אנדרה ז'יד
אנדרה ז'יד (צרפתית: André Paul Guillaume Gide; 22 בנובמבר 1869 - 19 בפברואר 1951) היה סופר צרפתי, מגדולי סופרי צרפת במאה ה-20 וזוכה פרס נובל לספרות לשנת 1947.
 | |
| אנדרה ז'יד בשנת 1920 | |
| לידה |
22 בנובמבר 1869 פריז, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
19 בפברואר 1951 (בגיל 81) פריז, צרפת |
| שם לידה |
André Paul Guillaume Gide |
| עיסוק |
עיתונאי, מפיק קולנוע, מסאי, מחזאי, מחבר רומנים, כותב יומן, כותב ספרי מסע, מתרגם, אוטוביוגרף, סופר, מחבר |
| בן/בת זוג |
Madeleine Gide |
| צאצאים |
Catherine Gide |
| לאום |
צרפתים |
| מקום לימודים |
תיכון הנרי הרביעי, בית הספר האלזסי |
| שפות היצירה |
צרפתית |
| סוגה |
רומן |
| יצירות בולטות |
The Immoralist, Strait is the Gate, La Symphonie Pastorale, מזייפי המטבעות |
| פרסים והוקרה |
|
| חתימה |
 |
  | |
ביוגרפיהעריכה
אנדרה ז'יד נולד בפריז לאב שהיה פרופסור למשפטים באוניברסיטה של פריז. הוא גדל בסביבה מבודדת בנורמנדיה והפך לסופר בגיל צעיר. ב-1891 פרסם את הנובלה הראשונה שלו "יומניו של אנדרה ואלטר". בשנים 1893–1894 ערך מסעות בצפון אפריקה, התיידד עם אוסקר ויילד באלג'יר וגילה נטיות הומוסקסואליות. ב-1895, אחרי מות אמו, נישא לדודניתו מדלין רונדו, אך לא היו להם ילדים. ב-1916 הפך מרק אלגרה בן ה-16, (לימים במאי קולנוע ידוע), למאהבו של ז'יד. ב-1918 פגש אנדרה ז'יד בדורוטי ביסי, שהייתה חברתו במשך למעלה משלושים שנה ותרגמה את כתביו לאנגלית. ב-1923 נולדה לו בת מאישה אחרת בשם מאריה ון-ריסלברג.
בשנות ה-20 של המאה ה-20 הפך אנדרה ז'יד למקור השראה לסופרים כאלבר קמי וז'אן-פול סארטר. ב-1923 פרסם ספר אודות הסופר הרוסי פיודור דוסטויבסקי. ב-1924, כאשר הגן על יצירתו "קורידון" ועל ההומוסקסואליות, גונה על ידי חלק ניכר של הציבור. הוא עצמו חשב כי הייתה זו הטובה שביצירותיו. אחרי 1925 החל לדרוש תנאים אנושיים לאסירים בבתי הכלא. ב-1926 פרסם את האוטוביוגרפיה שלו. בשנים 1926 - 1927 ערך מסעות במושבות הצרפתיות שבמרכז אפריקה. הוא כתב על מסעותיו אלה: "מסע בקונגו" ו"בחזרה מצ'אד". במאמרים אלה הוקיע את האינטרסים הכלכליים של צרפת בקונגו ודרש רפורמה. הוא הוקיע במיוחד את השתלטותן של חברות צרפתיות על חלקים של המושבות באפריקה ואת ניצול האוצרות הטבעיים שלהן, בעיקר גומי. הוא תיאר כיצד מכריחים את הילידים לעזוב את הכפרים למשך שבועות רבים כדי ללקט את הגומי מן העצים, והשווה זאת לעבדות.
במשך שנות השלושים הפך לקומוניסט, אך התאכזב מן הקומוניזם אחרי ביקורו ברוסיה הסובייטית. התנגדותו לקומוניזם גרמה לו לאבד רבים מחבריו הסוציאליסטים. ב-1942 אנדרה ז'יד עזב את צרפת והתגורר בתוניסיה עד סוף מלחמת העולם השנייה. ב-1947 זכה בפרס נובל לספרות. אנדרה ז'יד נפטר ב-1951, ובשנה שלאחריה הכנסייה הקתולית הכניסה את ספריו לרשימת הספרים האסורים.
ספריו בעבריתעריכה
- חסר המוסר, תרגם אביטל ענבר, מסדה, תל אביב, 1980.
- מזייפי המטבעות, תרגם יהושע קנז, תל אביב, סימן קריאה, 1977.
- מרתפי הוטיקן, תרגם אביטל ענבר, עם עובד, תל אביב, 1984.
- השער הצר והסימפוניה הפסטורלית, תרגם אביטל ענבר, ירושלים, כתר, 1982.
- שיבת הבן האובד; פילוקטטס, תרגם יהושע קנז, ספרית פועלים, תל אביב, 1978.
- ביצות, תרגם ד"ר עירן דורפמן, כרמל, ירושלים, 2010.
אחדים מספריו של אנדרה ז'יד תורגמו ליידיש.
קישורים חיצונייםעריכה
- אנדרה ז'יד, באתר פרס נובל (באנגלית)
- אנדרה ז'יד, פותחים ספר: ביצות, אנדרה ז'יד, באתר הארץ, 1 בדצמבר 2010
- עילי ראונר, מדוע לכתוב ספר כדי לומר שהכל הבל הבלים?, באתר הארץ, 19 במרץ 2011
ערן סבאג, "חיים של אחרים" על אנדרה ז'יד, באתר iCast, 18 בספטמבר 2011- יצחק לאור, השתיקה של מקהלת האינטליגנציה הצרפתית, באתר הארץ, 24 בינואר 2013
