פתיחת התפריט הראשי

אוּלְרִיך שנפטגרמנית: Ulrich Schnaft‏; 3 באוקטובר 1923 - ?) היה חייל אס אס גרמני שלאחר מלחמת העולם השנייה הפך לקצין צה"ל ומרגל עבור מצרים.

תוכן עניינים

חייל גרמני בוואפן אס אסעריכה

אולריך שנפט נולד בעיר קניגסברג בגרמניה בשנת 1923 לאם גרמניה בלתי נשואה. בילדותו הושם בבית יתומים ולאחר מכן נמסר לאימוץ למשפחה גרמנית. בנערותו למד בבית ספר מקצועי והוכשר להיות טכנאי מכונות. הוא סיים את לימודיו בשנת 1941 בעיצומה של מלחמת העולם השנייה וגויס לשורות הוואפן אס אס. הוא נשלח לחזית הרוסית, נפצע באורח קל בקרב ונשלח לבית חולים בגרמניה. לאחר שהחלים מפצעיו נשלח לחזית ביוגוסלביה. בסוף שנת 1944, בהתקרב המלחמה לסיומה, נפל שנפט בשבי הצבא האמריקאי באיטליה. הוא נשאר במחנה שבויים גם לאחר סיום המלחמה ושוחרר ממנו באמצע שנת 1947 מבלי שהועמד לדין מאחר ששוביו סברו כי כחייל פשוט לא השתתף בפשעי מלחמה.[1]

מעפיל וקצין בצה"לעריכה

מן השבי שב שנפט לגרמניה והתגורר בחדר שכור במינכן עם שותף יהודי. מחברו לחדר למד לדעת על ארגוני הצדקה והסעד היהודיים התומכים בניצולי השואה, שנקראו אז "עקורים". בתנאי המצוקה הכלכלית והתוהו ובוהו ששררו בגרמניה ההרוסה הכבושה על ידי בעלות הברית, ראה שנפט כמוצא לקיומו להתחזות ליהודי ולהיות נתמך על ידי ארגוני הסעד הללו. הוא הצהיר על עצמו כבן לאם גרמניה ואב יהודי. כיהודי יצא עם קבוצת מעפילים שאורגנה על ידי המוסד לעלייה ב' לעיר הנמל מרסיי בצרפת. בקרב קבוצת העולים החל לקרוא לעצמו בשם גבריאל זיסמן.[1]

בדצמבר 1947 הפליגה הקבוצה בספינת מעפילים לעבר ארץ ישראל. הספינה נתפסה על ידי הצי הבריטי בלב ים והמעפילים הועברו למחנות המעצר בקפריסין. במחנה הצטרף שנפט לארגון ההגנה. עם חיסול המחנות הגיע שנפט לקיבוץ קריית ענבים בו עבד במשק ולמד עברית. באוגוסט 1949 התגייס לצה"ל.

בצה"ל עבר קורס מפקדי כיתות ונשלח לפי בקשתו להתיישבות במושב ליד אשקלון. בחייו האזרחיים לא ניתק את קשריו עם הצבא. הוצע לו לחזור ולהתגייס והוא שב לצבא ועבר בהצטיינות קורס קצינים, בסיומו הוצב לחיל התותחנים והגיע בו לדרגת סגן. בשנת 1952 הגיש שנפט בקשה לשרת בצבא הקבע. בשל כך נערכה לו כמקובל בדיקה ביטחונית על ידי ביטחון שדה שעוררה ספקות לגבי זהותו האמיתית. חבריו מסרו לחוקרים כי פעם, בהיותו שיכור, הראה להם תמונה שלו במדי אס אס. התוצאה הייתה כי שנפט נפסל מלהתקבל לצבא הקבע ושוחרר מצה"ל.

