אריה ארוך

אמן ישראלי

אריה ארוך (ניסלביץ) (1908, חרקוב, רוסיה15 באוקטובר 1974, ירושלים) היה צייר ודיפלומט ישראלי יליד חרקוב שבאימפריה הרוסית (כיום בשטחה של אוקראינה). יצירתו של ארוך שילבה השפעות הפופ ארט והאמנות המופשטת עם תכנים מן הביוגרפיה שלו. בנוסף, הצביעו רבים מחוקרי תולדות האמנות הישראלית על יחסו החלוצי של ארוך לנושאים מן המסורת היהודית המופיעים ביצירתו. סגנון הציור שלו שכלל שרבוט ורישום חופשי, השפיע על שורה של אמנים כגון רפי לביא, אביבה אורי ואחרים. שרה ברייטברג-סמל הציעה את יצירתו של ארוך, במאמרה "אגריפס נגד נמרוד" (1988), כמודל עבור עיצוב תפיסת ישראליות חדשה באמנות, והציעה את ציורו "רחוב אגריפס" כמייצג של הלאומיות העברית. על יצירתו זכה ארוך בשנת 1971 בפרס ישראל לציור. כדיפלומט כיהן כשגריר ישראל בברזיל ובשוודיה.

אריה ארוך
אריה ארוך (1942)
אריה ארוך (1942)
לידה 1908
חרקוב, האימפריה הרוסית
פטירה 15 באוקטובר 1974 (בגיל 66 בערך)
ירושלים
שם לידה ליובה ניסלביץ
מקום קבורה הר המנוחות עריכת הנתון בוויקינתונים
לאום ישראלי
מקום לימודים בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות עריכת הנתון בוויקינתונים
תחום יצירה ציור
זרם באמנות אופקים חדשים, פופ ארט, אמנות מופשטת
השפיע על רפי לביא, אביבה אורי
יצירות ידועות רחוב אגריפס, בית אדום (מה נשמע בבית), הנציב העליון, צקפר, מוטיב יהודי, מבעד לחלון, אוטובוס בהרים
פרסים והוקרה פרס ישראל (1971)
פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים יונתן ארוך עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

נעורים עריכה

אריה ארוך נולד בנובמבר שנת 1908 בחרקוב שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשם ליובה ניסלביץ, הצעיר בשלושת ילדיהם של רבקה-שולמית וחיים ניסלביץ. בזמן לידתו הייתה חרקוב מחוץ לשטחו של תחום המושב היהודי של האימפריה הרוסית.

אביו היה סוחר אמיד ופעיל פוליטית בחוגי הציונות ברוסיה. בין השאר היה האב שותף בהקמת גימנסיית "תרבות" ברוסיה. בבית הוריו קיבל אריה חינוך חילוני שכלל שיעורי נגינה וחשיפה לספרות ולשירה. בילדותו הרבה לצייר. בראיון מאוחר ציין ארוך כי כבר בגיל 6 נהג לצייר דמויות של באי הבית בפחם.[1] בנוסף, נחשף ניסלביץ לתערוכות במוזיאון בחרקוב. בין התערוכות במוזיאון ידועה תערוכה של מאנה כץ.

ארץ ישראל, 1924-1934 עריכה

בשנת 1924 עלה ניסלביץ לארץ ישראל עם הוריו ועם אחותו, בעוד אחיו הבכור נשאר ברוסיה. בין השנים 1924-1926 למד אמנות ב"בצלאל, בית מדרש לאמנות ולמלאכות-אמנות".[2] בין חבריו למחזור הלימודים היו אביגדור סטימצקי, משה קסטל, ציונה תג'ר, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. עם מוריו נמנו הצייר שמואל בן-דוד, אמן האמייל אהרן שאול שור ויעקב אייזנברג, שבסדנתו ייצר ניסלביץ אריחי קרמיקה מעוטרים, בין היתר לשלטים. בנוסף, נרקמה ידידות בינו לבין הצייר חיים גליקסברג, שלימד אותו את מלאכת הציור בצבעי שמן.[3]

