פתיחת התפריט הראשי

קורות חייםעריכה

אורה עשהאל הוא שם העט של אורה נחמה זילברשטיין. מצד האב נקראה אורה בשם המשפחה שור, משפחה חסידית צאצאה לזאב וולף קיציס תלמידו הקרוב של הבעל שם טוב, ולאלכסנדר סנדר שור, מחבר "התבואות שור". אורה החלה בחקר הגנאלוגיה של משפחת שור, מפעל שהרחיב והעמיק יעקב וידס, בו מגיע תיעוד עץ המשפחה עד למאה האחת עשרה. ראשוני המשפחה הגיעו לארץ ישראל בעליה החסידית של 1777 מברודי, לטבריה. קשר חיתון נוצר בין נתן נטע מטבריה, לבין משפחת שור מצפת. יואל שור הראשון, הגיע לצפת בשנת 1850 מלבוב. צאצאם, אביה של אורה, אברהם שור, נולד וגדל בצפת. הוא נשא לאישה את יונה בתם של עידה ועשהאל. עידה היא בתו של שמואל וילסון, שהוכר בכינויים: סם ו'הקבלן האמריקאי', מבוני תל אביב. עשהאל הוא בנם של מיכל פוחצ'בסקי, איש האילן, ונחמה פיינשטיין (נפ"ש), הידועה כנחמה פוחצ'בסקי. שניהם ממייסדי ראשון לציון, אנשי העלייה הראשונה.

אורה נחמה, היא הבת היחידה של יונה, שנפטרה חודש ימים לאחר הלידה. עד גיל תשע שנים, גודלה אורה באכסניות שונות. החל מילדותה המאוחרת, גודלה בידי סבה עשהאל וסבתה עידה, בבית פוחצ'בסקי בראשון לציון, עמם התגוררה עד נשואיה לעמי זילברשטיין. בראשון לציון סיימה את בית הספר היסודי "חביב" (1952), ואת הגימנסיה הריאלית (1956). כאות תודה לסבה עשהאל אימצה אורה את שמו כשמה הספרותי, עוד בטרם גילתה שהיה משורר גנוז.

בצה"ל שירתה כעורכת הפרסומים של אגף המודיעין במטכ"ל. בערבים למדה בסמינר לוינסקי למורים, ובסיום שירותה הצבאי קיבלה תעודת מורה מוסמכת (1958). היא למדה באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל אביב. בשנת 1961 סיימה את לימודי התואר הראשון בביולוגיה. היא בעלת תואר שני בבוטניקה (1972). את מחקרה בפיטופתולוגיה, עליו קיבלה ציון לשבח, ביצעה בהדרכת יצחק ואהל, חתן פרס ישראל. את לימודיה במסגרת החוג לקולנוע וטלוויזיה ריכזה בעת עבודתה בטלוויזיה (1982). דוקטורט בהוראת המדעים ותקשורת, קיבלה מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים, בשם אורה זילברשטיין (1994). המחקר עוסק בתפיסת שפת הטלוויזיה. היא פעלה בצוותים בינלאומיים, במסגרת אונסק"ו, לפיתוח הוראת המדעים והקניית מיומנויות במחשב לילדים, בקרב אוכלוסיות נחשלות, במדינות מתפתחות.

אורה עשהאל זילברשטיין עבדה כמורה, מדריכה, מנחה, מרצה ומפקחת במערכת החינוך בישראל, בבתי ספר יסודיים, בחטיבת הביניים, בחטיבה העליונה, בסמינר לוינסקי למורים, ובאוניברסיטת תל אביב. בשנות עבודתה כתבה וערכה ערכות וחוברות הדרכה למורים וספרי לימוד במדעים. לאחר שפיתחה את הוראת מדעי הטבע בנגב, כולל הכשרת גננות ומורות להוראת שיטת מט"ל, בחטיבה הצעירה (1978-1975), עבדה כרכזת שידורי המדעים בטלוויזיה החינוכית (1995-1978). בצד חוברות ההדרכה למורים והחומר המלווה למשדרים, כתבה והפיקה את כתב העת הטלוויזיוני "מדע פופולרי" שליווה את הסדרה בטלוויזיה. באותה תקופה הפיקה והנחתה השתלמויות למורים, למפקחים ולמנהלי בתי הספר, בנושאי המשדרים במדעים בטלוויזיה. היא פרסמה רשימות ב"סלעית" ובעלון למורי הביולוגיה.

