פתיחת התפריט הראשי

אורליאן לינייה-פו

שחקן צרפתי
ערך זה זקוק לעריכה: הסיבה לכך היא: ניסוח, הסרת פרטים טפלים, בדיקת תרגום השמות ומחיקת השמות המקוריים שנמצאים בסוגריים ליד התרגום.
אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.

אורליאן לינייה-פו, שמו בלידה אורליאן-פרנסואה-מארי לינייה (צרפתית: Aurélien- François-Marie Lugné‏, מאוחר יותר הפך ללינייה-פו Lugné-Poë,‏ 17 בדצמבר 1869 - 19 ביוני 1940) היה שחקן, במאי ומבקר תיאטרון צרפתי. יחד עם אנדרה אנטואן תרם להתחדשות פני התיאטרון הפריזאי בשלהי המאה ה-19. בצעירותו מתוך הערצה לסופר האמריקאי אדגר אלן פו הוסיף לשם המשפחה את השם פּוֹ Poe .

אורליאן לינייה-פו
Aurélien- François-Marie Lugné
Aurélien Lugné-Poë.jpg
אורליאן לינייה-פו, שחקן ובמאי צרפתי
לידה 27 בדצמבר 1869
פריז, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 ביוני 1940 (בגיל 70)
אביניון, צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
שפה מועדפת צרפתית עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי תיאטרון, שחקן תיאטרון, שחקן קולנוע עריכת הנתון בוויקינתונים
בן/בת זוג Suzanne Desprès עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה לגיון הכבוד עריכת הנתון בוויקינתונים
פרופיל ב-IMDb
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

קורות חייועריכה

אורליאן לינייה-פו נמשך לאמנות התיאטרון עוד בילדותו. בשנת 1886, בימי לימודיו בתיכון "קונדורסה" היוקרתי בפריז, יחד עם ז'ורז' בורדון, לימים עיתונאי ב"לה פיגארו", הקים בעצמו להקה בשם "לה סרקל דז אקולייה" (Le Cercle des Escholiers - חוג התלמידים). המחזה הראשון ששיחקו במסגרת החוג היה של מחזאי בן זמנם - "גבירת הים" מאת איבסן.[1] בגיל 19 נרשם לקונסרבטוריון הלאומי הגבוה לאמנויות הבמה בפריז ולאחר מכן נכנס ללהקת ה"תיאטר ליבר" Théâtre-Libre (התיאטרון החופשי) של אנדרה אנוטאן. אחר כך ב-1893 עבר ללהקת ה"תיאטר אר אר" ( Théâtre Art Art - תיאטרון אמנות מעורב) של פול פור (Paul Fort) על ידי מיזוג להקתו שלו, תיאטר אר מיקסט עם להקת תיאטר אר אידיאליסט של לואי ז'רמן. [2]

 
האולם ברליוז ברחוב קלישי 55 בפריז. כאן קיים לינייה-פו בשנת 1893 את ההצגות הראשונות של התיאטרון דה ל'אוור

תיאטרון דה ל'אוורעריכה

במאי 1893 יחד עם המשורר והמבקר קמיל מוקלר, עם המחזאי מוריס מטרלינק והצייר אדואר וייאר, ייסד לינייה-פו, על בסיס ה"תיאטר אר אר", את "לה מזון דה ל'אוור" (la Maison de l'Œuvre, בעברית: "בית היצירה") ששילב בתוכו ערבי תיאטרון, ספרות ותערוכות אמנות פלסטית. הלהקה שפעלה בו נקראה "תיאטר אר ל'אוור" (תיאטרון אמנות -יצירה) או בקיצור "תיאטר דה ל'אוור" (תיאטרון היצירה), והייתה מורכבת מאמנים וחובבי תיאטרון שדגלו בהפקות סימבוליסטיות כתגובה נגדית לנטורליזם שאפיין את התיאטרון אנטואן.