בשנת 1926 למד ניסלביץ במגמה הריאלית של גימנסיה הרצליה בתל אביב, שם, נולד הכינוי "ארוך", שהוצמד לו בשל גובהו. למד אמנות בסטודיו של יצחק פרנקל בה הושפע מהאמנות המודרנית הצרפתית[4][5][6]. כינוי זה אומץ בסופו של דבר על ידי ניסלביץ' כשם משפחה. בשנים 1929-1930 למד ארוך ארכיטקטורה בטכניון במשך כשנה וחצי. בשנת 1932 למד תקופה קצרה ב"סטודיה" ללימוד ציור שפתח הצייר יוסף זריצקי. בנוסף, הוא התקבל כחבר באגודת הציירים והפסלים, ובמסגרתה השתתף בתערוכה הכללית של האגודה.

במות אביו, בשנת 1932, עיצב ארוך מצבה בבית הקברות טרומפלדור ועליה קטע משיר מאת דוד שמעוני, מורהו של ארוך בגימנסיה הרצליה. בשנת 1934 נפטרה גם אמו של ארוך.

פריז – ארץ ישראל – אמסטרדם, 1934–1939 עריכה

 
"דיוקן" (שנות השלושים), שמן על בד, 50.5x64 ס"מ. אוסף משפחת ארוך.
 
"כנסיית וסילי הקדוש" (1951), שמן על קרטון, 65.5x57 ס"מ, עזבון האמן.
 
"בית אדום (מה נשמע בבית)" (1960), שמן על בד ועלי זהב, 50x60 ס"מ, אוסף משפחת לאופר.
 
"הנציב העליון" (1966), צבע שמן וטכניקה מעורבת על עץ, 116 × 73 ס"מ, אוסף מוזיאון ישראל.
 
"סירה" (1968), צבע שמן על בד, 64.5x55.5 ס"מ. אוסף משפחת ארוך.

בשנת 1934 נסע ארוך לפריז ולמד שם באקדמיה קולארוסי (Académie Colarossi). בין היתר השתתף ארוך בכמה שיעורים שהעביר הצייר הקוביסט פרנן לז'ה. בציור "תפנים עם כיסא" (1935), שצויר בתקופת שהותו של ארוך בפריז, מתואר פנים חדר כחול העשוי במשיכות מכחול מהירות, ובמרכזו כיסא אדום ועליו פרטי לבוש שונים. סגנון ציור זה, האופייני לעבודתו של ארוך בשנים אלו, ממחיש את האקספרסיוניזם המתון שאימץ ארוך בהשפעת אמני "אסכולת פריז" כגון חיים סוטין, מארק שאגאל ומאנה כץ. גם בציור "דיוקן" משנות השלושים משתמש ארוך במשיכות מכחול אקספרסיביות כדי לעצב דיוקן מלנכולי זה. שלא כאמנים אחרים, אופן הציור של ארוך איננו חורג מגבולות הייצוג האמנותי, ומשיכות המכחול האקספרסיביות שלו אינן הופכות לתיאור בעל יסודות מופשטים.

עם שובו לארץ ישראל, בשנת 1936, עבד ארוך למחייתו כמודד קרקעות. הוא נשא לאישה את אלן אלבק (אלראי), שפגש באונייה בדרכו מפריז. נישואים אלו החזיקו מעמד זמן קצר בלבד. מבחינה אמנותית המשיך ארוך לפעול בהשפעת אסכולת פריז. הוא השתתף בתערוכה קבוצתית במוזיאון תל אביב ועיצב תפאורה למחזה "המעגל הלבן" (1936), אגדה יפנית בעיבוד פרידריך לובה בתיאטרון "האהל", ולמחזה "שומרים" (1937) מאת עבר הדני בתיאטרון "הבימה".[7]