עשהאל זילברשטיין השתלמה בלימודי המשך לתואר השלישי בארצות הברית. היא משתתפת בכנסים בינלאומיים בהם היא מרצה בתחום המחקר של האוריינות החזותית, המתמקד בשפת התמונה – בדימוי ובמטפורה. מאמריה מראים את הקשר בין החשיבה בתמונה לבין ההמשגה והשפה. מיד עם פרישתה המוקדמת פנתה לכתיבתה הספרותית.

ספר שיריה הראשון פורסם בשם העט שלה אורה עשהאל, בשנת 1996. היא פרסמה עוד ששה ספרי שירה, ספר סיפורת "פיסות אישה", ואת אסופת כתביה האקדמיים במתכונת דו-לשונית, בעברית ובאנגלית. עשהאל מפרסמת שירים וסיפורים, מאמרים וביקורות, בכתבי העת הספרותיים "מאזנים", "עיתון 77", "אפיריון", "פסיפס", "ביטאון שירה" ואחרים. היא מטפלת בעריכה והוצאה לאור של כתבי בני משפחתה: את "במדרון" מאת נחמה פוחצ'בסקי (2004), ו"גחלת" מאת עשהאל פוחצ'בסקי (2012) ערכה והפיקה יחד עם בן דודה עצמון יניב. כמו כן ערכה והוציאה לאור את "הזכות", זיכרונותיו האישיים וקורות משפחתו של אביה אברהם שור (2005).

עשהאל יוזמת ומנחה אירועים ספרותיים. היא הייתה בהנהלת איגוד נשים אקדמאיות כיו"ר פורום הסניפים והקימה את סניף 'נשים יוצרות' (1994). בעקבותיו הקימה את 'איגוד נשים יוצרות' – אנ"י (2008-1996). במסגרת אנ"י הקימה את אתר אנ"י (2014-2007) ופעלה להוצאה לאור של אנתולוגיות אנ"י בעברית (מעגלים 2001, מעגלים 2002). בנוסף לכך הפיקה אנתולוגיות של 'נשים יוצרות', באנגלית. האנתולוגיות הוכנו לכנסים הבינלאומיים של איגוד נשים אקדמאיות, בגרץ, אוסטריה (1998), ובאוטווה, קנדה (2001).

בארצות הברית פעלה בוועד המנהל באיגוד האקדמי אליו היא משתייכת: IVLA, האיגוד הבינלאומי לאוריינות חזותית, כולל במערכת כתב העת האקדמי ה-JVL. בישראל היא מכהנת כיו"ר ועדת הביקורת וכיו"ר הוועדה לספרות ומגדר של אגודת הסופרים העבריים. בעבר הייתה חברת הוועד באגודת הסופרים העבריים, יו"ר וועדת הכספים, סגן יו"ר האגודה ויו"ר הוועדות לטיפוח הלשון העברית והוועדה להוצאה לאור באגודה זו. כמו כן היא חברה באקו"ם ובאיגוד סופרים כללי.

אורה עשהאל נישאה לעמי זילברשטיין (1959), הם מתגוררים לסירוגין בהרצליה ובצפת; להם ארבעה ילדים.

