ההסבר.

תכנות לוגי אבדוקטיבי הוא תשתית חישובית המרחיבה את התכנות הלוגי הרגיל עם אבדוקציה. היא מפרידה את התאוריה   לשני חלקים, כאשר אחד מהם הוא תוכנה לוגית רגילה, אשר משתמשים בה כדי לייצר את   באמצעות חשיבה הפוכה, והשני הוא קבוצה של אילוצי אמינות, בהם משתמשים כדי לסנן את קבוצת ההסברים המועמדים.

אימות אבדוקטיביעריכה

אימות אבדוקטיבי הוא התהליך של אימות היפותזה נתונה באמצעות חשיבה אבדוקטיבית. תהליך זה יכול גם להיקרא הסקה דרך רצף קירובים. תחת עקרון זה, הסבר הוא תקף אם הוא ההסבר הטוב ביותר האפשרי לקבוצה של נתונים ידועים. ההסבר הטוב ביותר האפשרי מוגדר לעיתים קרובות במונחים של פשטות ואלגנטיות (ראה תערו של אוקאם). אימות אבדוקטיבי נפוץ בבניית היפותזות במדע; יתר על כן, פרס טוען כי אימות אבדוטיבי הוא היבט נפוץ של המחשבה:

אני מסתכל מבעד לחלוני בבוקר אביבי מקסים זה, ואני רואה אזליה בתפרחת מלאה. לא, לא! איני רואה זאת; אם כי זוהי הדרך היחידה בה אני יכול לתאר את מה שאני רואה. זוהי טענה, משפט, עובדה; אבל הדבר בו אני מבחין אינו טענה, משפט, עובדה, אלא רק תמונה, אותה אני הופך למובנת באופן חלקי על ידי הצהרת עובדה. הצהרה זו היא מופשטת; אך מה שאני רואה הוא מוחשי. אני מבצע אבדוקציה אפילו כאשר אני מביע במשפט דבר כלשהו אותו אני רואה. האמת היא שכל מארג הידע שלנו הוא יריעת לֶבֶד ארוג של היפותזה טהורה המאומתת ומלוטשת על ידי אינדוקציה. ההתקדמות הקטנה ביותר בידע מעבר לרמת הבהייה הריקנית, לא יכולה להתרחש מבלי ביצוע אבדוקציה בכל צעד.

הייתה זו אמרתו של פרס עצמו ש-"עובדות לא יכולות להיות מוסברות על ידי היפותזה יותר יוצאת דופן מאותן עובדות עצמן; ומתוך מספר היפותזות, עלינו לקבל את הרגילה ביותר." לאחר השגת תוצאות מתהליך הסקה, אנו עשויים להישאר עם מספר הנחות, שחלק מהן עשויות להיות סותרות. אימות אבדוקטיבי היא שיטה לזיהוי ההנחות אשר יובילו אותך למטרה שלך.

היסטוריהעריכה

הפילוסוף האמריקאי צ'ארלס סנדרס פֶּרְס (1839–1914) הכניס את האבדוקציה ללוגיקה המודרנית. במשך השנים הוא כינה הסקה מסוג זה היפותזה, אבדוקציה, השערה ורטרודוקציה. הוא ראה בה תחום בהגיון כשדה נורמטיבי בפילוסופיה, ולא בלוגיקה פורמלית או מתמטית טהורה, ובסופו של דבר גם כנושא בכלכלה של המחקר.

כשני שלבים של הפיתוח, ההרחבה וכו', של היפותזה בחקירה מדעית, אבדוקציה כמו גם אינדוקציה קורסות לעיתים קרובות לתוך תפיסה מקיפה אחת – ההיפותזה. זאת הסיבה לכך שבשיטה המדעית הידועה מגלילאו ובייקון, השלב האבדוקטיבי של היווצרות היפותזה נתפס פשוט כאינדוקציה. כך, במאה העשרים קריסה זו חוּזקה על ידי הסברו של קרל פופר למודל ההיפותטי-דדוקטיבי, שבו ההיפותזה נחשבת ל"ניחוש" בלבד[4] (ברוחו של פֶּרְס). עם זאת, כאשר היווצרות ההיפותזה נחשבת לתוצאה של תהליך, מתברר כי "ניחוש" זה כבר נבחן ונעשה חזק יותר במחשבה כשלב הכרחי בהשגתו מעמד של היפותזה. ואכן, אבדוקציות רבות נדחות או משונות במידה ניכרת על ידי אבדוקציות הבאות בעקבותיהן לפני שהן מגיעות לשלב זה.