בין השנים 1938-1939 שהה ארוך באמסטרדם. את השפעתם של ציורי וינסנט ואן גוך ניתן למצוא בציורי פרחים כגון "דומם, אגרטל ופרחים" (1938), בהם בולטות משיכות המכחול הנמרצות והנושא האופייני לוואן גוך. בעבודה "מבעד לחלון" (1938), לדוגמה, תיאר ארוך נוף הולנדי עירוני הנשקף מבעד לחלון. בעבודה זו ובאחרות מן התקופה השתמש ארוך בהדגשה של קווי האורך והרוחב שבתיאור כדי לחלק את הקומפוזיציה בצורה כמעט גאומטרית ושטוחה. ב-21 בינואר 1939 נפתחה בגלריה "סנטה לאנדוור" באמסטרדם תערוכת יחיד לארוך. התערוכה זכתה לסיקור בעיתונות המקומית, וצוינה בו ההשפעה הפריזאית על ארוך.[8]

תל אביב, 1939–1948 עריכה

בשנת 1939 חזר ארוך לתל אביב והציג תערוכת יחיד בגלריה לאמנות כ"ץ[9], ובה מבחר מן העבודות שיצר באמסטרדם. יצירותיו משנות הארבעים המשיכו את סגנון הציור שגיבש בהולנד, והן מתאפיינות בנטייה לקומפוזיציות הנשענות על חלוקה גאומטרית ברורה. בשנים אלו הרבה ארוך ליצור תיאורי נוף. בתחילת העשור יצר ארוך קבוצה של תיאורי נוף בזכרון יעקב ובחיפה, שם שהה לפרקים בין השנים 1942-1946 במסגרת שירותו בצבא הבריטי. בנוסף, הוא עיצב תלבושות עבור הלהקה הצבאית הארצישראלית הראשונה, שהעלתה תוכנית בין השנים 1942-1943.

במהלך כל המחצית הראשונה של העשור הציג ארוך במגוון של תערוכות קבוצתיות בבניין "הבימה". כשהשתתף ב"תערוכת השמונה", שהתקיימה בדצמבר 1942 בבניין "הבימה", ציין חיים גמזו את השימוש שלו בצבע, בהשפעתו של ואן גוך,[10] והוא קיבל פרס לאמנים צעירים ע"ש מאיר דיזנגוף מטעם עיריית תל אביב. בשנת 1943 נישא ארוך בשנית לדבורה קניג. לאחר שחרורו מן הצבא, בשנת 1946, עבר הזוג להתגורר בדירה ברחוב הירקון 120 בתל אביב, שם הקים ארוך סטודיו קטן בחצר הבית.

בשנת 1947 הציג ארוך במסגרת תערוכת "השבעה" במוזיאון תל אביב. בתערוכה זו הציג עשר עבודות ובהן ציורים כגון "גברים בטיילת" (1943) ותיאורי נוף אחרים. אויגן קולב פרסם ביקורת אוהדת על ציוריו של ארוך, ותיאר את מעברו מציור פוסט אימפרסיוניסטי אל הדגשת "הצורות הבנויות" ו"פשטות הצבע".[11] עבודותיו ממחצית העשור מציגות נטייה לסכמאטיות ולפירוק של הנוף לצורות גאומטריות בסגנון קוביסטי. הדבר בולט גם בעבודות המוקדמות כגון "האוטובוס האדום" (1944-1946) מסדרת "אוטובוס בהרים".

בואנוס איירס – מוסקבה – ירושלים, 1948–1955 עריכה

בשנת 1948 הצטרף ארוך לקבוצת "אופקים חדשים". אולם משום שבשנה זו נסע לשליחות בבואנוס איירס מטעם הקרן הקיימת לישראל, למעשה לא הציג ארוך את יצירותיו במסגרת הקבוצה עד לשנת 1952. בשנת 1949 הציג ארוך תערוכה בגלריה "ויאו" (Viau) בבואנוס איירס, ובה הוצגו מספר ציורים מחיי יוסף, הדמות המקראית.

בהיותו מנותק מן המאבק של "אופקים חדשים", שקידמה סגנון ציור "מופשט" ו"בינלאומי", אימץ ארוך בשנים אלו סגנון ציור חדש משלו, המשקף את ניסיונו לגיבוש שפה אמנותית חדשה. בראיון מאוחר תיאר ארוך את המניע לשינוי הסגנוני: "היאוש הביא אותי - זה היה ב-1950 בערך - למסקנה שלא אצליח ליצור את הסיפור. אז 'שיחררתי' את עצמי מן 'השליחות' הזאת."[12] סגנון ציור זה של ארוך ביטא את הניסיון לבטל את הממד הריאליסטי של התיאור לטובת עניין שכלתני בתיאור במתחים צורניים וגאומטריים.[13] מבחינה חזותית התבטא הדבר באימוץ סגנון ציור אקספרסיבי המשובץ סממנים רבים של "התיילדות" או "נאיביות" אמנותית, בהשפעת עבודות של אמנים כפאול קליי, ז'ואן מירו ואחרים.

בשנת 1950 הצטרף ארוך למשרד החוץ. במסגרת תפקידו הוא נשלח לכהן כציר בשגרירות ישראל במוסקבה. בדצמבר 1951 נולד בנו יונתן ארוך. במוסקבה הוא חידש את קשריו עם בני משפחתו בברית המועצות. העבודות שיצר ארוך בתקופת שהותו במוסקבה מפתחות את הגישה ה"ילדותית" לציור שאותה אימץ. בולטת נטייתו של ארוך להדגשת הממד העיטורי והדקורטיבי בציור. בעבודה "כנסיית ואסילי הקדוש" (1951), לדוגמה, מתוארת כנסיית וסילי הקדוש כרישום סכמטי צבעוני. ארוך נטש בעבודה זו את האקספרסיוניזם והקוביזם לטובת דימוי סכמטי המנתק את מבנה הכנסייה מחלל ממשי.

בפברואר 1953, בעקבות ניתוק היחסים בין ברית המועצות לישראל, חזר ארוך לישראל. בשנת 1954 עבר להתגורר בירושלים, בדירה ברחוב בלפור מס' 1. בנובמבר 1955 הציג ארוך תערוכה בבית הנכות בצלאל בירושלים, ובדצמבר במוזיאון תל אביב לאמנות, ובה כ-28 ציורי שמן. כמו כן, ציורו "אוטובוס בהרים" (1955) זכה בפרס דיזנגוף בשנה זו ונרכש על ידי מוזיאון תל אביב. בשנת 1956 השתתף ארוך בתצוגה הישראלית בביאנלה של ונציה לצד ציירים כגון אביגדור סטימצקי, יוסל ברגנר וצבי מאירוביץ, שאצר מרדכי ארדון. יצירותיו כגון "בית כנסת ודמויות", "משה מסראייבו" או "דיוקן אבי האמן", כולן משנת 1955, מציגות את העניין ההולך וגובר של ארוך בנושאים יהודיים ומשפחתיים בתקופה זו.

אופקים חדשים וישנים, 1959–1966 עריכה

בין השנים 1956-1959 כיהן ארוך כשגריר ישראל בברזיל. בשנים אלו מיעט בציור. בשנת 1959 התמנה ארוך לשגריר ישראל בשוודיה. השהות בסטוקהולם עוררה בו פרץ יצירתי נרחב. בשנים 1962-1960 הוא החל ליצור את גוף העבודות המשמעותי שלו, הנפרד מאופי הציור הישראלי של שאר חברי "אופקים חדשים" בכל הקשור לשילוב דימויים בעלי משמעות סמלית חוץ-אמנותית.