ניסיון לרגל עבור מדינה ערביתעריכה

לאחר שחרורו מצה"ל התגורר שנפט בבית ידידים, בני זוג מעולי גרמניה, באשקלון. הבעל היה קשיש ואשתו צעירה ממנו. במהרה הפך שנפט לבן זוגה של האישה, ושניהם עברו להתגורר יחד בחיפה. שנפט הושפע מהידיעות על מה שכונה "הנס הכלכלי" בגרמניה והחליט לשוב למולדתו. בני הזוג הפליגו ב 1954 לגנואה שבאיטליה, שם פנה שנפט לקונסוליה של מערב גרמניה וביקש אשרה, אך נענה בסירוב, מאחר שבאותה עת, לא היו לישראל יחסים דיפלומטיים עם גרמניה, ומדינת ישראל אסרה על אזרחיה להיכנס לגרמניה. משהסתבר לו הדבר, גילה שנפט לקונסול את זהותו האמיתית. כששמע הקונסול את סיפורו, הוא הסיק כי לפניו עומד נוכל ומתחזה והמשיך בסירובו. האישה עזבה את שנפט ויצאה בעצמה לגרמניה בדרכונה הגרמני, שם המתינה לו.

כשנכזבה תוחלתו של שנפט לשוב לגרמניה, ובידיו סכום כסף זעום בלבד, הוא פנה לקונסול המצרי בגנואה והציע את שירותיו בתמורה לתשלום כספי ועזרה מצרית להשבתו למערב גרמניה. הקונסול העבירו אל הנספח הצבאי המצרי ברומא, שחקר אותו, התרשם מאמיתות סיפורו והציע לו לטוס למצרים. שנפט נענה, הגיע לקהיר שם נחקר ממושכות בידי קציני מודיעין מצריים, שלאחר שהשתכנעו מסיפורו הציעו לו לחזור לישראל, לנסות להתגייס שוב לצבא הקבע ולפעול כסוכן סמוי בתשלום עבור המצרים.

שנפט השיב למצרים כי הוא רוצה לשקול את הצעתם בגרמניה. בעזרת דרכון מצרי הגיע שנפט במרץ 1954 לגרמניה. בברלין חש לפגוש את אהובתו הישראלית. הוא גילה לה את זהותו האמיתית ואת הצעת המצרים. האישה סירבה לעזוב את בעלה ואילו הבעל כתב מכתב לרשויות הביטחון בישראל בו חשף את זהותו של שנפט ואת הצעת המצרים כי יפעל כסוכן של המודיעין המצרי בישראל. מכתבו של הבעל הגיע לידי שירות הביטחון הכללי באוקטובר 1955. לאחר דיון הוחלט ליצור עמו קשר באמצעות סוכני המוסד שייצאו לאירופה בזהות בדויה וייצרו עמו קשר.

הסוכנים הגיעו לפרנקפורט בה התגורר שנפט באותה עת. הם גילו כי הוא חי שם בעוני וניוון. אחד מהם יצר עם שנפט קשר, באקראי כביכול, במועדון לילה. הוא הציג עצמו כאזרח של מדינה אירופית, פטפט איתו והזמינו לאכול עמו ארוחת צהרים למחרת היום, שם אמור היה לפגוש את שנפט סוכן שני. סוכן זה היה שמואל מוריה, יליד עיראק שהיה בעברו, בשנות ה-40, הממונה על העלייה הבלתי ליגאלית של המחתרת הציונית-חלוצית בעיראק. מוריה היה איש שב"כ שהושאל לצורך כך למוסד. לשליחות בפרנקפורט ונשא זהות בדויה של קצין עיראקי בדרגת קפטן (סרן) בשם עדנאן בן עדנאן.

כאמור, סוכן "המוסד" שיצר את הקשר הראשוני עם שנפט הפגישו עם מוריה לארוחה משותפת במסעדה. מוריה הציג עצמו כאזרח עיראקי. רק כשנסתיימה הארוחה ומוריה שלף את ארנקו לשלם עבורה, נשמטה לפתע, כאילו שלא במתכוון, תעודת הקצין של עדנאן בן עדנאן בצבא עיראק, שהוכנה במעבדות המוסד. שנפט הרים את התעודה מן הרצפה וגילה כי מארחו לארוחה הוא קצין עיראקי והוא פנה למוריה במחווה של ידידות ובשאלה "מה שלומך קפטן?". התפתחה שיחה שבמהלכה גילה שנפט למוריה כי גם הוא היה סרן בצה"ל. מוריה גילה חוסר אמון ושנפט לקח אותו לביתו ופרש לפניו עשרות צילומים שלו במדי צה"ל. מוריה השתכנע כביכול והציע לשנפט לחזור לישראל ולפעול כסוכן עבור המודיעין העיראקי. כששנפט סירב וגילה כי הוא חושש מהמודיעין הישראלי היעיל, הציע לו מוריה להגיע לישראל בזהות חדשה ובשינויים במראהו החיצוני. שנפט נרגע ונעתר.