תיאטרון דה ל'אוור התאפיין בתפאורה מסוגננת (או חוסר תפאורה בכלל, כפי שציווה לינייה-פו ב-1896),[3] בדיקלום מלאכותי ובאווירה כמו-חלומית. [4] מהשחקן דרש לינייה-פו שלא להבליט יתר על המידה את האינדיבידואליות שלו לטובת מה שמטרלינק הגדיר "השלכה מעורפלת של הצורות ההסימבוליות". במקרים קיצונים בהצגות שבוצעו בהתחלה משחק שכזה גרם לצחוקים נוכח ההופעה הכמו הזויה או מטורפת של הפרוטגוניסטים. לינייה-פו עצמו הופיע תמיד לבוש בפראק שחור ודיבר בקול איטי וחד-גוני וזכה משום כך בכינוי "הכומר המונמנם". [5] הפקותיו שמרו על עקרונותיו של פול פור אבל ביצוען למרות הכל נחשבו טובים יותר. לפני כל הצגה הקהל שמע הרצאה מקדימה. [6]

תחילת להקת תיאטרון זו בדצמבר 1893 (עדיין בהשתתפותו של פול פור) צוינה על ידי בכורת המחזה "פליאס ומליזנד" מאת מטרלינק על במת "התיאטרון דה בוּף פריזיאן" (Théâtre des Bouffes-Parisiens). לינייה-פו ניהל להקה זו עד שנת 1899 וביים בתקופה זו מחזות של גרהרט האופטמן, אוגוסט סטרינדברג ("האב" 1894) והנריק איבסן ("ברנד", "יאן גבריאל בורקמן", "רוסמרסהולם"), גבריאלה ד'אנונציו. הפקתו עם המלך אובו מאת אלפרד ז'ארי ב-10 בדצמבר 1896 עם פירמן ז'מייה בתפקיד הראשי עשתה היסטוריה, אם כי ההצגה ירדה מבמת התיאטרון אחרי יומיים.

להקת התיאטרון "דה ל'אוור" שיחקה באולם ברליוז, וגם על במות תיאטרון דה בוף-פריזיאן, תיאטרון דה מני-פלזיר (Théâtre des Menus-Plaisirs) (בימינו "תיאטרון אנטואן"), קומדי פריזיאן (היום תיאטרון דה ל'אתנה- לואי ז'ובה), אולם ה"תיאטרון נובו" (לימים "תיאטרון רז'אן" ואחר כך "תיאטר דה פארי"). עזיבתו של לינייה-פו את הקו הסימלויסטי ב-1898 גרמה לוויכוחים רבים, כולל בריחה של חלק מהקהל הנאמן. לבסוף סיבות כלכליות אילצו את לינייה-פו לסגור את התיאטרון בשנת 1899.

לאחר סגירתועריכה

אחרי סגירת ה"תיאטרון דה ל'אוור" ביים בפריז ובעת סיורים ארוכים בחו"ל מחזות מאת שייקספיר, מטרלינק, ז'יד, גורקי, אוסקר ויילד ואמיל ורהארן. שיחקה בהצגות אלה בת זוגו, השחקנית סוזן דפרה (Suzanne Desprès) (1875-1951) . פעילותו חשפה את התיאטרון הצרפתי לקהלים רבים באירופה ומצד שני תרמה תרומה מכרעת להבאה לצרפת של המחזאות העולמית בת זמנו. אחד התפקידים שגולמו על ידי לינייה-פו עצמו ונחקקו בזיכרון בני זמנו היה זה של ראש גזר מעבוד ספורו של ז'ול רנאר ב-1908 בלונדון.

ב-1909 הקים לינייה-פו את כתב העת לתיאטרון "רבו דה ל'אוור" (Revue de l'Œuvre) וכתב במקביל לעיתון "ל'אקלר" ("הברק").

תחייתו של תיאטרון דה ל'אוורעריכה

ב-1912 חזר לינייה-פו לנהל את התיאטרון דה ל'אוור שנפתח מחדש עם בכורת המחזה "הבשורות שניתנו למארי" (L'Annonce faite à Marie) מאת פול קלודל, שהייתה אחד מציוני דרך בתולדות התיאטרון הצרפתי. התיאטרון פעל בצורה לא סדירה עד 1929. ב 1919 השיג את תמיכתה הכספית החשובה של השחקנית מרסל פראפּא (Marcelle Frappa). בשנת 1929 העביר את השרביט ללוסיאן בר ופולט פאקס.

