אסיפוביצ'י
אסיפוביצ'י (בבלארוסית: Асіповічы; ברוסית: Осиповичи, אוסיפוביצ'י; בפולנית: Osipowicze, אוסיפוביצ'ה; ביידיש: אסיפאוויטש) היא בירת מחוז משנה אסיפוביצ'י במחוז מוהילב בבלארוס. העיר שוכנת על גדות נהר סיניאיה (רו') במרחק של 136 קילומטרים דרום-מערבית לעיר מוהילב, בירת המחוז, ובמרחק של 93 קילומטרים דרום מזרחית למינסק, בירת בלארוס. בעיר מתגוררים 31,298 תושבים (נכון ל-2017).
| |||
 | |||
| מבנה ההנהלה של מחוז משנה אסיפוביצ'י בעיר | |||
| מדינה |
 בלארוס | ||
|---|---|---|---|
| מחוז |
 מוהילב | ||
| מחוז משנה | אסיפוביצ'י | ||
| תאריך ייסוד |
1872  | ||
| גובה | 136 מטרים | ||
| אוכלוסייה | | ||
| ‑ בעיר | 29,103 (1 בינואר 2024) | ||
| קואורדינטות | 53°18′N 28°39′E / 53.3°N 28.65°E | ||
| אזור זמן | UTC +2 | ||
| http://osipovichi.gov.by | |||
  | |||
היסטוריה עריכה
האזכור הראשון של הכפר אוסיפוביצ'י הוא מהמאה ה-18, עת האזור היה תחת שליטת האיחוד הפולני-ליטאי. לאחר חלוקת פולין ב-1793 עבר האזור לשליטת האימפריה הרוסית.
ב-1872 הוקמה בקרבת הכפר תחנת רכבת של מסילת ליבאו-רומני החדשה, והוקמה לידה התיישבות שנשאה את שם הכפר. ההתיישבות התפתחה לאורך יתר המאה ה-19 ובשלב מסוים אוחדה עם הכפר.
במהלך מלחמת העולם הראשונה ובשנים שלאחריה היה חוסר יציבות באזור, ואוסיפוביצ'י החליפה ידיים רבות, עד שלבסוף סופחה לברית המועצות כחלק מהרפובליקה הסובייטית הסוציאליסטית הבלארוסית. ב-1935 היא קיבלה מעמד של עיר.
ב-30 ביוני 1941, במהלך מלחמת העולם השנייה ומבצע ברברוסה, נכבשה העיר על ידי ארמיית הפאנצר השנייה של הוורמאכט, לאחר שבוע של הפצצות. ב-28 ביוני 1944 שחרר הצבא האדום את העיר.
העיר המשיכה להתפתח בהמשך המאה ה-20. ב-1991 היא הפכה לחלק מבלארוס העצמאית.
הקהילה היהודית עריכה
.jpg)
תחילת היישוב היהודי בעיירה היה בסוף המאה ה-19. עם הקמת מסילת ליבאו-רומני ותחנת הרכבת שבמרכז העיירה, גדלה חשיבותה של ההתיישבות. באותה תקופה ישבו בה כמה עשרות יהודים, רובם היו ליטאים ותמכו בציונות, אם כי הייתה נוכחות גם לבונד. בתחילת המאה ה-20 הונהגה הקהילה על ידי הרב יעקב שמחה ריטוב (1872–1920). בנו הבכור, ישראל ריטוב, הפך למנהיג ציוני בולט.[1]
הקהילה גדלה לאורך השנים ביחד עם העיר, ולפי מפקד אוכלוסין שנערך ערב מלחמת העולם השנייה ישבו בה 1,694 יהודים, כ-12% מכלל האוכלוסייה.[2] לאחר תחילת הפלישה הגרמנית לברית המועצות גויסו גברים כשירים לצבא האדום, ומספר קטן של יהודים הצליחו להימלט מזרחה, כך שעם הכיבוש הנאצי ב-30 ביוני 1941 נותרו בה בין 1,200 ל-1,300 יהודים. זמן קצר לאחר הכיבוש, ביצעו הנאצים רישום של כלל היהודים, והטילו עליהם עבודות כפייה.
באזור אוגוסט 1941 הוקם גטו בחלקה הדרומי של העיר, ולאחר שהיהודים רוכזו בו הוטל עליהם לשאת טלאי צהוב ועוד מגבלות שונות, ובהן איסור יציאה מתחומי הגטו ויצירת קשר על האוכלוסייה הבלארוסית. ב-11 באוקטובר בוצעה אקציה במהלכה נלקחו מהגטו 300 יהודים על ידי חיילי ורמאכט ואס אס למגורים צבאיים, רכושם הוחרם, והם נורו למוות על ידי כיתת יורים של חיילים גרמנים. ב-5 בפברואר 1942 חוסל הגטו סופית על ידי פלוגת אס אס.[2]
קישורים חיצוניים עריכה
אתר האינטרנט הרשמי של אסיפוביצ'י- "אסיפוביצ'י", באתר JewishGen (באנגלית)
- "אסיפוביצ'י", באתר השטעטל הווירטואלי
- אסיפוביצ'י במיזם "הסיפורים שלא סופרו - אתרי רצח יהודים בשטחי ברית המועצות הכבושים", באתר "יד ושם" (באנגלית)
- מאמרים על אוסיפוביץ' בתוך: ספר בוברויסק, כרך ב, עמ' 745–763 (ספר יזכור לקהילת בוברויסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 765 ואילך)
- אלכסנדר קרוגלוב (רו'), אוסיפוביצ'י, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1712–1713), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ ישראל ריטוב, אוסיפוביץ', בתוך: ספר בוברויסק, כרך ב, עמ' 745–751 (ספר יזכור לקהילת בוברויסק, בספריית העיר ניו יורק, תמונה 765 ואילך).
- ^ 1 2 אלכסנדר קרוגלוב (רו'), אוסיפוביצ'י, אנציקלופדיה של המחנות והגטאות (כרך II, חלק B, עמ' 1712–1713), מוזיאון ארצות הברית לזכר השואה והוצאת אוניברסיטת אינדיאנה, בלומינגטון ואינדיאנפוליס (באנגלית).