אחד מן המניעים לפרץ יצירתי זה היה החשיפה של ארוך לתערוכות האמנות העכשווית של אותה תקופה, שהוצגו במוזיאון העירוני בסטוקהולם בשנים אלו. בין היתר ראה ארוך בשנת 1962 תערוכה של אמני "פופ ארט" ובהם רוברט ראושנברג וג'אספר ג'ונס. השימוש של האמנים האמריקאים בחפצי רדי מייד "מטופלים" כחלק מיצירת האמנות, וסגנון הציור המופשט טאשיזם (Tachisme) וה"אנפורמל" (informel) הצרפתי, השתלבו ביצירתו של ארוך כחיבור מעודן שכונה "מופשט קונקרטי". עבור ארוך ופרשניו משמעו של סגנון זה היה שילוב בין דימוי פיגורטיבי, בעל משמעות סמלית עבור האמן, ועיצובו כהפשטה לכדי צורה עצמאית חדשה.

בין העבודות הידועות מתקופה זו היא סדרת הציורים "צָקְפַר", שארוך החל ליצור בשנת 1961. עבודות אלו מבוססות על דימוי מן הזיכרון של שלט סנדלרים ועליו דימוי של מגף, אותו זכר ארוך מילדותו. ארוך יצר וריאציות על דימוי זה והגיע למעין צורה מופשטת הנתונה בתוך מסגרת אובאלית. בראיון מאוחר הסביר ארוך את התפתחות הצורה כבסיס ל"מופשט הקונקרטי": "הצורה שהתפתחה מהמגף הייתה בעיני צורה קונקרטית (בניגוד למופשטת) אשר זכות קיום לה, זכות קיום שרציתי לגלם בחפץ המופשט, באובייקט, כפי שהגדרתיו קודם."[14]

בשנת 1963 שב ארוך מסטוקהולם והתיישב בירושלים. הוא החל בקשרים עסקיים עם ברטה אורדנג, מנהלת "גלריה רינה" בירושלים, שהציגה תערוכה מעבודותיו בשנה זו. בנוסף, הוא התמנה למנהל המחלקה לקשרי תרבות במשרד החוץ עד לפרישתו בשנת 1971. בעת השתתפותו בוועידה ברומא, במסגרת תפקידו במשרד החוץ, רכש ארוך לראשונה חפיסת גירי פסטל שמן מתוצרת חברת "פנדה" והחל ליצור גוף עבודות גדול של ציורים בטכניקה זו, חלקם על רפרודוקציות ודפי מגזינים שונים (גדעון עפרת טען כי היה זה ארוך שקיבע את השם "פנדה" כשם גנרי לצבעים אלו). בשנת 1964 הציג ארוך 34 ציורים במסגרת התצוגה הישראלית לביאנאלה של ונציה, חלקם בטכניקה של צבעי ה"פנדה". ב-1966 הוצגה ב"גלריה מסדה" בתל אביב תערוכה ובה 23 ציורי פנדה, אותה ארגן רפי לביא.

סדרת עבודות נוספת שארוך עבד עליה במהלך שנות השישים הייתה מבוססת על תיאור בריאת העולם, תיאור יציאת מצרים ותיאור משה עם לוחות הברית, כפי שהם מופיעים באיורי "הגדת סראייבו" מן המאה ה-14. עבודות אלו, כגון "מוטיב יהודי" (1961), "תפילה, קשת בכחול-סגול" (1961) או "הבריאה, הגדת סראייבו" (1966), מציגות סמלים מופשטים בעלי משמעות מטאפיזית. בעבודות אלו, טען גדעון עפרת, חיבר ארוך "את ההפשטה הלירית הישראלית, זו שיובאה מפריז בידי זריצקי וחבריו, עם זיכרון עממי יהודי; לחבר אופקים חדשים עם ישנים"[15] ואת היהדות עם אוניברסליזם.

בציורים "רחוב אגריפס" (1964) ו"הנציב העליון" (1966), יצר ארוך את השילוב המובהק ביותר בין אופקי מציאות "קונקרטיים" ומקומיים, לבין "פופ ארטיות" בינלאומית. בציור "רחוב אגריפס", שזכה לפרשנות הרבה ביותר מבין יצירותיו של ארוך, שילב ארוך סמלים הקשורים לתקופת שהותו של ארוך בבצלאל ובירושלים, שהדגישו את עניינו של ארוך בתיאור סממנים דתיים ואזרחיים של סמכות ושלטון. ב"נציב העליון", הממשיך את העיסוק בסממנים אלו, השתמש ארוך באלמנטים איקונוגרפיים נוספים, המבוססים על תולדות האמנות המערבית ועתידים להופיע גם ביצירתו המאוחרת. בין דימויים אלו בולטים השילוב בין הצבע האדום והכחול וכפילות של דימויים.

