אבי רובין

היסטוריון ישראלי

אבי רובין (נולד בשנת 1971) הוא היסטוריון ישראלי, המתמחה בהיסטוריה חברתית-משפטית של המזרח התיכון. פרופסור באוניברסיטת בן-גוריון בנגב וראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון בה.

אבי רובין
Avi Rubin.jpg
לידה 1971 (בן 51 בערך)
באר שבע, ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום מגורים גדרה
השכלה פרופסור להיסטוריה של המזרח התיכון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ביוגרפיהעריכה

אבי רובין נולד בבאר שבע. אביו היה דב רובין, עיתונאי, מחזאי ומשורר. אמו, נחמה רובין, הוכרה כיקירת באר שבע בזכות פעילותה בתחום החינוך. לאחר שירות ביחידה 8200 בחיל המודיעין, הוא השלים תואר ראשון ותואר שני במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בשנת 2006 הוא קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת הארוורד. כותרת עבודת הדוקטור שלו, בהנחיית פרופסור רוג'ר אוון ופרופסור ג'מאל קפדאר: "מודרניות עות'מאנית: בתי המשפט הניזאמיים בשלהי המאה התשע עשרה".

בשנת 2007 הצטרף לסגל המחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. בין השנים 2007–2010 שימש כראש תוכנית המאסטר הבינלאומית בלימודי המזרח התיכון באוניברסיטה. מאז 2018 הוא מכהן כראש המחלקה ללימודי המזרח התיכון וכחבר סנאט האוניברסיטה. הוא פרסם שני ספרים ומאמרים רבים בתחום ההיסטוריה החברתית-משפטית של האימפריה העות'מאנית בעת החדשה.

רובין מתגורר בגדרה, נשוי לרונית ואב לשתי בנות ובן.

מחקריועריכה

רובין התמחה בהיסטוריה חברתית-משפטית (סוציו-לגאלית) של האימפריה העות'מאנית במאות ה-19 וה-20. ספריו, וכן מספר רב של מאמרים שפרסם בכתבי עת מובילים, עוסקים בהיבטים סוציו-לגאליים של המעבר למודרניות בחברות העות'מאניות, בשלטון החוק בתקופה העות'מאנית, ובהיסטוריה חברתית של האימפריה העות'מאנית בעת החדשה. במחקריו, רובין מראה שמערכת המשפט העות'מאנית הרפורמית יצרה שילובים ייחודיים ויצירתיים של משפט צרפתי עם משפט שרעי ועות'מאני. הוא מערער על הדימוי השלילי של בתי המשפט העות'מאניים כפי שהשתקף בכתיבה מערבית, אך באותה עת טוען שבמערכת המשפט העות'מאנית המודרנית התגלעו הפגמים האופייניים למערכות משפט מודרניות, למשל עלויות גדלות של ההליך המשפטי בשל התלות הגוברת של בעלי דין בעורכי דין ובשל כך העדפה מובנית לבעלי אמצעים.

ספריועריכה

בתי המשפט הניזאמיים: מודרניות עות'מאניתעריכה

זוהי המונוגרפיה הראשונה בשפה האנגלית שעוסקת בבתי המשפט הניזאמיים מתוך הגישה הסוציו-לגאלית. מערכת המשפט הניזאמית הוקמה באימפריה העות'מאנית במאה התשע עשרה במסגרת רפורמות התנזימאת. בספרו, רובין דן בנסיבות ההקמה של בתי המשפט הניזאמיים, בפרקטיקות שהיו נהוגות בהם ובתרבות המשפטית שהתפתחה במסגרתם. בתוך כך, הספר מציג שורה של טענות ומסקנות המאתגרות תפיסות מקובלות ביחס להתפתחותם של דפוסים מודרניים במרחב המשפטי העות'מאני. בדומה לחוקרים כמו דיפש צ'קרברטי, טלאל אסד והארי הרוטוניאן, רובין יוצא מנקודת הנחה שהמודרניות היא תופעה גלובאלית מראשיתה, ויוצא כנגד גישות לפיהן מגמות של מודרניזציה הן חיקוי עיוור או שאיפה של אליטות מזרח-תיכוניות להעתיק פרקטיקות מערביות. מכאן התנגדותו למונח "התמערבות" והמאמץ להציג מסגרת פרשנית אלטרנטיבית. בשונה מהתיאור המקובל של בתי המשפט הניזאמיים כביטוי של חילון מערכת המשפט העות'מאנית, הספר מציג עדויות לכך שמערכת זו שילבה באופן מודע בין תכנים ופרקטיקות שאומצו ממערכת המשפט הנפוליאונית לבין תכנים משפטיים שרעיים. מיזוג זה בא לידי ביטוי גם בהרכבו של הסגל שכיהן בבתי המשפט. הספר צוטט במחקרים רבים וזכה להכרה כספר יסוד בתחום המחקר החברתי-משפטי של האימפריה העות'מאנית בעת החדשה.