לפני 1900, פרס התייחס לאבדוקציה כשימוש של כלל ידוע כדי להסביר תצפית, למשל, זהו כלל ידוע כי אם יורד גשם הדשא רטוב; לכן, כדי להסביר את העובדה שהדשא רטוב, אדם מסיק באופן אבדוקטיבי כי ירד גשם. אבדוקציה עלולה להוביל למסקנות שקריות אם כללים אחרים המסבירים את התצפית אינם נלקחים בחשבון (למשל, אם הממטרות פעלו לאחרונה על הדשא הרטוב). שימוש זה הוא עדיין השימוש הנפוץ במונח "אבדוקציה" במדעי החברה ובבינה מלאכותית.

פרס אפיין אותה באופן עקבי כסוג ההסקה המולידה היפותזה על ידי הסתכמותה בהסבר, אם כי לא וודאי, לתצפית משונה מאוד או מפתיעה (חריגה), המובעת באחת מהנחות המוצא. כבר בשנת 1865 הוא כתב כי אנו מגיעים לכל המושגים של סיבה וכוח דרך הסקה היפותטית; בתחילת המאה ה-20 כתב כי כל התוכן ההסברי של תאוריות מגיע דרך אבדוקציה. במובנים אחרים שינה פרס את השקפתו על האבדוקציה במשך השנים.

בשנים מאוחרות יותר השקפתו נהייתה:

  • אבדוקציה היא ניחוש. היא "כמעט ואינה מעוכבת" בידי חוקי הלוגיקה.[5] אפילו הניחושים האישיים של שכל ערוך היטב הם שגויים לעיתים קרובות יותר מאשר נכונים. אך הצלחתם של הניחושים שלנו עולה בהרבה על זאת של מזל אקראי ונראה כי היא נובעת מהתכווננות אינסטינקטיבית לטבע (יש המדברים על אינטואיציה בהקשרים אלה).
  • אבדוקציה מנחשת רעיון חדש או חיצוני, כדי להסביר בצורה סבירה, אינסטינקטיבית וחסכונית, תופעה מפתיעה או מסובכת מאוד. זוהי בקירוב מטרתה.
  • מטרתה הכוללת יותר היא לייעל את החקירה עצמה. הרציונל שלה הוא אינדוקטיבי: הוא עובד לעיתים קרובות מספיק, הוא המקור היחיד של רעיונות חדשים, ואין לו תחליף בזירוז התגלית של אמיתות חדשות. הרציונל שלה כרוך בפרט בתפקידה בתיאום עם דרכי הסקה אחרות בחקירה. היא הסקה להיפותזות הסבריות על מנת שנוכל לבחור את אלו שהכי כדאי לנסותן.
  • פרגמטיזם הוא ההגיון של אבדוקציה. בעת היצירה של הסבר (אליה הוא התייחס כמונחה על ידי אינסטינקטים), העקרון הפרגמטי נותן את הכלל הלוגי ההכרחי והמספיק לאבדוקציה באופן כללי. ההיפותזה, בהיותה לא וודאית, צריכה שיהיו לה השלכות מתקבלות על הדעת על פרקטיקה מושכלת, על מנת שיהיה ניתן לבחון אותה[6] וכן, באמצעות הבחינות שלה, תוכל לזרז ולייעל את החקירה. הכלכלה של המחקר היא הקוראת לאבדוקציה ושולטת באומנותה.[7]

פרגמטיזםעריכה

ב-1901 כתב פרס, "לא יהיה כל הגיון בהנחת כללים, ואמירה כי יש לשמור עליהם, עד שנעשה ברור שמטרת ההיפותזה מצריכה אותם". ב-1903 קרא פרס לפרגמטיזם "ההגיון של האבדוקציה" ואמר שהעקרון הפרגמטי נותן את הכלל הלוגי ההכרחי והמספיק לאבדוקציה באופן כללי. העקרון הפרגמטי הוא:

שקלו אילו השפעות, העשויות, באופן המתקבל על הדעת, להיות בעלות השלכות מעשיות, אנו חושבים שיש לאובייקט של התפיסה שלנו. לאחר מכן, תפיסתנו את ההשפעות הללו היא כל התפיסה שלנו של האובייקט.

זוהי שיטה להבהרה פורה של תפיסות על ידי השוואת משמעותה של תפיסה להשלכות המעשיות העולות על הדעת של השפעותיו הנתפסות של האובייקט שלה. פרס החזיק בדעה שניסוח זה מותאם בדיוק למטרת האבדוקציה בחקירה, פיתוח רעיון שייתכן שיוכל לעצב התנהלות מושכלת. בכתבים שונים בעשור הראשון של המאה ה-20,[7] הוא אמר כי ביצוע אבדוקציה (או רטרודוקציה) מושפע משיקולים כלכליים, המשתייכים בעיקר לכלכלה של המחקר. הוא התייחס לכלכלה כאל מדע נורמטיבי, שחלקו האנליטי עשוי להיות חלק ממתודוּטיקה (methodeutic, מתודה) לוגית (כלומר, תאוריה של חקירה).

שלוש רמות של הגיון על אבדוקציהעריכה

ברבות השנים, פרס הגיע לכדי חילוק של הלוגיקה (הפילוסופית) לשלוש מחלקות:

  1. סְטֶקיוֹלוגיה (Stechiology), או דקדוק ספקולטיבי, על התנאים למשמעותיות. סיווג של סימנים (חזויות, סימפטומים, סמלים וכו') והשילובים שלהם (כמו גם של האובייקטים והאינטרפרטנטים (אנ') [Interpretants] שלהם).
  2. ביקורת לוגית, או לוגיקה כשלעצמה, על התוקף או האפשרות להצדקה של היסק, התנאים לייצוג אמיתי. ביקורת על טיעונים בצורותיהם השונות (דדוקציה, אינדוקציה, אבדוקציה).
  3. מתודוּטיקה, או רטוריקה ספקולטיבית, על התנאים לקביעתם של פירושים. מתודולוגיה של חקירה במשחק הגומלין שלה בין צורות.

פרס ראה, מההתחלה, את דרכי ההסקה כמתואמות ביניהן בחקירה המדעית, ובתחילת המאה ה-20 טען כי לא מתייחסים כראוי להיסק ההיפותטי כאשר מבקרים טיעונים.[6] כדי להגביר את הביטחון של מסקנה היפותטית, יש להסיק השלכות על ראיות העתידות להימצא, תחזיות אשר אינדוקציה יכולה לבדוק באמצעות תצפית בכדי להעריך את ההיפותזה. זהו המתווה של פרס לשיטת החקירה המדעית (אנ'), כפי שמפורט במתודולוגיית החקירה שלו, הכוללת פרגמטיזם, או כפי שכינה אותה מאוחר יותר, פרגמטיציזם, הבהרת רעיונות במונחים של ההשלכות האפשריות שלהם על פרקטיקה מושכלת.

סיווג הסימניםעריכה

כבר בשנת 1866,[8] פרס קבע כי:

  1. היפותזה (היסק אבדוקטיבי) היא הסקה דרך "אייקון" (המכונה גם דומוּת [Likeness], סימן המסמן באמצעות תכונה משותפת, "Icon").
  2. אינדוקציה היא הסקה דרך "מדד" (סימן המסמן באמצעות קשר עובדתי, "Index"); מדגם הוא מדד למכלול שממנו הוא נלקח.
  3. דדוקציה היא הסקה דרך "סמל" (סימן המסמן באמצעות הרגל פרשני מבלי להתחשב בדמיון או קשר לאובייקט שלו, "Symbol").