שנים אחרונות, 1967–1974 עריכה

בין השנים 1967-1970 השתתף ארוך בשלל תערוכות קבוצתיות. ב-1968 אצר יונה פישר תערוכה ובה 48 מעבודותיו של ארוך במוזיאון ישראל. בנוסף, העניק המוזיאון לארוך את "פרס סנדברג". ב-1970 עבר ארוך ניתוח להסרת גידול במעי הגס. ב-1971 הוענק לארוך פרס ישראל לציור.

במהלך שנותיו האחרונות הרבה ארוך בהתייחסויות ארס פואטיות בעבודותיו. כחלק מגישה זו יצר ארוך וריאציות על דימויים הלקוחים מן הספרות, כגון "שתי קוביות" (1968) או סירה (1968), המצטטים פרטים מספר לימוד של כריסטיאן לודולף ריינהולד, "בעקבות "הנשף בסורן" של דרן" (1967), המתבסס על יצירתו של אנדרה דרן, "שני עצים לזכר המצי"ר" (1973) ועוד. מוטיב ארס פואטי נוסף הוא דימוי של פרופיל אדם.

בתקופה האחרונה לחייו תכנן ארוך שני פרויקטים מונומנטליים - שטיח קיר עבור בית הלוחם תל אביב ותבליט קיר עשוי מרישום בעזרת צינורות מנוסרים, עבור ספריית האוניברסיטה העברית. אולם מחלתו הקשה לא אפשרה לו להשלים פרויקטים אלו. הוא נפטר ב-15 באוקטובר 1974 בביתו שברחוב בלפור בירושלים לאחר מחלה ממושכת. הותיר אישה ובן.

יצירתו עריכה

במשך שנים רבות נתפשה יצירתו של ארוך כשוליים של ההפשטה הישראלית. כמו רבים מחברי קבוצת "אופקים חדשים", יצירתו המוקדמת מושפעת מן הפוסט אימפרסיוניזם והאקספרסיוניזם בנוסח של אסכולת פריז. על אף שגם ביצירתו עברו הדימויים תהליך של רדוקציה צורנית, הרי שההפשטה, בנוסח שגיבש יוסף זריצקי ב"אופקים חדשים", הייתה רחוקה מן העניין של ארוך במשמעות הדימויים. ארוך הקפיד בראיונות רבים להדגיש את העניין שלו בפורמליזם, בצורות ובאופן בנייתו של ציור. אולם, רבות מן הצורות והדימויים המופשטים היו תוצאה של תהליך "הפשטה קונקרטי", בו שמרו הצורות, בעבור ארוך, על משמעותן הסמלית.

טכניקת הציור שארוך פיתח, שכללה שרבוט, חריטה ו"קשקושים", לצד מראה של ציור מופשט שכלתני, השפיעה על שורה של אמנים המזוהים עם "דלות החומר", ובראשם על רפי לביא, אשר ראו בו - לצד אביבה אורי - כמתווה דרך לציור ישראלי חדש.

החל משנות השמונים החלה להופיע פרשנות שונה לעבודתו של ארוך. במקום להדגיש את הפן הפורמליסטי, החלו מבקרי האמנות לתת דגש לתכנים העולים מיצירתו של ארוך, ובכלל זאת אלמנטים מן המסורת היהודית. ארוך נתפש כמי שחיבר בין יהדות וישראליות מקומית, לבין אוניברסליזם. במאמרה "אגריפס נגד נמרוד" (1988), הציגה שרה ברייטברג-סמל את יצירתו של ארוך כמודל עבור עיצוב תפיסת ישראליות חדשה. במאמר היא תקפה את התפיסה הקאנונית בספרות המחקר של תולדות האמנות הישראלית, אודות "נמרוד" (1939) של יצחק דנציגר, שראתה בו כמייצג בלעדי של הלאומיות העברית. "רחוב אגריפס" הוצע על ידיה כאלטרנטיבה ראויה יותר, כזו המצרפת ערכים "יהודיים" עם ערכים ציוניים.[16]