לינייה-פו נפטר ב-19 ביוני 1940 בביתו שבווילנב לס-אביניון (Villeneuve-lès-Avignon) ונקבר בבית העלמין הישן בסן-ז'רמן-אן-לה

מגלה הכשרונותעריכה

אדמון סה (Edmond Sée) תיאר את לינייה-פו כ"מגלה הכשרונות המחזאיים הכי לוחמני, הכי אקלקטי והכי נדיב, ששניים או שלשה דורות של סופרים חבים לו אסירות תודה".
הוא עצמו הגדיר את עבודתו מול מחזאים ושחקנים כעבודה "של איש מעבורת" (passeur) המזין את כרשונם ועוזר להם לממש את גאוניותם.[7] יחד עם אנדרה אנטואן לינייה-פו טיפח את התיאטרון העצמאי בצרפת של "סוף המאה", שנמצא בניגוד לתיאטרון ה"בולוואר" המסחרי, מחויב לערכים האמנותיים ולצביון ניסויי או אוונגרדי. לינייה -פו עודד את הכשרונות הצעירים מבין המחזאים והשחקנים. כך בשנת 1923 לפי הזמנתו מרסל אשאר כתב אחד מהקומדיות שלו הראשונות "המיסה נאמרה" (La Messe est dite). בשנת 1935 הסכים לביים במקום ז'ורז' פיטואף שרב עם המחזאי, את ה"אלמונית מאראה" שהייתה אחת ההצלחות הראשונות של המחבר ארמאן סאלקרוּ. [8]אנטונן ארטו שהכיר את לינייה-פו בשנת 1920 קיבל ממנו את תפקידו הראשון - אמנם קצר ביותר - של משפט אחד בלבד - במחזה "Les Scrupules de Sganarelle" (לבטיו של סגאנארל) מאת אנרי דה רנייה, על במת התיאטר דה ל'אוור. [9] אבל אחת התגליות הגדולות של לינייה-פו היה שחקן התיאטרון והקולנוע פייר בראסר שהתחיל גם הוא את דרכו בתיאטרון דה ל'אוור בשנת 1924.

קשריו עם אמני "תנועת הנאבי" (ה"נאביסטים")עריכה

אורליאן לינייה-פו שיחק תפקיד גם בתוך פרק בתולדות אמנות הפלסטית הצרפתית כשעודד את חבריו הציירים שלמדו איתו בתיכון "קונדורסה" והקימו מאוחר יותר את הזרם שנקרא "נאבי" או נאביסטים (מהמושג העברי תנ"כי "נביא") שכלל את מוריס דני, פול סרוזייה, אדואר וייאר וקר-קסווייה רוסל ואמנים נוספים שהצטרף אליהם. לינייה-פו נהג לעיתים קרובות להשתתף במסיבותיהם ולפקוד את הסטודיו של הצייר פול רנסון שנמנה גם הוא עם חברי הקבוצה. זמן מה אף היה לו סטודיו משותף עם הציירים בונאר, וייאר ודני.

בנובמבר 1890 בונאר, איבלס וסריזייה עיצבו תפאורה ותלבושות בשביל התיאטרון "ד'אר" שבניהולו של פול פור ובדצמבר 1891 לינייה-פו ארח ב"תיאטר-ליבר" ערב התרמה שלהם למען גוגן בפריז. האמנים איבלס, סריזייה, ודֶני ציירו לרגל אירוע זה תפוארות למחזות מאת רמי דה גורמון ומאת מטרלינק. במאי 1893 וייאר יחד עם קמיל מוקלר השתתפו בהפקת "פליאס ומליסנד" מאת מטרלינק ב"מזון ד'אוור" שבניהולו של לינייה-פו. ציירם מבין ה"נאבי" - סריזייה ובונאר יצרו את התפאורה בבכורה של "המלך אובו" בדצמבר 1896. וייאר אף צייר בשנת 1891 דיוקן בשמן של אוריליאן לינייה - פו, חברו, הנמצא כיום באוסף פלצ'ר-סטיל בפיטספורט, ניו יורק.

מהצגותיו המפורסמותעריכה

"פֶּלֶיאָס ומליסאנד" - 17 במאי 1893עריכה

לינייה-פו ביים את המחזה הסימבולסטי הידוע של מטרלינק במסגרת תיאטרון ד'אר של פול פור (1872-1960).מטרלינק היה המחזאי הסימבוליסטי האולטימטיבי, השתמש בסמלים מיוחדים שחזרו על עצמם. התפאורה הייתה מינימליסטית, פרי יצירתו של פול פגלר (ווגלר Voegler), ללא ריהוט וללא אביזרים, רק מסכים צבועים באפור. התאורה הופנתה מלמעלה ולא מאורות במה רגילים שהיו משאירים בעבר צללים משונים. התלבושות נתפרו לפי ציוריו של ממלינג מהמאה ה-15. העלילה התרחשה מאחורי פרגודי גזה כדי ליצור רושם של ערפל. השחקנים דיקלמו כמו מזמרים את הטקסט וליוו אותו במחוות "מסוגננים". כשראה לינייה-פו כי לא קם עוד מחזאי סימבולסטי מזנו של מטרלינק, הצהיר בשנת 1898 כי אינו מתכוון להציג רק מחזות מסוג זה. [10]

