פתיחת התפריט הראשי

אגריפס נגד נמרוד

דף המאמר בעיתון

"'אגריפס' נגד 'נמרוד'" הוא מאמר העוסק באסתטיקה, שפורסם בשנת 1988 על ידי מבקרת האמנות הישראלית שרה ברייטברג-סמל. המאמר מציג את פסלו של יצחק דנציגר "נמרוד" (1939) ואת ציורו של אריה ארוך "רחוב אגריפס" (1964), כמבטאים תפיסות מנוגדות של תרבות ולאומיות עברית בישראל. חשיבותו של המאמר הייתה בניסיון לביטוי ערכי המסורת היהודית באמנות הישראלית, באופן שביקר את הלאומיות הציונית של אותה עת.

רקעעריכה

המאמר פורסם ב-1 ביולי 1988 במוסף תרבות של העיתון "ידיעות אחרונות". את הרקע לכתיבת המאמר ניתן למצוא בשני רבדים. ראשית, שתי יצירות האמנות שבמרכז המאמר התפרסמו מאוד בתרבות הישראלית של אותו זמן. ב-25 במאי 1988 נמכר "רחוב אגריפס" במכירה פומבית שערכה גלריה גורדון בשטח מרכז הירידים והקונגרסים בישראל, ומכירה זו זכתה להד ציבורי גדול במיוחד. הציור הוערך בכ-45,000-35,000 דולר[1] ונרכש במשותף על ידי מוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות תמורת סכום של 48,400 דולר, שהושגו בתרומת בני הזוג וולטר ומאריאנה גריסמן מאנגליה. דוגמה נוספת לפרסומו של הפסל באותה עת ניתן למצוא בדימוי של נמרוד "בורוד", כפי שהופיע על גבי בכרזה שיצר אלדד זיו עבור פסטיבל ישראל ב-1989.

שנית, ברייטברג-סמל ביקשה כנראה לפתח וליישם את התזה שבבסיס טקסט התערוכה "דלות החומר כאיכות באמנות הישראלית", שהוצגה בשנת 1986 במוזיאון תל אביב, וזכתה לפופולריות רבה כסגנון "דלות החומר". על פי תזה זו ה"ישראליות" מתבטאת בחיבור בין המסורת היהודית לבין פלורליזם חילוני, ומתגלמת בראייה ביקורתית של המציאות הישראלית.

הביקורת שבמאמרעריכה

ב"אגריפס נגד נמרוד" מבקרת ברייטברג-סמל את התפיסה הקאנונית של הפסל הכנעני "נמרוד", כמייצג אולטימטיבי של ה"ישראליות". במקומו מציעה ברייטברג-סמל לבחון את "רחוב אגריפס" כמודל ישראלי חלופי ופלורליסטי יותר:

נמרוד הוא נקודת זמן אל מעבר לנקודת ההחטאה, לחברה פרימיטיבית, כוחנית. הוא אחדות מוחלטת של הדימוי, זמנו וסיגנונו. כולו עבר רחוק. ולעומתו ארוך באגריפס, כמו בכל יצירתו, מצרף זמנים, חומרים, חלקים, דרכי ביטוי. התמונה היא מיפגש והצטברות של עובדות, ארועים וזמנים. עבודתו היא כעין הודאה שהאחדות אינה המצב הנתון, הנורמאלי, אלא סוג של רַפָּאוּת מעודנת, זהירה, איחוי של רסיסים. הדבק המחבר למפגשים הארוֹכיים הוא האמן עצמו, שעומד כאישיות יחודית, ההיפך מאיש חברת ההמון. האינדיווידואום ולא השבט הוא הזירה להתרחשויות התרבותיות.

פרסומיםעריכה

מאז הופעתו המקורית, פורסם המאמר פעמים נוספות. בינואר 1989 הופיע המאמר בגיליון מס' 9 של כתב העת "קו". בשנת 2003 הופיע בקובץ מאמרים וראיונות בנושא אריה ארוך ויצירתו בהוצאת בבל.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Godfine, Gil, "Aroch at sale", The Jerusalem Post, 20.5.1988