מוריס דני
מוריס דני (בצרפתית: Maurice Denis; 25 בנובמבר 1870 – 13 בנובמבר 1943) צייר, אמן דקורטיבי וסופר צרפתי, שהיה דמות חשובה בתקופת המעבר בין אימפרסיוניזם לאמנות מודרנית. הוא מזוהה עם תנועת הנאבי התנועה הסימבוליסטית, ולאחר מכן עם החזרה לנאו-קלאסיציזם. התיאוריות שלו תרמו ליסודות הקוביזם, הפוביזם והאמנות המופשטת. לאחר מלחמת העולם הראשונה, הוא ייסד את ה-Ateliers d'Art Sacré (סדנאות לאמנות קדושה), עיטר את פנים כנסיות ופעל למען תחיית האמנות הדתית.
 | |
| לידה |
25 בנובמבר 1870 גרנוויל, צרפת  |
|---|---|
| פטירה |
13 בנובמבר 1943 (בגיל 72) Hôpital Cochin, צרפת |
| שם לידה |
Maurice Amédée Eugène Denis |
| מקום קבורה |
Saint Germain-en-Laye Old Communal Cemetery |
| מקום לימודים |
|
| תחום יצירה |
ציור |
| זרם באמנות |
סימבוליזם, אסכולת פונט אוון, תנועת הנאבי |
| הושפע על ידי |
פייר פובי דה שאבאן, פול גוגן |
| יצירות ידועות |
Homage to Cézanne, בפסקה זו 2 רשומות נוספות שטרם תורגמו |
| פרסים והוקרה |
מפקד בלגיון הכבוד (1926) Hercule Catenacci prize (1940) |
| בן או בת זוג |
Marthe Meurier (12 ביולי 1893–22 באוגוסט 1919) Elisabeth Graterolle |
| צאצאים |
Noëlle Maurice-Denis Boulet, Dominique Denis, Madeleine Denis, Bernadette Denis, Anne-Marie Poncet-Denis, François Denis |
  | |
ראשית חייו עריכה
מוריס דני נולד ב-25 בנובמבר 1870 בגרנוויל, מנצ'ה, עיירת חוף באזור נורמנדי בצרפת. אביו היה ממוצא איכרים; לאחר ארבע שנים בצבא, הוא הלך לעבוד בתחנת הרכבת. אמו, בתו של טוחן, עבדה כתופרת. לאחר נישואיהם ב-1865, הם עברו לפרברי פריז. אביו הועסק במשרדי המינהל של מסילות הברזל המערביות בפריז. [1]
מוריס היה בן יחיד. מגיל צעיר, תשוקותיו היו דת ואמנות. הוא החל לנהל יומן בשנת 1884 בגיל שלוש עשרה. ב-1885 הוא רשם ביומנו את הערצתו לצבעים, לאור הנרות והקטורת של הטקסים בכנסייה המקומית.[5] הוא ביקר בלובר, והתפעל במיוחד מיצירותיהם של ציירים איטלקיים כרפאל ובוטיצ'לי. בגיל חמש עשרה כתב ביומנו, "כן, אני חייב להיות צייר נוצרי, שאחגוג את כל ניסי הנצרות, אני מרגיש שזה מה שארצה." [2]
דני התקבל כתלמיד באחד מבתי הספר החשובים ביותר בפריז, שם הצטיין בפילוסופיה. עם זאת, הוא החליט לעזוב את בית הספר בסוף 1887 ובשנת 1888 נרשם לאקדמיה ז'וליאן כדי להתכונן לבחינת הכניסה לבית הספר לאמנויות היפות בפריז. שם למד אצל הצייר והתאורטיקן ז'ול ג'וזף לפבר. הוא עבר את מבחן הכניסה ביולי 1888, ועבר בחינה נוספת בנובמבר כדי לקבל את תואר הבגרות שלו בפילוסופיה. [3]
תנועת הנאבי עריכה
באקדמיה ז'וליאן, חבריו הסטודנטים כללו את פול סריזייה ופייר בונאר, שחלקו רעיונות דומים לגבי ציור. דרך בונאר הוא פגש אמנים נוספים, אדואר וויאר, פול רנסון, ואחרים. בשנת 1890 הם הקימו קבוצה שאותה הם כינו ״תנועת הנאבי". הפילוסופיה שלהם התבססה על הפילוסופיה של הפוזיטיביזם, ועל כתביהם של אוגוסט קונט ואיפוליט טן - דחיית הנטורליזם והחומרנות לטובת משהו אידיאליסטי יותר. דני תיאר זאת ב-1909: "אמנות אינה עוד תחושה חזותית שאנו אוספים, כמו תצלום, כביכול, של הטבע. זו יצירה של הרוח שלנו, שהטבע הוא רק ההזדמנות שלה."