סלומה, 11 בפברואר 1896עריכה

בכורת המחזה "שלומית" או "סלומה" של אוסקר ויילד, שהיה אסור לביצוע בבריטניה, הוצגה בצרפתית על ידי להקת התיאטרון ,"דה ל'אוור" בבימויו של לינייה-פו. בגלל היותו של ויילד אסיר בכלא ומכיוון שחשש מפני עוינות הציבור, דאג הבמאי לקיים את החזרות בחשאי. לינה מינץ שיחקה את סלומה והוא עצמו נחל הצלחה רבה בתפקיד של הורדוס. [11] שחקנית-אשה התבקשה לשחק במקום המשרת הצעיר של הורדיה כדי למנוע פירושים הומוארוטיים לחיבתו של המלך ל"נער הסורי". דוגמה זו שרתה לאחר מכן גם במאים אחרים. את התכניה צייר טולוז-לוטרק. תגובת הקהל להצגה הייתה יחסית חיובית, דבר שניתן היה להתפרש גם כאהדה מסוימת למחזאי הכלוא. כששמע על הצלחת המופע, אוסקר ויילד התרגש מאוד וביקש שימסרו את תודתו ללינייה-פו. [12]

 
המלך אובו כפי שצוייר על ידי אלפרד ז'ארי ב-1896

"המלך אובו" ב 10 בדצמבר 1896עריכה

הניסוי ה"היפר-תיאטרלי"[13] של הצגת המחזה "המלך אובו" של אלפרד ז'ארי שהקדים את תיאטרון האבסורד, את הסוריאליזם והדאדאיזם, היווה בשביל לינייה-פו חוויה מורטת עצבים. המחזה ליגלג תוך שימוש באמצעים גרוטסקים על ההמוניות החייתית, על ההיסטוריה עתירת הרציחות ודיכוי של האנושות ובכלל על הצדדים המגעילים של בני האדם ושל החברה והשתמש בפארודיה ובאסוציאציות למחזה "מקבת'" של שייקספיר ואף למחזות אחרים כמו "המלט", "ריצ'רד השלישי" או "המלך ליר".

למרות שהוא עצמו אימץ בשלב מסוים סגנון סימבוליסטי והתרחק מהנטורליזם והריאליזם, נאלץ לינייה-פו להתמודד הפעם עם דרישות עוד יותר חריגות באנטי-הריאליזם שלהן מצד המחבר שהיה מעורב מאוד בהפקה. אלפרד ז'ארי הצעיר, שעד אז היה נודע בתיאטרון דה ל'אוור כמעבד ומתרגם, וכן כשחקן ועוזר במאי, התעקש להשפיע על היבטים רבים של ההצגה: היו חשובים לו צורת הדיבור המקוטעת ("סטקאטו") של הגיבורים, תוך שינוי בהדגשת ההברות, השימוש בניבים ובמבטאים שונים - צרפתיים ואחרים, ביקש מהשחקנים להתנועע על הבמה בתנועות מכניות כמו של מריונטות, ביקש הרבה מסיכות ושלטים, סוסי עץ, דרש שנער בן 14 ישחק בתפקיד "בוגרלא" בן ה14 (במקום אשה כפי שהיה מקובל) והעדיף תפאורות מיוחדות שכללו ינשוף, פיל, נחש בואה, ערפד, מספר דקלים, סופת שלג על מיטת הגבורים הראשיים, סיר לילה וקמין ששימש גם כדלת. [14]

כשנה קודם לכן טען ז'ארי באוזני לינייה-פו כי מדובר בקומדיה "קליטה" ומבדרת שתמצא חן בעיני הקהל. מאוחר יותר כשלינייה-פו היה כבר אחוז חרדה מפני תגובת הקהל למחזה מחדש ופרובוקטיבי כזה, ז'ארי גייס כדי להרגיעו, את רשילד ואלט, אשת מנהל כתב העת "מרקור דה פראנס". היא ניסתה לשכנע את הבמאי שזו תהיה הזדמנות פז להוכיח את גישתו האקלקטית ושכל הדור הצעיר ישתוקק לראות הצגה כזאת. בציור התפאורה השתתפו, לפי התוכניה, הצייר ה"נאביסטי" סריזייה וז'ארי עצמו. לפי עדותו של לינייה-פו לקחו בו חלק גם בונאר, טולוז לוטרק, וייאר וראנסון. המוזיקה שבוצעה בפסנתר ותוף נכתבה על ידי קלוד טראס.[15]