ספריהעריכה

שירהעריכה

שירי הספר, הן הקצרים והן הארוכים, מייצגים את דרך כתיבתה. זוהי שירה לירית, ארוטית, שיש בה הומור חבוי. שירה המדברת אל האם והאב שלא היו, והמחפשת אהבה וניחומים בעולם של "חיים בשיטה בינארית". "שיריה כתובים בלשון לירית עדינה והנימה הוידויית ביוגרפית מעוררת אמון."[1]

  • כאישון העין, ספרי עיתון 77 בעריכת יעקב בסר, (2000)

ספר שיריה השני של אורה עשהאל, גדוש בשירים המתארים תמונות והמתכתבים עם תמונות. השירים האוטוביוגרפיים, והשירים המתחברים אל ציירים ואל ציוריהם, יחד עם שירי המסע ודרך הביטוי הנשי, חושפים את עולמה הייחודי של המשוררת. עולם של מילים ותמונות, טירוף, אהבה ושכול. זהו עולם מיוסר, הרואה באמנות קרש הצלה, והמשתמש במעשה הכתיבה על מנת להיאחז בחיים. 'היותה חוקרת את המדיה התקשורתית בהתמקדות ב"חשיבה תמונתית", מובחנת גם בספרה החדש בו ניכרת התחברותה ליצירות מתחום האמנות החזותית – מצבים קשים מתוארים בתמונות צבעוניות וחדות בשפה חסכונית ומדייקת.'[2]

  • מסגרת לדומיה, ספרי עיתון 77, בעריכת יעקב בסר (2004)

אסופת שירים זו מכילה שירים הנובעים ממורשתה ושורשיה של הכותבת. שירי מסע וחיפושים באררט, בחרן ובאורפה מולדת אברהם, בצד שירי צפת, הגליל ושירי ראשון לציון. השירים מתכתבים עם הכאב האישי והכאב הלאומי. אלו שירים קשים, שאינם בורחים מהמציאות, המוצגת בהם, ושמתוכם למרות הכל, בוקעת תקוה. "שיריה של המחברת, כוללים היבטים אישיים וגם כלליים, הנוגעים בהוויה הישראלית ומהולים בהתייחסות לסבל האנושי." [3]

  • שירי אי אפשר, ספרי עיתון 77, בעריכת יעקב בסר (2004)

שירי אי אפשר מתכתבים עם המציאות. הם עוסקים בעולם של אינטרנט, מחשבים, התראות אב"כ ואזעקות, שזנח את הבורגנות ועדין לא מצא דפוסים אחרים. השירים מעוררים סימני שאלה באמירות קצרות ומתוחכמות שהן בו זמנית אישיות וליריות. "נראה שהטרגיות היא הרגש המשכנע ביותר בהבעתו בשירי ספר זה. אז נוצר אותו אפקט של אבן כבדה המושלכת לאגם מים שקטים."[4]

בספר זה שירים המתעדים את המציאות הישראלית הקשה, והעוסקים בזמן, במחלה ובמוות. ההתמודדות השירית של הכותבת, הנה באמצעות אהבה, ידידות ויצירה. כבכל שאר ספריה של אורה עשהאל, שירים רבים עוסקים בעולמה של האישה וביחסי שני המינים. "שירתה של אורה עשהאל היא שירה סוחפת בעוצמותיה, שירה המצטיינת בתנופה לשונית ומטאפורית גדולה, הן בשיר הלירי בקצר והן בשיר המורכב והארוך." [5]

  • התפעמות, ספרי עיתון 77, בעריכת עמית ישראלי-גלעד (2012).

המשוררת ביקרה בסין בבייג'ינג (2008) וברחבי סין (2009). רשמיה, המובאים בספר זה, נכתבו בזמן הביקור. תמונות עטיפת הספר ושעריו, הנם ציורים סיניים עתיקים. הקורא יוכל לחוות את סין - נופיה, אנשיה וקצת מתולדותיה, באמצעות מילים ודימויים היוצרים חוויה של תמונה, שהיא מעבר למשמעות הפרוזאית. "שיריה של אורה עשהאל אפופים כולם בהתפעמות – שהיא תגובתה לסין ולתרבות הסינית [...] לדעתי בהצלחה יוצאת מן הכלל [...] הגיעה העת להוציאם לאור כדי שהכל יוכלו להתענג עליהם והם ראויים לכך."[6]