דני נמשך לראשונה לסגנון הנאו-אימפרסיוניסטי של ז׳ורז׳ סרה, אך דחה אותו כמדעי מדי. ב-1889, דני נשבה ביצירות של גוגן וחבריו בתערוכה האוניברסלית של פריז. כשהוא נזכר בה מאוחר יותר, כתב דני, "איזו תדהמה, ואחריה איזו התגלות! מקום של חלונות שנפתחים על הטבע, כמו האימפרסיוניסטים, אלה היו משטחים דקורטיביים מוצקים, צבעוניים בעוצמה, גובלים במשיכות אכזריות, מחולקים." לעבודתו של גוגן הייתה השפעה מיידית על עבודתו של דני. הצורות הצבעוניות העזות הופיעו בעבודה של דני מאוקטובר 1890. [4]
יפניות עריכה
,_1891_(cropped).JPG)
השפעה נוספת על דני באותה תקופה הייתה לאמנות של יפן. התעניינותם של אמנים צרפתים באמנות יפנית החלה בשנות ה-50 של המאה ה-19, ולאחר מכן חודשה על ידי תצוגות בתערוכה האוניברסלית של פריז (1855) וחזרה לתחייה ב-1890 על ידי רטרוספקטיבה גדולה של הדפסים יפניים באקול דה-בו-ארט. עוד לפני 1890 דני גזר ולמד את איורי הקטלוג של הציור היפני בהוצאת זיגפריד בינג. ציוריו בסגנון יפני הציגו פורמט רחב וקומפוזיציה ועיטורים מסוגננים מאוד כמו במסכים יפניים.
"משטח שטוח מכוסה עם הצבעים מורכבים בסדר מסוים" עריכה
באוגוסט 1890, דניס איחד את רעיונותיו החדשים והציג אותם במאמר מפורסם שפורסם בסקירה ב- Art et Critique. שורת הפתיחה המהוללת של החיבור הייתה: "זכור שתמונה, לפני היותה סוס קרב, עירום נשי או אנקדוטה כלשהי, היא בעצם משטח שטוח מכוסה בצבעים מורכבים בסדר מסוים."
רעיון זה לא היה מקורי לדני, הרעיון הועלה זמן לא רב קודם לכן על ידי Hippolyte Taine ב"פילוסופיה של האמנות", שם כתב טיין: "ציור הוא משטח צבעוני, שבו ממוקמים הגוונים השונים ודרגות האור השונות עם בחירה מסוימת." עם זאת, הביטוי של דני הוא זה שמשך את תשומת לבם של אמנים והפך לחלק מהיסוד של המודרניזם.
דני היה בין האמנים הראשונים שהתעקשו על שטחיות מישור התמונה - אחת מנקודות המוצא הגדולות למודרניזם. עם זאת, כפי שהסביר דני, הוא לא התכוון שצורת הציור חשובה יותר מהנושא. במאמרו כינה את התנועה החדשה הזו "נאו-מסורתית", בניגוד ל"קידמה" של הנאו-אימפרסיוניזם. עם פרסום המאמר, הפך דני לדובר הידוע ביותר של הפילוסופיה של תנועת הנאבי, אם כי למעשה הקבוצה הייתה מגוונת מאוד והיו לה דעות רבות ושונות על אמנות. [5]
האירוע הגדול הבא בחייו של דני היה פגישתו עם מרתה מאיר באוקטובר 1890. מיוני 1891 ניהלו ביניהם רומן ארוך, שתועד בקפידה ביומנו, והם נישאו ב-12 ביוני 1893. היא הפכה לחלק חשוב באמנות שלו, ומופיעה בתמונות רבות וגם ביצירות דקורטיביות, ומניפות מצוירות. לעיתים קרובות היא מוצגת כדמות אידיאלית של טוהר ואהבה.
סִמלִיוּת עריכה
בתחילת שנות ה-90, הגיע דניה לפילוסופיה האמנותית שהנחתה את רוב יצירתו המאוחרת, ואשר השתנתה מעט מאוד. עיקרה של האמנות היה להביע אהבה ואמונה, שבעיניו היו דברים דומים.[6] ב-24 במרץ 1895 כתב ביומנו: "האמנות נשארת מפלט בטוח, התקווה לסיבה לחיים מעתה והלאה, והמחשבה המנחמת שיופי קטן מתגלה בחיינו, ושאנחנו ממשיכים במלאכת הבריאה. ....לכן יש ביצירת האמנות היכולת להביע את יופיים של פרחים, האור, העצים וצורת הגלים, או שלמות הפנים. לצידם לתעד את חיי הסבל העלובים שלנו." [7]
עולם האמנות היה בתקופת מעבר בתחילת שנות ה-90, בזמן מותו של ואן גוך ב-1890 ושל ז׳ורז׳ סרה ב-1891, וההגירה הראשונה של גוגן לטהיטי. המדינה הצרפתית ויתרה בהדרגה על הדומיננטיות שלה באמנות באמצעות הסלונים השנתיים שארגנה. סלון עצמאי הוקם בשנת 1884 ובשנת 1890 התפרק הסלון הרשמי לשני חלקים עם הקמת החברה הלאומית לאמנויות יפות, ותערוכה שנתי משלו. דני הציג את עבודותיו בשני הסלונים, וכן בבריסל - חלון הראווה האירופאי המוביל לאמנות אוונגרד.