ההצגה התקיימה פעמיים בלבד - ביום החזרה הכללית ב-9 בדצמבר וביום הבכורה למחרת. היא הוצגה באולם ה"נובו תיאטר" (Nouveau Théatre) ברחוב רו בלאנש (Rue Blanche). הקהל שחלק ממנו שמע כבר על הפן הפרובוקטיבי של ההצגה התחיל להשתולל כששמע את המילה הראשונה והבעייתית שהגה השחקן הראשי (פירמן ז'מייה) "מרדר" ("merdre") - מילה חדשה שהמציא ז'ארי על בסיס המילה הצרפתית המפורסמת ל"חרא" ("merde"), שהייתה באותו זמן אסורה להבעה על במות התיאטרון. מילה זאת חזרה פעמים רבות במהלך ההצגה בכל מיני מצבים. צופים רבים שרקו וצרחו, זרקו כיסאות על הבמה וכינו את הבמאי לינייה-פו בשם "פו דה שאמבר" (pot de chambre) - כלומר "סיר לילה".

עם המתנגדים למחזה נמנו סופרים, אף הומוריסטים כמו קורטלין וההצגה הוקעה על ידי מבקריה כ"אינפנטילית" במקרה הטוב. ברם, למרות השערורייה היו גם צופים שתמכו ביוצרי ההצגה ונופפו את אגרופיהם לעבר המשתוללים. לפי ג'ורג' וולוורת (ב"תיאטרון המחאה והפרדוקס", בהוצאת ניו יורק יוניברסיטי פרס, 1964) 10 בדצמבר מציין למעשה את יום הולדתו של תיאטרון האבסורד.

מחזות של רומן רולאןעריכה

מודאג מהניתוק של התיאטרון מהמציאות היומיומית, אחרי עזיבתו את הקו הסימבוליסטי הבלעדי, ביקש לינייה-פו להביא על במת התיאטרון דה ל'אוור מחזות ריאליסטים של רומן רולאן, שדנו בנושאים פחות או יותר אקטואליים. למשל המחזה "הזאבים" על פרשת דרייפוס (1898), כמו כן "אארט" 1897 (Aert) ו"ניצחון ההיגיון" ‏ 1899 (Le triomphe de la raison). עם המחזה האחרון שהוצג ביוני 1899 ביקש לינייה-פו לסיים את פעילות התיאטרון דה ל'אוור (בגרסתו הראשונה) בצורה מוצלחת ומכובדת.[7]

בימי פרשת דרייפוס, היה לינייה-פו, כמו עמיתו אנטואן, בין התומכים של דרייפוס ותיאטרון "ל'אוור" נחשב למקום מפגש של ה"דרייפוסארדים".[16]

שאר יצירותיועריכה

כתביםעריכה

  • La Parade : I. Le Sot du tremplin, souvenirs et impressions de théâtre ; II. Acrobaties, souvenirs et impressions de théâtre (1894-1902) ; III. Sous les étoiles, souvenirs de théâtre (1902-1912) (3 volumes, 1931-1933)

("לה פאראד. (המצעד) 3 כרכים :א. הליצן עם קרש הקפיצה, זכרונות ורשמי תיאטרון; ב. לוליינות, זכרונות ורשמי תיאטרון 1894-1902; ג. מתחת לכוכבים - זכרונות תיאטרון 1902–1912 - פורסמו ב-1931–1933).

