יעקב כרוז (9 באפריל 192029 בדצמבר[1] 1993) היה דיפלומט ואיש מערכת הביטחון הישראלית, כיהן כראש האגף הערבי בשירות הביטחון הכללי, מפקדו הראשון של אגף תבל וכמשנה לראש המוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים.

יעקב כרוז
אין תמונה חופשית
אין תמונה חופשית
לידה 9 באפריל 1920
פטירה 29 בדצמבר 1993 (בגיל 73)
מקום קבורה בית הקברות מורשה עריכת הנתון בוויקינתונים
תאריך עלייה 1938
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות השב"כ
המוסד
תפקידים בשירות
ראש האגף הערבי
ראש אגף תבל
המשנה לראש המוסד
תפקידים אזרחיים
ראש נציגות ישראל ביוון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה עריכה

נעוריו עריכה

כרוז, בנם של שרלוטה שרה וויקטור גאלו קראוס, נולד בכפר גיאלו הסמוך לעיר קלוז' שבטרנסילבניה, בשם אמריקה ברומנית או אימרה בהונגרית. למד בגימנסיה הממשלתית הרומנית. ב-1938 עלה לארץ ישראל לאחר שהתקבל ללימודים באוניברסיטה העברית בירושלים. הוריו ואחותו הקטנה נספו בשואה, ואילו אחיו ואחותו הגדולים שרדו.

פעילות בש"י ובמוסד לעלייה ב' עריכה

בתקופת מלחמת העולם השנייה עבד בצנזורה של דואר המנדט הבריטי ולאחר מכן שימש קריין בתחנת שידור בריטית ששידרה מירושלים שידורי תעמולה לעם ההונגרי. ב-1943 נשלח מטעם הבריטים לחלב שבסוריה כקצין קישור לכוחות הצרפתיים. היה חבר ארגון ההגנה, ובשובו לארץ ישראל מונה למזכיר מחוז ירושלים של הש"י. ב-1946 עבר קורס מודיעין בן שישה חודשים בו למד ערבית ועל דת האסלאם. ב-1947 נשלח מטעם הנהגת היישוב העברי כאיש המוסד לעלייה ב' לצרפת ולצפון אפריקה. הוא פעל באלג'יר להברחת יהודים ומתן היתרים לעלייתם לישראל וב-1948 מונה לראש הארגון בצפון אפריקה. הוא חזר בסוף השנה לישראל וחמישה חודשים אחר כך נשלח שוב לצפון אפריקה, הפעם לטריפולי. הוא ארגן את הפלגתה של אוניית העולים הראשונה לישראל מלוב. ביולי 1949 סיים את שליחותו ושב ארצה.

בשב"כ עריכה

כרוז גויס על ידי יואל פלגי ואיסר הראל לשירות הביטחון הכללי ומונה למפקד מרחב תל אביב. ב-1951 מונה למפקד מרחב ירושלים וראש האגף הערבי בארגון. באותה שנה השתתף בקורס הבין-שירותי הראשון של קהילת המודיעין הישראלית. יחד עם שלמה הלל ומרדכי אלמוג היה חבר בוועדת חקירה שמינה ראובן שילוח לבדיקת הנסיבות שהביאו לנפילת רשת המודיעין בעיראק ולהוצאתם להורג של יוסף בצרי ושלום צאלח. ב-1952 נסע לארצות הברית ונטל חלק בקורס מקצועי שהעביר ה-CIA לאנשי קהילת המודיעין. בשובו חיבר מילון אנגלי-עברי למושגים בתחום המודיעין, הוא טבע מונחים חדשים בתחום בהם "מידור". בתפקידו האחרון בשירות הביטחון ארגן את תחום המסתערבים.

במוסד עריכה

ב-1954 הושאל כרוז למוסד ונשלח לשגרירות ישראל בפריז, שם היה נציג כללי של המוסד באירופה וקצין קישור עם שירות הביטחון הצרפתי, בתקופה זו הוא סייע למנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס בהידוק הקשרים הביטחוניים צרפת ובהכנות למבצע קדש. הוא היה ממייסדי הקשר המחודש בין איראן לישראל. באפריל 1958 מונה על ידי איסר הראל להקים את אגף "תבל", האגף האחראי על הקשרים המודיעיניים והדיפלומטיים של המוסד, הוא גייס לצוות ההקמה בין השאר את דייב קמחי, יצחק בן ארי, נחום אדמוני ודוד ויטל. כמהלך כהונתו היה ממייסדי הקשר הביטחוני בין אתיופיה לישראל ב-1958 עת נסע יחד עם איסר הראל למפגש עם ראשי השירות החשאי האתיופי ועם היילה סלאסי, קיסר אתיופיה, היה ממתכנני מבצע חטיפת אייכמן והשתתף במבצע לאיתורו של הילד יוסל'ה שוחמכר. קידם את יחסי ישראל–מרוקו, בין השאר נפגש בחשאי עם המלך חסן השני פגישה שבמהלכה נרקמה עסקת מכירת נשק למרוקו דרך איראן וכן היה מעורב בהסכם להעברת נשק שלל ממלחמת סיני לכוחותיו של כמיל שמעון בלבנון, דרך איראן. כמו כן פיתח את הקשרים החשאיים עם טורקיה, סודאן ועם מדינות מערב אפריקה, כולל הקמת מטה המוסד באקרה בירת גאנה. ב-1961 סיים את כהונתו כראש תבל. נשלח שוב לפריז, והיה אחראי על פיתוח הקשרים עם השירותים החשאיים במערב אירופה.

בתחילת 1964 מונה על ידי ראש המוסד החדש מאיר עמית למשנה לראש המוסד. היחסים בין השניים התעכרו כשנקודת המפנה הייתה מינויו של איסר הראל, קודמו של עמית, ליועץ לענייני מודיעין וביטחון של ראש הממשלה. עמית ציין שכרוז שמר אמונים להראל[2] ואילו כרוז ביקר את התנהלותו וחוסר מקצועיותו של עמית, ונטילת סמכויות ממנו. לאחר משבר ממושך בו היה מעורב ראש הממשלה, התפטר כרוז מתפקידו ביוני 1966.

נציג ישראל ביוון ועיתונאי עריכה

ב-1968 מונה כרוז לראש הנציגות הדיפלומטית של ישראל ביוון וכיהן בתפקיד במשך כשנתיים. בתקופת כהונתו נחתם לראשונה הסכם תיירות בין המדינות שכלל ביטול חובת אשרות כניסה. כמו כן נחתמו הסכמים מסחריים, הבולט בהם הסכם להשבחת מטוסים יוונים בתעשייה האווירית.

לאחר פרישתו מהשירות הציבורי היה עיתונאי ופרשן לענייני ביטחון בידיעות אחרונות. ב-1976 פרסם את הספר "המודיעין הערבי: השירותים-החשאיים הערביים בפעולתם". לאחר מותו פרסמה בתו את האוטוביוגרפיה שלו האיש בעל שני הכובעים.

חיים אישים עריכה

נישא לפלורה, ממנה התגרש לאחר מספר שנים. נישא בשנית, ליעל (ז'ולייט סבאון), אותה הכיר בעת שליחותו באלג'יר, ולהם שני ילדים.

לקריאה נוספת עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ אתר "Billiongraves"
  2. ^ מאיר עמית, ראש בראש, מבט אישי על אירועים גדולים ופרשיות עלומות, הוצאת הד ארצי, 1999, עמ' 134