התנועה הספרותית שנקראת סימבוליזם הושקה על ידי ז'אן מוריס במאמר ב-Le Figaro בשנת 1891. עבודתו של דני משכה את תשומת לבם של מבקרים ושל פטרונים חשובים, ובראשם ארתור הוק, הבעלים של העיתון La Dépêche de Toulouse שארגן סלוני אמנות משלו ורכש מספר יצירות של דני.
דני התנסה בצורות אמנות אחרות ובאמנות דקורטיבית. החל משנת 1889, כדי לאייר מהדורה של ספר שירים מאת פול ורליין, גילף דני סדרה של שבעה הדפסי עץ מסוגננים במיוחד, וזיקק את מהות עבודתו. הפטרון שלו הוק הזמין שני לוחות דקורטיביים גדולים, בצורת שטיחי קיר, עבור משרדו בטולוז. דני, כמו אמנים אחרים מהתקופה, עיצב גם כרזות ליטוגרפיות צבעוניות עם קימורי הערבסק של האר נובו.
מרתה אשתו, ניגנה בפסנתר ובמהלך שנות ה-90 של המאה ה-19 היה לדני עניין גובר בקשרים בין מוזיקה לאמנות. הוא צייר דיוקן שלה ליד הפסנתר בשנת 1890. הוא עיצב ליטוגרפיה בהשתתפותה, עבור הכריכה לספר תווים של לה דמואזל שנבחר על ידי קלוד דביסי, וכן ליטוגרפיה נוספת לספר שירים.
ארט נובו ואומנויות דקורטיביות עריכה
באמצע שנות ה-90, עם הופעת סגנון הארט נובו בבריסל ובפריז, החל דני להקדיש תשומת לב רבה יותר לאמנויות הדקורטיביות, אם כי נושאי המשפחה והרוחניות שלו נותרו זהים. רבים מהפרויקטים החדשים שלו הוזמנו על ידי סמואל בינג, סוחר האמנות שהגלריה שלו נתנה את שמה לארט נובו. הפרויקטים החדשים שלו כללו עיצובי טפטים, ויטראז'ים, שטיחי קיר, צלונים ומסכים. אבל בעוד שהוא עבד באותו תקופת הזמן והשתמש בחומרים של הארט נובו, הנושאים והסגנון נשארו אופייניים לו באופן מובהק.
עבודתו הדקורטיבית החשובה ביותר הייתה סדרה של לוחות מצוירים למשרדו של הברון קוצ'ין, שנקראו יחד "אגדת סנט הוברט", שצוירה בין 1895 ל-1897. היא הציגה בחופשיות את קפלת מדיצ'י בפירנצה. קוצ'ין ומשפחתו מופיעים בפאנל אחד, ואשתו של דני בפאנל אחר. הפאנלים הציגו משפחתיות ואמונה. [8]
נאו-קלאסיציזם עריכה
בינואר 1898 ערך דני את ביקורו הראשון ברומא, שם עשו עליו רושם עז יצירותיהם של רפאל ומיכלאנג'לו בוותיקן. בשובו לפריז, דני כיוון מחדש את אמנותו לכיוון הנאו-קלאסיציזם, עם קווים ודמויות ברורות יותר. הוא ציין ביומנו במרץ 1898: "חישבו על ציורים מאוחרים שבהם ישו הוא הדמות המרכזית... זכרו את הפסיפסים הגדולים של רומא".