"מה שבולט ביותר בשירתה, למן ספריה המוקדמים, היא החושניות. אורה עושה אהבה עם העולם, עושה אהבה עם עצמה ועם האיש שלצידה, עושה אהבה עם הטבע..."[7]

סיפורתעריכה

הסיפורים בספר יוצרים, מצד אחד, מעין שלימות. כאילו היו פרקים ברומן. סיפורי הילדות מתחברים לסיפורי האישה הבוגרת, הבונה את עולמה, לעיתים בכוחות מאגיים. מצד אחר, יש כאן מגוון – סיפורים שיש בהם מן הטרגי, מן הקומי, ולעיתים מן הפנטסטי, בצד סיפורי ילדות אישיים וחושפניים, ארוטיקה ומדע בדיוני. "הכתיבה חושנית מאוד, כאשר צוללים למעמקי העלילות, מגלים מציאות לא קלה, סבוכה, ואפילו מכושפת." "הכל עשוי להשתנות ברגע."[8]

  • אסופת מאמרים דו-לשונית (עברית ואנגלית, בהוצאת תלם (2009):

סליל החיים או לראות את המשמעות (המאמרים פורסמו בשנים 2002-1992)

"ההבחנה החזותית והאוריינות החזותית מובילות אותנו מתפיסות שגויות ובלבול לבהירות ולהבנת המושגים. תפיסת המושגים בלמידה חלה בתהליך החשיבה המוביל מהתפיסה החושית אל 'המוחש' ממנו אל המושג ורק לאחר מכן אל המופשט. כך גם הכרת העצמי נובעת מראיה נכונה של המציאות, הכרת הפנים האישי, ומתוך כך התאמת האני לצרכיו ולצורכי סביבתו. עבודתו של האמן, המהווה סלילת דרך בכיוון להכרת עצמו, מסתייעת בתובנה החזותית שהיא נדבך חשוב בתהליך החשיבה."[9]

לקריאה נוספתעריכה

  • זיוה פרידמן, 'הביוגרפיה כ"מטפורה של האני"'. אפיריון, גיליון 92 (2005), עמ' 34-33 (דיון בשני ספרי שירה של המשוררת: 'מסגרת לדומיה' ו'שירי אי אפשר').

על "פיסות אישה"

על "רצפת הזמן"

על "שירי אי אפשר"

  • תמר זכריה, 'אבן כבדה המושלכת לאגם מים שקטים', עתון 77, גיליון 297-296 (דצמבר 2004), עמ' 12.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ יעקב בסר, פנים לרשת, ספרי עיתון 77 (1996), בגב הספר.
  2. ^ יעקב בסר, כאישון העין, ספרי עיתון 77 (2000), בגב הספר.
  3. ^ יחזקאל מוריאל, "כשמגל הדמים מונף סביב", מעמקים – כתב עת וירטואלי, גיליון מס' 45, כסלו תשע"ב, דצמבר 2011.
  4. ^ תמר זכריה, "אבן כבדה המושלכת לאגם מים שקטים", עתון 77, גיליון 296-7, טבת תשס"ה, דצמבר 2004.
  5. ^ עמוס לויתן, רצפת הזמן, ספרי עיתון 77 (2006), בגב הספר.
  6. ^ בן-עמי שרפשטיין, התפעמות, ספרי עיתון 77 (2012), בהקדמה לספר.
  7. ^ מלכה נתנזון, "ובחרת בחיים", גג, גיליון מס' 32, 2014.
  8. ^ הרצל חקק, מקור ראשון, י"ז בסיון תשס"ח 20 ביוני 2008.
  9. ^ אורה עשהאל זילברשטיין, סליל החיים או לראות את המשמעות, הוצאת תלם (2009), מתוך המבוא, 2009.