מוריה ושנפט יצאו לפריז. מוריה ערך לשנפט סיבוב בעיר ולקח אותו לבילוי במסעדות ובבתי קפה. בערב ראש השנה האזרחית בילו שניהם במועדון הלילה "לידו". למחרת ב-1 בינואר 1956 עלה שנפט על מטוס בדרכו לישראל, נושא דרכון מזויף על שם "דוד ויזברג", ומצויד בעט נובע שמוריה מסר לו באומרו כי העט הוא כלי נשק היורה גז ממית.

תפיסתו וכליאתועריכה

כשהגיע שנפט לנמל התעופה בלוד הוא עבר את בדיקת המכס ויצא לחפש מונית לתל אביב. במקום חנתה מונית, שנפט עלה עליה והתיישב. אז זינקו למונית, שהוכנה מראש, משני צדדיה שני אנשי שב"כ כששנפט לחוץ בין שניהם והמונית זינקה. אחד משניהם פנה לשנפט בגרמנית ושאל "איך נקרא לך גבריאל זיסמן או אולריך שנפט?".

שנפט הובא למתקן החקירה של השב"כ ביפו. בחקירה התוודה שנפט וסיפר לחוקריו את כל קורותיו, שירותו בוואפן אס אס, עלייתו לישראל בחזות של יהודי, שירותו בצה"ל, פגישתו עם קציני המודיעין המצריים וקשריו עם עדנאן בן עדנאן מהמודיעין העיראקי. חוקריו לא גילו לו כי הקצין העיראקי היה מאנשיהם.

חוקרי השב"כ התלבטו האם להעמידו לדין רק על גילוי סודות צה"ל למצרים, או גם על הגיעו לישראל כדי לרגל עבור המודיעין העיראקי. לבסוף החליט ראש המוסד איסר הראל להעמידו לדין רק על מסירת הסודות למצרים, כדי שלא יוכל להתגונן בטענה כי עדנאן בן עדנאן היה סוכן מדיח.

אולריך שנפט הועמד לדין בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת גילוי סודות לאויב המצרי ונדון לשבע שנות מאסר. הוא ריצה את עונשו בכלא רמלה ולאחר חמש שנות מאסר שוחרר בשחרור מוקדם, שב לפרנקפורט ומאז נעלמו עקבותיו. ע"פ מידע לא מאומת שכתב רוצחו של קסטנר בספרו, הפך שנפט בגרמניה לכומר לותראני ולתומך של ישראל.[2]

לקריאה נוספתעריכה

  • איתן הבר ויוסי מלמן, המרגלים. הוצאת ספרי חמד, 2005. עמודים 19 - 32.
  • יוסף ארגמן, זה היה סודי ביותר-פרשיות מודיעין וביטחון בישראל. הוצאת משרד הביטחון 1990. עמודים 43 - 54.
  • איתן הבר וזאב שיף, לקסיקון לביטחון ישראל. הוצאת זמורה ביתן מודן, 1976. בעמ' 517.
  • ישעיהו לויט, מלחמת הצללים: ריגול ערבי בישראל. הוצאת מוקד,1969.
  • יעקב כרוז, המודיעין הערבי: השירותים החשאיים הערביים בפעולתם. הוצאת עידנים 1976.
  • Ephraim Kahana, Historical Dictionary of Israeli Intelligence. publisher: Scarecrow Press, 2006

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 המרגלים, ידיעות אחרונות, 2002, פרק 1
  2. ^ תום שגברצח קסטנר: מה בדיוק מסתירים מאיתנו, באתר הארץ, 5 בדצמבר 2014