דני היה מעריץ גדול של פול סזאן הוא נסע לביתו של סזאן ב-1896, וכתב מאמר המדווח על הערתו של סזאן: "אני רוצה להפוך מהאימפרסיוניזם למשהו מוצק ועמיד, כמו האמנות במוזיאונים." במאמר תיאר דני את סזאן כמייסד הנאו-קלאסיציזם המודרני. אחת היצירות החשובות ביותר של דני מתקופה זו היא הומאז' לסזאן (1900), שצוירה בעקבות מותו של חברו פול סזאן. בחזית התמונה, הוא הציג את חבריו של סזאן, כמה מהם מתנועת הנאבי לשעבר. הציור נראה קודר מאוד מכיוון שכולם לבושים בשחור לאבל, אבל יש לו גם מסר נוסף הציורים המוצגים מאחורי הדמויות ועל כן הציור מייצגים את המעבר של האמנות המודרנית, מיצירות של גוגן ורנואר על הקיר האחורי לציור של סזאן על כן הציור, שהמחיש, מנקודת מבטו של דני, את המעבר מאימפרסיוניזם סמליות לעבר נאו-קלאסיציזם. [9]
דני הושפע מהמהומות הפוליטיות של אותה תקופה, כמו פרשת דרייפוס (1894–1906) שפילגה את החברה הצרפתית ואת עולם האמנות עם אמיל זולה ואנדרה ז'יד מצד אחד, שהגנו על דרייפוס, ורודן, רנואר ודני בצד האחר. דני היה ברומא במהלך רוב האירועים. משמעותית יותר עבורו הייתה הפעולות של ממשלת צרפת לצמצם את כוחה של הכנסייה, והחלטת הממשלה להפריד רשמית בין הכנסייה למדינה בשנת 1905. דני הצטרף ללאומנים והפרו-קתוליים ב-1904, ונשאר חבר בתנועה עד 1927, אז עברה הקבוצה לימין הקיצוני וגונתה רשמית על ידי הוותיקן.
ציורי קיר אזרחיים עריכה
בסוף שנות ה-20 וה-30, יוקרתו הייתה גדולה והוא קיבל עבודות של מספר ציורי קיר למבנים אזרחיים חשובים. אלה כללו את התקרה מעל גרם המדרגות של הסנאט הצרפתי בארמון לוקסמבורג וציורי קיר להוספיס של העיר סנט אטיין, שם חזר לנושאים הצבעוניים והנאו-קלאסיים של ציורי החוף שלו. הוא הוזמן ליצור שני ציורי קיר עבור פאלה דה שאיו, שנבנה עבור התערוכה הבינלאומית של פריז ב-1937. דני הזמין כמה חברים מהקריירה המוקדמת שלו, פייר בונאר, אדואר וויאר ורוסל, להשתתף איתו בפרויקט. שני הלוחות מציגים מוזיקה קדושה ומוזיקה חילונית בסגנון נאו-קלאסי צבעוני, המזכירים את עיטור הכיפה שלו בתיאטרון השאנז אליזה. הפאנל הקלאסי מציג חגיגה עתיקה בגני בובולי ברומא, שבהם ביקר. ניתן עדיין לראות את הציורים אף שהם שונו מעט עקב שיפוצים מאוחרים יותר.
בשנותיו האחרונות, היו לו גם שתי עבודות חשובות מחוץ לצרפת, שתיהן בנושא האהוב עליו של אמונה נוצרית והומניזם. הראשונה, ב-1931, עבור משרדי לשכת העבודה הבינלאומית בז'נבה, שהוזמן על ידי האיגוד הבינלאומי של עובדים נוצרים בז'נבה בנושא "המשיח מטיף לעובדים"; והשני, ב-1938, עבור המטה החדש של חבר הלאומים. על הנושא השלום, המתאר דמות של אורפיאוס מאלף את נמר המלחמה. [10]
חיים אישיים עריכה
דניס התחתן עם אשתו הראשונה, Marthe Meurier, בשנת 1893. נולדו להם שבעה ילדים, והיא דגמנה עבור יצירות רבות של דני. לאחר מותה ב-1919, צייר דני קפלה שהוקדשה לזכרה. הוא התחתן שוב ב-22 בפברואר 1922 לאליזבת גרטרולאור, שדגמנה לו כאחת הדמויות בכיפה של תיאטרון השאנז אליזה. נולדו להם שני ילדים, ז'אן-בטיסט (נולד ב-1923) ופאולין (ילידת 1925). אליזבת מופיעה גם בכמה ציורים של דני, לפעמים לצד מרתה. הוא היה פעיל מאוד בכנסייה הקתולית.
במהלך מלחמת העולם השנייה, הוא דחה בתוקף את ממשלת וישי.
דניס מת בפריז מפציעות שנבעו מתאונת דרכים בנובמבר 1943 .
גלריה עריכה
,_1894_(cropped).JPG)
קישורים חיצוניים עריכה
- מוריס דני, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- מוריס דני, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
הערות שוליים עריכה
- ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis – Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard p.14
- ^ Maurice Denis – French Painter (1870–1943)
- ^ https://global.britannica.com/biography/Maurice-Denis
- ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis – Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard p.15-16
- ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis – Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard p.20-21
- ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis – Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard p.23
- ^ Journal of Denis on 24 March 1895, cited in Bouillon, pg. 25
- ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis – Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard p.49
- ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis – Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard p.58-59
- ^ Bouillon, Jean-Paul (2006). Maurice Denis – Le spirituel dans l'art (in French). Paris: Gallimard p. 90