ב-1902 כתב פרס שבאבדוקציה: "ניכר שהתופעות הן "כמו", כלומר, מהוות אייקון של, רפליקה של קונספציה כללית, או סמל".[9]

ביקורת על טיעוניםעריכה

ברמה הביקורתית בחן פרס את צורות הטיעונים האבדוקטיביים (כפי שפורט לעיל), והגיע למסקנה שההיפותזה צריכה לייעל הסברים למען סבירות במונחים של המעשי והטבעי. ב-1908 תיאר פרס את הסבירות הזאת בפירוט. היא אינה מערבת דמיון בהסתמך על תצפיות (שהוא ההערכה האינדוקטיבית של היפותזה), אלא פשטות אופטימלית במובן של "הפשוט והטבעי", בדומה ל"אור הטבעי של התבונה" של גלילאו, ולהבדיל מ"פשטות לוגית" (פרס אינו מבטל את הפשטות הלוגית לחלוטין, אלא רואה את תפקידה כמשני; במקרה הקיצון שלה, היא תיתן העדפה לאי-ניתנת הסבר לתצפית כלל). אפילו שכל ערוך היטב מנחש לא נכונה לעיתים קרובות מאשר נכונה, אבל הניחושים שלנו מצליחים יותר מאשר מזל אקראי להגיע לאמת או לפחות לקדם את החקירה, ודבר זה מצביע לפרס על כך שהם מבוססים על ההתכווננות האינסטינקטיבית לטבע, זיקה בין התהליכים השכליים והתהליכים של הממשי, מה שיתן הסבר לכך שניחושים המרגישים "טבעיים" הם אלו הצולחים לעיתים הכי הקרובות (או לעיתים הכי פחות רחוקות); לכך פרס הוסיף את הטיעון כי ניחושים מעין אלה עדיפים משום שמבלי "נטייה טבעית כמו של הטבע", לאנשים לא הייתה שום תקווה להבין את הטבע.

הביטוי "הסקה להסבר הטוב ביותר" (בו פרס לא השתמש אך הוא נאמר לעיתים קרובות על הסקה היפותטית), אינו תמיד מפורש כהתייחסות להיפותזות הפשוטות והטבעיות ביותר (כגון אלו עם ההנחות המעטות ביותר). עם זאת, במובנים אחרים של "הטוב ביותר", כגון "עומד בפני בחינות באופן הטוב ביותר", קשה לדעת מהו ההסבר הטוב ביותר אותו יש לבנות, שכן הוא עדיין לא נבחן. ובכל זאת, עבור פרס, כל הצדקה שהיא להסקה אבדוקטיבית כטובה אינה מושלמת עם עיצובה של ההסקה כטיעון (בשונה מאינדוקציה ודדוקציה), ובמקום זאת תלויה גם בתפקיד וההבטחה המתודולוגית (כגון היותה ברת בחינה) שלה בקידום החקירה.[6][10][11]

מתודולוגיה של חקירהעריכה

ברמה המתודולוגית, פרס טען כי ההיפותזה נשפטת ונבחרת[6] לבחינה משום שהיא מספקת, באמצעות הבחינה שלה, זירוז וייעול של תהליך החקירה עצמו בדרכו לאמיתות חדשות, קודם כל על ידי היותה ניתנת לבחינה וגם באמצעות כלכלות נוספות,[7] במונחים של עלות, ערך ויחסים בין ניחושים (היפותזות). כאן, שיקולים כמו הסתברות, הנעדרת מן ההתייחסות לאבדוקציה ברמה הביקורתית, באים לידי ביטוי. לדוגמה:

  • עלות: ניחוש פשוט אך לא סביר, אם העלות לבדיקת שקריותו נמוכה, עשוי להיות הראשון המועמד לבחינה, על מנת שאפשר יהיה להיפתר ממנו. אם, במפתיע, הוא עומד בהצלחה בפני בחינות, כדאי לדעת זאת בשלבים המוקדמים של החקירה, אשר אחרת הייתה עשויה להתעכב ארוכות במסלול שגוי אם כי סביר יותר למראית עין.
  • ערך: ניחוש הוא מיסודו כדאִי לבדיקה, אם יש בו סבירות המבוססת על אינסטינקטים או הסתברות אובייקטיבית מנומקת, בעוד שסבירות סובייקטיבית, על אף היותה מנומקת, עלולה להיות בוגדנית.
  • קשרים הדדיים: ניחושים יכולים להיבחר לבחינה באופן אסטרטגי בשל התכונות הבאות שלהם:
    • זהירות, לגביה פרס נתן כדוגמה את המשחק "20 מי יודע".
    • רוחב הישימות להסברת תופעות מגוונות.
    • היעדר סיבוכיות, כאשר היפותזה נראית פשוטה מדי אך בחינתה עשויה להניב תוצאות טובות, ולהיות בונה לרדיפה אחר מספר תאוריות שונות וסותרות שהן פשוטות פחות.

סופרים אחריםעריכה

נורווד ראסל הנסון (אנ'), פילוסוף של המדע, ביקש לבנות לוגיקה המסבירה כיצד מתרחשות תגליות מדעיות. לשם כך, הוא השתמש במושג האבדוקציה של פרס.

פיתוח נוסף של המושג ניתן למצוא ב"Inference to the Best Explanation" (ליפטון, 1991) של פיטר ליפטון.

יישומיםעריכה

בינה מלאכותיתעריכה

יישומים בבינה מלאכותית כוללים אבחון תקלות (אנ'), עדכון אמונות (אנ') ותכנון אוטומטי (אנ'). היישום הישיר ביותר של אבדוקציה הוא גילוי אוטומטי של תקלות במערכות: בהינתן תאוריה המקשרת תקלות עם ההשפעות שלהן וקבוצה של השפעות נצפות, ניתן להשתמש באבדוקציה על מנת לגזור קבוצות של תקלות העשויות להיות הסיבה לבעיה.

רפואהעריכה

ברפואה, אפשר לראות באבדוקציה מרכיב של שיפוט והערכה קלינית.[12][13]

תכנון אוטומטיעריכה

אבדוקציה יכולה גם לשמש למידול תכנון אוטומטי. בהינתן תאוריה לוגית המקשרת התחרשויות של פעולות עם ההשפעות שלהן (לדוגמה, נוסחה של תחשיב האירועים), אפשר לעצב את הבעיה של מציאת תוכנית להגעה למצב כלשהו בתור הבעיה של הסקה (אבדוקטיבית) של קבוצה של ליטֶרָלים הרומזים על כך שהמצב האחרון הוא המצב המבוקש.

ניתוח מודיעיןעריכה

בניתוח מודיעין, ניתוח של היפותזות מתחרות ורשתות בייסיאניות, יש שימוש נרחב בחשיבה אבדוקטיבית הסתברותית. באופן דומה, באבחון רפואי ובחשיבה משפטית, אותן השיטות נמצאות בשימוש, על אף שהיו מקרים רבים של שגיאות, שנגרמו בעיקר על ידי כשל ההסתברות הקודמת וכשל התובע.

עדכון אמונותעריכה

עדכון אמונות, התהליך של התאמת אמונות לאור מידע חדש, הוא תחום נוסף בו יושמה חשיבה אבדוקטיבית. הבעיה העיקרית של עדכון אמונות היא שהמידע החדש עשוי להיות לא עקבי עם רשת האמונות הקודמת, בעוד שתוצאת ההכללה שלו ברשת האמונות אינה יכולה להיות לא עקבית. אפשר להשתמש באבדוקציה כדי לבצע את תהליך העדכון של רשת האמונות: ברגע שנמצא הסבר לתופעה, שילובו ברשת האמונות אינו מייצר חוסר עקביות.

