רב אידי בר אבין
רב אידי בר אבין הוא אמורא בבלי בדור הרביעי, בנו של רבי אבין נגרא, ואחיו של רבי חייא בר אבין.
| מקום פעילות | בבל |
|---|---|
| תקופת הפעילות | רביעי לאמוראי בבל אמוראים |
| השתייכות | ישיבת פומבדיתא |
| רבותיו |
רב יצחק בר אשיאן, רב עמרם, רב חסדא  |
| אב | רבי אבין נגרא |
| צאצאים | רב ששת ורב שישא בריה דרב אידי, רב יהושע בריה דרב אידי |
  | |
תולדות חייו
עריכהרב אידי נולד לרבי אבין נגרא, אמורא ששימש לפרנסתו כנגר, והיה מהדר כל המצוות הקשורות בהדלקת נר. אודות כך מסופר, כי רב הונא היה עובר בקביעות סמוך לביתו של רב אבין, ומשראה שהוא ואשתו רגילים להדר במצוות הדלקת נרות שבת, הוא אמר, כי ברור לו שמבית זה יצאו שני אנשים גדולים, שכן מקובל כי "הרגיל בנר - שכרו בנים תלמידי חכמים"[1]. ואכן נולדו לו רב אידי ורב חייא.
רב אידי קיבל תורה מרב עמרם ורב חסדא. הוא מביא מאמרים רבים בשם רב יצחק בר אשיאן, מרביתם באגדה, ונראה שהיה מתלמידיו.
הוא נשא כהנת, ועקב כך אכל זרוע לחיים וקיבה. בניו היו חכמים שנסמכו להוראה, רב ששת ורב שישא[2] ורב יהושע. וכן נמנים עם בניו רב יצחק, רב יהושע ורב יעקב.[3] הוא התגורר בעיר ששמה הינצבי או הינצבו או שכנציב[4] שם הרביץ הרבה תורה.
תלמידיו, היו רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע, והם אף התארחו בביתו של אחד מבניו. הוא הכין להם "עגל תילתא" עגל משובח מאוד, והם חיוו את דעתם על כשרותו[5].
פסקיו
עריכהפרשת ה'שטרא זייפא'
עריכהרב אידי נחשב לפוסק חשוב, והוא מכריע בסוגיות הלכתיות סבוכות, וחכמי דורו קיבלו את דעתו ללא עוררין. כך למשל, בסוגיא של "שטרא זייפא": אדם תבע את חבירו לדין, ובידו שטר. הנתבע טען שהשטר מזויף, והתובע אמר לרבה כי אכן, מדובר בשטר מזויף, אך התביעה נכונה; שכן היה לו שטר מעולה, לא מזויף, רק שזה אבד.
רבה ורב יוסף נחלקו, האם כללי המיגו, תקפים במקרה כזה, שכן כללי המיגו אומרים, כי ניתן להאמין לאדם כאשר יש בידו טענה אחת שהוא יכול לזכות מכוחה בדין, גם אם טוען טענה אחרת. בעוד שרבה סבר שגם כאן שייך לומר מיגו כזה, טען רב יוסף שאין לומר כאן מיגו, שכן אין בידו כוח ממשי ואמיתי לטעון טענה אחרת, שהרי האמת היא שאין בידו שטר, והשטר הוא מזויף, כך שלמעשה לא הייתה בידו טענת שטר מעולם, אף על פי שהוא הטעה את הדיינים לחשוב כך. רב אידי בר אבין פסק, שההלכה כרבה, בקרקע, כלומר שהתובע צודק, מכיוון שהוא מוחזק, שכן בעליה הראשונים של הקרקע הוא גם המוחזק בה, ואילו בכסף, המונח ביד הנתבע, ההלכה היא כרב יוסף, שהמוציא מחבירו עליו הראיה.
כעבור תקופת מה, כאשר בא דין תורה כזה לפני רב אידי בר אבין, הוא שלח את שאלתו לפני אביי, אך זה האחרון הפנה אותה לפסקו שלו עצמו, ושאל: מה אתה שולח אלי? נהוג כמו שפסקת![6].