שלטון חוק עות'מאני והמשפט הפוליטי המודרניעריכה

מחקר זה עוסק בצמיחתה של התרבות המשפטית הלגאליסטית באימפריה העות'מאנית באמצעות ניתוח מיקרוהיסטורי של פרשת מות הסולטאן המודח אבדילאזיז בשנת 1876 והמשפט הפוליטי המתוקשר שנערך ב-1881 בארמון הסולטאן עבדול חמיד השני. עם הנאשמים במשפט נמנו בכירי המדינה, בהם הרפורמטור המפורסם מידהט פאשא, והם הואשמו בקשירת קשר להדחת עבדולעזיז ולרציחתו. באמצעות שחזור וניתוח היבטים שונים של המשפט ואחריתם של הנאשמים, הספר מתאר את עלייתה של תרבות משפטית שאותה מכנה רובין כ"לגאליזם" (על סמך ההגדרה של התאורטיקנית ג'ודית שקלאר). תרבות משפטית זו הגדירה את האופן שבו האליטה העות'מאנית הבינה את מושג שלטון החוק בשלהי המאה התשע עשרה והשפיעה על האופן שבו הסולטאן ומקורביו התמודדו עם איומים פוליטיים.

מאמרים נבחריםעריכה

קודיפיקציה באימפריה העות'מאניתעריכה

קודיפיקציה של חוקים הייתה מרכיב מרכזי ברפורמה המשפטית העות'מאנית במאה התשע עשרה והיא השפיעה על מערכות משפט במדינות שקמו על שטחיה של האימפריה במהלך המאה העשרים. המאמר מציע פרשנות חדשה של מפעל הקודיפיקציה העות'מאני באמצעות מיקומו במסגרת ההקשר של תנועת הקודיפיקציה הגלובאלית. מגמה עולמית זו הייתה כרוכה בעלייתה של תרבות משפטית לגליסטית באזורים רבים בעולם במאה התשע עשרה.[1]

התפתחות מקצוע עריכת הדין באימפריה העות'מאניתעריכה

מחקר זה עוסק בהתפתחות הייצוג המשפטי המקצועי על רקע פעילותם של בתי הדין הניזאמיים. תהליך ההתמקצעות בתחום הייצוג המשפטי סימן שינוי משמעותי בתרבות המשפטית העות'מאנית ביחס לתקופות מוקדמות יותר. בתי הדין הניזאמיים התאפיינו בתרבות משפטית פורמליסטית וריבוי פרוצדורות. בעוד שבתי משפט לפני המאה התשע עשרה היו נגישים יחסית לבעלי דין ומעטים עשו שימוש בייצוג משפטי, תהליך הפרוצדורליזציה של ההליכים המשפטיים בבתי המשפט הניזאמיים חייב שימוש בעורכי דין מקצועיים. בנוסף, המדינה יצרה זיקה בין מקצועיות לבין רישוי, וקבעה הבחנה בין באי-כוח מורשים, כלומר כאלה שלא הייתה להם השכלה משפטית רשמית, לבין עורכי דין מורשים מטעם המדינה. בפועל, משפטנים משתי הקבוצות הללו נאלצו להסתגל לתרבות המשפטית הפורמליסטית.[2]

תפיסות בריטיות של הרפורמות המשפטיות באימפריה העות'מאניתעריכה

מחקר זה בוחן את תגובותיהם של קונסולים ודיפלומטים בריטים לרפורמות המשפטיות העות'מאניות במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. המחקר חושף הטיות, חוסר הבנה ואי-דיוקים רבים באופן שבו קונסולים ודיפלומטים ששהו באימפריה העות'מאנית הציגו את הרפורמות בפני הממונים עליהם. עיוותי דיווח נבעו מבורות באשר לאופייה של מערכת המשפט החדשה ומדעות קדומות. בנוסף, קונסולים ודיפלומטים בריטים חששו מהשלכות הרפורמה על יכולתם להתערב בהליכים משפטיים, כפי שהיה נהוג בעבר.[3]

פלסטין בשנות מלחמת העולם הראשונה: מבט עות'מאני מקומיעריכה

מחקר זה עוסק בהשקפת עולמם של רפיק אל-תמימי ומחמד בהג'ת, בני האליטה הערבית-עות'מאנית, באמצעות ניתוח דו"ח מסע שהם הגישו למושל פרובינציית בירות ב-1917, תחת הכותרת "וילאית בירות". הדו"ח מספק מידע עשיר על אורחות חייהן של קבוצות שונות בתקופת המלחמה וכולל ביקורת רבה מנקודת מבטם של שני צעירים משכילים שהפנימו תפיסות אוריינטליסטיות על המזרח התיכון מצד אחד, ולא פקפקו בעתידה של המדינה העות'מאנית מצד שני.[4]

לקריאה נוספתעריכה

  • Avi Rubin, Ottoman Nizamiye Courts: Law and Modernity, New York, Palgrave Macmillan, 2011.
  • Avi Rubin, Ottoman Rule of Law and the Modern Political Trial: The Yildiz Case, Syracuse, Syracuse University Press, 2018.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה