אורי וולטש

הצנזור הצבאי הראשי בין אוגוסט 1953 לינואר 1955
(הופנה מהדף אורי וולש)

אורי וולטש (22 ביוני 192224 באפריל 2024) היה הצנזור הצבאי הראשי בין אוגוסט 1953 לינואר 1955, וראש מועצת מצפה רמון מנובמבר 1964 עד נובמבר 1969.

אורי וולטש
לידה 22 ביוני 1922
המבורג, גרמניה
פטירה 24 באפריל 2024 (בגיל 101)
תל אביב
תאריך עלייה 1933
מדינה ישראל עריכת הנתון בוויקינתונים
השתייכות צבא ההגנה לישראל
דרגה סגן אלוף  סגן אלוף
תפקידים בשירות
הצנזור הצבאי הראשי
תפקידים אזרחיים
ראש מועצת מצפה רמון
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

ביוגרפיה

עריכה

אורי וולטש נולד ב-1922 בהמבורג שבגרמניה. בשנת 1933 עלה לארץ ישראל[1] לבדו והצטרף לאביו, שעלה מספר חודשים קודם לכן. לאחר כשנה עלתה כל המשפחה לארץ.

בוגר בית הספר התיכון החקלאי פרדס חנה בשנת 1940.

בשנת 1942 התגייס לצבא הבריטי ושירת בבריגדה היהודית באירופה ובמדבר המערבי.

בשנת 1947 החל ללמוד בטכניון בחיפה והפסיק לאחר שנה כדי להתגייס להגנה.

בשנת 1948 גויס לצה״ל, המשיך בשירות קבע עד לשנת 1955 והגיע לדרגת סגן אלוף. במהלך השירות מילא מספר תפקידים, בהם הצנזור הצבאי הראשי, ראש אכ״א 6 ו-1 ובמנהל הסגל.

באוגוסט 1953 החליף וולטש את סגן-אלוף אבנר בר-און בתפקיד הצנזור הצבאי הראשי. ב-4 בספטמבר 1954 העביר ראש אגף המודיעין, אלוף-משנה בנימין גיבלי, לוולטש, הצנזור הצבאי הראשי, את הוראת הרמטכ"ל רב-אלוף משה דיין להטיל איפול מוחלט על שחרורם הצפוי של חיילי הלגיון הירדני שנשבו על ידי צה"ל, כחלק מעסקת חליפין שנועדה להביא לשחרורו של סמל יצחק ג'יבלי שנפל בשבי הירדני חודשיים קודם לכן במבצע ברוך 1. האיפול נדרש בשל חשש כי קציני לגיון קיצוניים יחבלו בעסקת החליפין, ואולי אפילו ירצחו את ג'יבלי. גיבלי הסביר לוולטש כי יש לאסור גם ציטוט ידיעות בנושא זה ממקורות במזרח ירושלים או ברבת עמון. השניים שקלו אם להעביר הוראה מפורשת על האיפול למערכות העיתונים – ובכך להסב את תשומת לבם לנושא – ולבסוף סוכם שלא להודיע דבר אלא לפסול כל חומר בנדון שיוגש לצנזורה. למחרת הודיע רדיו רמאללה על שחרור חיילי הלגיון. "ידיעות אחרונות" התקשר לצנזורה ושאל אם מותר לצטט את הידיעה, ונענה בשלילה. אך העיתון "הדור" פרסם את הידיעה בכותרת ראשית. עקב זאת ביטלה הצנזורה את האיסור לצטט מקורות זרים. ב-9 בספטמבר 1954 הופיעה ב"זמנים" ידיעה תחת הכותרת "מאמצים לשחרורו של יצחק ג'יבלי", אשר קישרה בין שחרור חיילי הלגיון לבין גורלו של חייל צה"ל השבוי. "מעריב" של אותו יום העתיק את הידיעה. בירור שנערך בצנזורה העלה שהידיעה הוגשה לבסיס הצנזורה בירושלים, וראש המשמרת אישר אותה. להצדקתו טען שהידיעה הסתמכה על "חוגי האו"ם", וכי בהוראות הקבע שלו לא היה כל אזכור של הסמל ג'יבלי. ראש המשמרת הודה ששגה בכך שלא התקשר עם הממונים עליו וקיבל את הנחיותיהם. סמל ג'יבלי שוחרר לבסוף והוחזר בשלום לישראל. למרות שוולטש נהג כפי שנהג בעקבות סיכום עם גיבלי הממונה עליו, עורר הפרסום את כעסו של משה דיין, ובעקבות זאת סיים וולטש את תפקידו. בינואר 1955.

לאחר שחרורו מצה״ל בשנת 1955, מונה וולטש להקים ולנהל את מפעל אבן וגבס "רימון" של תעשיית אבן וסיד בחברת סולל בונה במכתש רמון. בתפקידו זה זכה בשנת 1964 בפרס העבודה של ההסתדרות הכללית לשנת ה'תשכ"ד.[2]

בנובמבר 1964 נבחר לראש מועצת מצפה רמון,[3] אף שהתגורר בהרצליה.[4] הוא סיים את כהונתו בנובמבר 1969, לאחר שלא הציג את מועמדותו בבחירות.[5]

במלחמת ששת הימים גויס למילואים ומונה לסגן המושל הצבאי של עזה.[6]

נפטר ב-24 באפריל 2024, כחודשיים לפני שמלאו לו 102, והובא לקבורה בבית העלמין הישן בנתניה.[7]

הערות שוליים

עריכה