פרשת הדקל
עריכה
ערך מורחב – קריביה דרב אידי בר אבין
מקרה אחר, בו התרעם רב חסדא על רב אידי בר אבין על פסק אחר שלו, אך אביי ורבא פסקו כמותו: קרובו של רב אידי בר אבין נפטר והותיר דקל בירושה, ונפלה מחלוקת בין רב אידי בר אבין ובין אדם אחר, למי מגיע הדקל. רב אידי בר אבין טען שהדקל מגיע אליו לפי שהוא קרוב יותר, והאדם האחר טען שהוא קרוב יותר מרב אידי בר אבין, ואליו מגיע הדקל. ומתוך שלא נודע מי קרוב יותר התגבר אותו האיש על רב אידי בר אבין ואחז בדקל בדין כל דאלים גבר. לבסוף, הודה האיש כי אכן רב אידי קרוב יותר, והעמיד רב חסדא את הדקל בידי רב אידי, אך הוסיף האיש וטען כי מעולם לא אכל את פירות הדקל, אף על פי שהיו עדים שאכל אותם.
טען רב אידי לפני רב חסדא, שיש לאותו קרוב להחזיר גם את הפירות אותם אכל, שהרי יש עדים שאכל אותם, והוא עצמו הודה שהדקל שייך לרב אידי. התרעם רב חסדא ואמר: ”זהו שאומרים עליו אדם גדול הוא?” וכי יכול אתה להוציא ממנו את הפירות בדין הודאת בעל דין? הרי דין הודאת בעל דין, בנוי על היסוד, שיש כוח משפטי לאדם לחייב את עצמו בכל אופן שהוא, את הדקל עצמו הוצאת ממנו רק מכיוון שהוא הודה, אך על הפירות, אין בידך שום כוח להוציא ממנו; שכן העדים רק מעידים שהוא אכל אותם, אך לא יודעים שהפירות אינם שלו, ואילו הודאתו שלו עצמו היא רק על הדקל ולא על הפירות.
למרות זאת, אביי ורבא פסקו כרב אידי בר אבין, שכן הם מסבירים שלאחר שהוא הודה שהדקל של רב אידי, ולאחר שהתברר בבירור על ידי עדים שהוא אכל את הפירות, אם כן נמצא שגם אכילת הפירות כלולה בהודאתו, ואמירתו שרב אידי קרוב יותר לבעל הדקל כוללת כהיום - שיש עדים שאכלם - בתוכה באופן בלתי ניתן לפירוד, גם הודאה ברורה על הפירות[7].
פסקים נוספים
עריכהרבי אידי בר אבין פוסק בשם רבו רב חסדא[8] כי הכופר בהלוואה ומכחיש אותה כשר לעדות, שכן עלינו להניח על פי החזקת כשרות שלו, שאינו רוצה לכפור בהלוואה ולגוזלה, אלא ייתכן שאין לו כסף לשלם את ההלוואה, ולכן הוא משתמט ודחוה את הפירעון לזמן אחר בו ירווח לו.
לעומת זאת, הכופר בפיקדון פסול לעדות, שכן אסור לו להוציא - למכור או להלוות את הפיקדון, ולכן בין אם הוא הוציא אותה במכירה הוא גזלן, ובין אם הפיקדון בידו והוא מכחיש אותה בכוונה לגוזלה, הוא גזלן.
קישורים חיצוניים
עריכה
- הרב אהרן הימן, "רב אידי בר אבין", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, באתר ויקיטקסט
- "אידי בר אבין נגרא", יהודה דוד אייזנשטיין (עורך), אנציקלופדיה אוצר ישראל, ניו יורק: פרדס, תשי"ב, חלק א, עמוד 252, באתר היברובוקס
הערות שוליים
עריכה- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף כ"ג, עמוד ב'.
- ^ זהותם מוכחת מזבחים ו, א, בתחילה ששת ואחר כך שישא, וכן בתלמוד בבלי, מסכת חולין, דף ס"ז, עמוד ב' תלמוד בבלי, מסכת ערובין, דף ק"ב, עמוד א'. ראה הרב אהרן הימן, "רב ששת בר אידי", תולדות תנאים ואמוראים, לונדון, תר"ע, חלק ג, עמודים 1116, באתר היברובוקס
- ^ מסכת ברכות, דף ד', ע"א
- ^ לפי גרסת הב"ח
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף קל"ו, עמוד א'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ב, עמוד ב'.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף ל"ג, עמוד א', על פי הסבר השואל ומשיב בדברי הרשב"ם, וכן מבואר בפשטות באנציקלופדיה התלמודית ערך הודאת בעל דין
- ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא, דף ד', עמוד א'.