אריה ארוך, על אף שהיה חבר קבוצת "אופקים חדשים", הציע ביצירתו אלטרנטיבה ל"מופשט הלירי". במקום מופשט אל-צורני, הציע התרכזות בצורות; במקום האובייקטיביות - ביסוס היצירה על כתב-יד אישי; במקום מקצוענות הנתמכת בשיטה - שימוש בטכניקות בלתי-שגרתיות לצורך הולדת צורות; במקום זיקה לאמנות מופשטת צרפתית - ציטוט ושימוש בדימויים המשתייכים לתפיסות אמנות שונות. כך נולדו בציוריו צורות מציורי ילדים, משימוש בחפצים מצויים, מדימויים עממיים או מסורתיים או כאלה הקשורים לזיכרונות ילדות. אריה ארוך השפיע על אמנים צעירים יותר בחשיבתו, באופן שילוב הדימויים השונים זה מזה בציוריו, בכמו-סתמיות חסרת הפאתוס שאפיינה את יצירתו, בטכניקות שלו (מחיקות, חריטות, שרבוטים). אביבה אורי ואחריה רפי לביא נמנו עם האמנים האלה.

השכלה עריכה

פרסים עריכה

  • 1942 – פרס דיזנגוף לאמנות הציור והפיסול, עיריית תל אביב יפו, תל אביב.
  • 1955 – פרס דיזנגוף מטעם מוזיאון תל אביב.
  • 1968 – פרס סנדברג, מוזיאון ישראל, ירושלים.
  • 1971 – פרס ישראל לציור.

לקריאה נוספת עריכה

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ ראו: פישר, יונה, ירושלים: מוזיאון ישראל, תל אביב: מוזיאון תל אביב, 1976.
  2. ^ נורית שילה-כהן, "בצלאל" של שץ 1906-1929, ירושלים: מוזיאון ישראל, 1983, עמ' 344
  3. ^ ראו: עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, בבל, תל אביב, 2001, עמ' 23-24.
  4. ^ יצחק פרנל-פרנקל שחקנים,תלבושות ועיצוב במות ב"הבימה" ו"האהל" 1936-1949, ישראל: דפוס "חבצלת" הרצליה, 1993
  5. ^ שלמה שבא, לצייר ארץ כמולדת סיפורו של דור האמנים הראשון, 1992
  6. ^ דוד גלעדי, מסילות באמנות 82 ציירים ישראלים, ישראל: הוצאת ספרים "יבנה" בע"מ, 1989
  7. ^ ראו: פרנס, דורי, 80 לילה ולילה, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1998, עמ' 41.
  8. ^ לסקירה של הביקורות ראו: עפרת, גדעון, בספריתו של אריה ארוך, תל אביב: בבל, 2001, עמ' 35-36.
  9. ^ רון ברטוש, גלריה לאמנות כ"ץ: סיפורה של הגלריה הראשונה בישראל, המחלקה לאמנויות, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, באר שבע; ברוש, תל אביב, 2015.
  10. ^ ראו: בלס, גילה (עורכת), ד"ר חיים גמזו: ביקורות אמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2006, עמ' 176.
  11. ^ עיתים, 20 בפברואר 1947.
  12. ^ קו, גיליון מס' 8, 1966, עמ' 6.
  13. ^ ראו: עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, בבל, 2001, עמ' 66.
  14. ^ קו 6 (1966)
  15. ^ עפרת, גדעון, בספרייתו של אריה ארוך, בבל, 2003, עמ' 113.
  16. ^ ברייטברג-סמל, שרה, "אגריפס נגד נמרוד", ידיעות אחרונות, 1 ביולי 1988.