שימוש זה באבדוקציה אינו ישיר, משום שהוספת נוסחאות פסוקיות לנוסחאות פסוקיות אחרות יכולה רק להפוך חוסר עקביויות לגרועות יותר. במקום זאת, אבדוקציה נעשית ברמת סידור העדיפויות של העולמות האפשריים. מודלים של עדיפויות משתמשים בלוגיקה עמומה או במודלים של תועלתיות.

פילוסופיה של המדעעריכה

בפילוסופיה של המדע, אבדוקציה הייתה שיטת ההסקה העיקרית לתמיכה בריאליזם מדעי, והרבה מהדיון על ריאליזם מדעי נסוב סביב השאלה האם אבדוקציה היא שיטת הסקה קבילה.[14]

בלשנות היסטוריתעריכה

בבלשנות היסטורית, אבדוקציה בעת רכישת שפה נלקחת לעיתים קרובות כחלק מהותי בתהליכים של השתנות השפה כגון אנליזה מחודשת ואנלוגיה.[15]

אנתרופולוגיהעריכה

באנתרופולוגיה, אלפרד גֶל, בספרו רב ההשפעה "אומנות וסוכנות" (Art and Agency), הגדיר אבדוקציה כ"מקרה של הסקה סינתטית 'בו אנו מוצאים כמה נסיבות מסקרנות במיוחד, שיוסברו על ידי ההנחה שהיה זה מקרה של חוק כללי כלשהו, ועל כן אנו מקבלים הנחה זו'". גל מבקר מחקרים "אנתרופולוגיים" קיימים של אומנות על כך שהם שקועים יתר על המידה בערך אסתטי ולא מתעסקים מספיק עם העניין האנתרופולגי המרכזי של חשיפת "קשרים חברתיים", ובפרט ההקשרים החברתיים בהם יצירות אומנות מיוצרות, מופצות ומתקבלות. אבדוקציה משמשת כמכניזם המוביל מאומנות לסוכנות (אנ'). כלומר, אבדוקציה יכולה להסביר כיצד יצירות אומנות משרות "סֶנְסוּס קוֹמוּניס": ההשקפות הנפוצות המשותפות לאנשים המייצגים חברה מסוימת.

השאלה אותה גל שואל בספר היא: "כיצד יצירת אמנות מתחילה 'לדבר' לאנשים?" הוא עונה בכך שהוא אומר "אף אדם הגיוני לא יוכל להניח כי קשרים כמו-אומנותיים בין אנשים לעצמים לא מערבים לפחות צורה מסוימת של סמיוזה." אולם, הוא דוחה כל רמיזה לכך שאפשר לחשוב על סמיוזה כשפה משום שבכך הוא ייאלץ להודות בקיום של איזשהו "סנסוס קומוניס" מבוסס מראש, ואילו הוא מבקש לטעון כי הוא נובע רק לאחר מכן מתוך האומנות. אבדוקציה היא התשובה לבעיה הזו משום שהמשמעות של טבעו הטנטטיבי של מושג האבדוקציה (פרס השווה אותה לניחוש) היא שלא רק שאבדוקציה יכולה לתפקד מחוץ לכל מערכת קיימת מראש, אלא, היא למעשה יכולה אפילו לרמוז על קיום של מערכת. כפי שגל טוען בניתוח שלו, הקיום הפיזי של יצירת האומנות מניע את הצופה לבצע אבדוקציה המטמיעה התכוונות ביצירה. פסל של אלה למשל, הופך למעשה בשכלו של המתבונן לאלה עצמה במובנים מסוימים; ואינו מייצג את צורתה בלבד אלא גם את כוונותיה (המוסקות מתוך ההרגשה של נוכחותה הממשית). לפיכך, טוען גל, שבאמצעות אבדוקציה, אומנות יכולה להשיג את סוג הסוכנות הזורעת את הזרעים הגדלים למיתוסים תרבותיים. הכוח של סוכנות הוא הכוח להניע מעשים ולהשרות, בסופו של דבר, את ההבנה המשותפת המאפיינת כל חברה נתונה.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Elliot Sober, Core Questions in Philosophy: A Text with Readings, 1991
  2. ^ Daniel G. Campos, On the distinction between Peirce’s abduction and Lipton’s Inference to the best explanation, Synthese
  3. ^ Douglas Walton, Abductive, presumptive and plausible arguments, Informal Logic
  4. ^ Karl Popper, Conjectures and Refutations: The Growth of Scientific Knowledge, Routledge; 2nd edition, 2002, עמ' 536
  5. ^ Peirce, C. S. (1903), Harvard lectures on pragmatism, Collected Papers v. 5, paragraphs 188–189.
  6. ^ 1 2 3 4 Peirce, C. S., Carnegie Application (L75, 1902, New Elements of Mathematics v. 4, pp. 37–38. See under "Abduction" at the Commens Dictionary of Peirce's Terms:

    Methodeutic has a special interest in Abduction, or the inference which starts a scientific hypothesis. For it is not sufficient that a hypothesis should be a justifiable one. Any hypothesis which explains the facts is justified critically. But among justifiable hypotheses we have to select that one which is suitable for being tested by experiment.

  7. ^ 1 2 3 Peirce, C.S. (1902), application to the Carnegie Institution, see MS L75.329-330, from Draft D of Memoir 27:

    Consequently, to discover is simply to expedite an event that would occur sooner or later, if we had not troubled ourselves to make the discovery. Consequently, the art of discovery is purely a question of economics. The economics of research is, so far as logic is concerned, the leading doctrine with reference to the art of discovery. Consequently, the conduct of abduction, which is chiefly a question of heuristic and is the first question of heuristic, is to be governed by economical considerations.

  8. ^ Peirce, C. S., the 1866 Lowell Lectures on the Logic of Science, Writings of Charles S. Peirce v. 1, p. 485. See under "Hypothesis" at Commens Dictionary of Peirce's Terms.
  9. ^ Peirce, C. S., "A Syllabus of Certain Topics of Logic", written 1903. See The Essential Peirce v. 2, p. 287. Quote viewable under "Abduction" at Commens Dictionary of Peirce's Terms.
  10. ^ Peirce, "Pragmatism as the Logic of Abduction" (Lecture VII of the 1903 Harvard lectures on pragmatism), see parts III and IV. Published in part in Collected Papers v. 5, paragraphs 180–212 (see 196–200, Eprint and in full in Essential Peirce v. 2, pp. 226–241 (see sections III and IV).

    .... What is good abduction? What should an explanatory hypothesis be to be worthy to rank as a hypothesis? Of course, it must explain the facts. But what other conditions ought it to fulfill to be good? .... Any hypothesis, therefore, may be admissible, in the absence of any special reasons to the contrary, provided it be capable of experimental verification, and only insofar as it is capable of such verification. This is approximately the doctrine of pragmatism.

  11. ^ Peirce, C. S. (1902), Application to the Carnegie Institution, Memoir 27, Eprint: "Of the different classes of arguments, abductions are the only ones in which after they have been admitted to be just, it still remains to inquire whether they are advantageous."
  12. ^ Rapezzi, C; Ferrari, R; Branzi, A (24 בדצמבר 2005). "White coats and fingerprints: diagnostic reasoning in medicine and investigative methods of fictional detectives". BMJ (Clinical Research Ed.) 331 (7531): 1491–4. PMC 1322237. PMID 16373725. doi:10.1136/bmj.331.7531.1491. 
  13. ^ Rejón Altable, C (אוקטובר 2012). "Logic structure of clinical judgment and its relation to medical and psychiatric semiology". Psychopathology 45 (6): 344–51. PMID 22854297. doi:10.1159/000337968. בדיקה אחרונה ב-17 בינואר 2014. 
  14. ^ Lipton, Peter. (2001). Inference to the Best Explanation, London: Routledge. ISBN 0-415-24202-9.
  15. ^ April M. S. McMahon (1994): Understanding language change. Cambridge: Cambridge University Press. ISBN 0-521-44665-1