  • Ibsen, Rieder, Paris, 1937 ("איבסן" - הוצאת רידר, 1937)
  • Romain Rolland - Lugné-Poë, Correspondance, 1894-1901, L'Arche, Paris, 1957

(התכתבות בין רומן רולאן ובין לינייה-פו בין השנים 1894–1901, הוצאת ארש,1957)

  • Paul Claudel -homme de théâtre, correspondance avec Lugné-Poë, 1910-1928, Gallimard, Paris, 1964

(התכתבות בין פול קלודל ובין לינייה-פו בשנים ,1910-1928, הוצאת גלימאר 1964)

הופעותיו בסרטי קולנועעריכה

  • "הגלריות וושינגטון" Les Galeries Washington מאת אנדרה הוגון - 1930
  • "Partir" מאת מוריס טורנר - 1931
  • " אבא מבלי לדעת" Papa sans le savoir מאת רוברט ויילר - 1932
  • "הגברת עם הקמליות" La Dame aux camélias מאת אבל גאנס ופרנאן ריוור - 1934
  • "Chipée" מאת רוז'ה גופייר - 1937

מקורות נוספיםעריכה

  • 1992 The Cambridge Guide to Theatre, updated edition

(המדריך קיימברידג' לתיאטרון, מהדורה מעודכנת 1992)

  • Jacques Robichez, Lugné-Poë, L’Arche, Paris, 1955

(ז'אק רובישה - לינייה-פו, הוצאת ל'ארש, פריז 1955)

  • Jacques Robichez, Le Symbolisme au théâtre. Lugné-Poë et les débuts de l’Œuvre, L’Arche, Paris, 1957.

(ז'אק רובישה - הסימבוליזם בתיאטרון. לינייה וראשיתו של תיאטרון דה ל'אוור, הוצאת ל'ארש, פריז 1957)

לקריאה נוספתעריכה

  • Wayne S Turney - Notes on Anti-Realism in the Theatre
  • Styan, J. Modern Drama in Theory and Practice: Realism and Naturalism pp. 55–57 (Cambridge University Press, 1981) (ג'. סטייאן - הדרמה המודרנית בתאוריה ובפרקטיקה: ריאליזם ונטורליזם)
  • R. Dupierreux, Lugné-Poe, homme de théâtre, O. Lieutier, Paris, s.d. (ר. דיפיירה - לינייה-פו, איש תיאטרון)
  • F. Nozière, Lugné-Poe, biographie critique, R. Chiberre, Paris, 1921 (פ. נוזיאר - ביוגרפיה קריטית)
  • ג'ין ון דייק - על אלפרד ז'ארי והמחזה שלו

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Gertrude R. Jasper,‏ Lugné-Poe and the œuvre, בהוצאת The French Review vol.15 nr.2, דצמבר 1941, עמוד 127
  2. ^ Wayne S Turney, ‏Notes on Anti-Realism in the Theatre, עמוד 3.
  3. ^ David Whitton,‏ Stage directors in modern France - עמוד 50, שנת 1987, בהוצאת Manchester University Press
  4. ^ David Bradby ב Cambridge Guide to Theatre ע' 597
  5. ^ David Witton, ‏Stage directors in modern France, בהוצאת Manchester University Press,‏ 1989, ע' 34
  6. ^ Wayne S Turney, ‏Notes on Anti-Realism in the Theatre, עמוד 4.
  7. ^ 7.0 7.1 David Whitton,‏ Stage directors in modern France - עמוד 44, שנת 1987, בהוצאת Manchester University Press
  8. ^ ז'אן ז'אק בריקר - "ארמאן סאלקרו או המרד המתמיד" הפרק הרביעי (בצרפתית)
  9. ^ Susan Sontag - Antonin Arthaud selective writings, בהוצאת University of California Press, עמוד 597 (סוזן סונטג - אנטונן ארטו - כתבים מובחרים)
  10. ^ Wayne S Turney, ‏Notes on Anti-Realism in the Theatre, עמודים 1–2.
  11. ^ Oscar Wilde Miscellaneous, Preface by Robert Ross, בהוצאת A Penn State Electronic Classics Series Publication, ‏2006, עמודים 4–5
  12. ^ Harford Montgomery Hyde,‏ The trials of Oscar Wilde, בהוצאת Dover Publication‏, 1973, עמוד 294
  13. ^ Encyclopedia universalis - על לינייה-פו
  14. ^ מאמר של מריסה מק-היו על המלך אובו באתר של העיבודים הקנדיים לשייקספיר
  15. ^ Neil Martin Blackadder, Performing Opposition: modern theatre and the scandalized audience, Greenwood Publishing Group, 2003 עמודים 44–65
  16. ^ קריסטוף שארל - מישור ספרותי ומישור שלטוני:הסופרים ופרשת דרייפוס Christophe Charle, Champ littéraire et champ du pouvoir, les écrivains et l'Affaire Dreyfus Annales, Économies, Sociétés, Civilisations, Annee 1977, vol. 32,Nr.2, pp.240-264