פתיחת התפריט הראשי

הודאת בעל דין כמאה עדים דמי הוא כלל בדיני ממונות בהלכה, לפיו דברי אדם הנאמרים לחובת עצמו נאמנים יותר מכל דבר אחר.

מקורו של כלל זה והדיונים המרכזיים סביבו מופיעים במסכת קדושין.[1]

תוכן עניינים

חלות הכללעריכה

ישנו ויכוח מפורסם בהלכה, האם כלל זה מבטא נאמנות שיש לאדם על ענייניו שלו ולכן אם הוא אמר אנו מאמינים לו, או שהכלל נובע מכוחו הבסיסי של כל אדם "להתנדב" ולהחיל חיובים על עצמו; כלומר, בכוחו של האדם לחייב עצמו במה שהוא רוצה, אם כן במקרה בו הוא מודה בכוחו להחיל על עצמו כל חיוב - אך לא מדובר בנאמנות אובייקטיבית.[2]

במקרה בו כתוצאה מההודאה נוצר גם חוב לאחרים, אפילו שהמודה מחייב גם את עצמו - עדיין אינו נאמן לגבי אחרים. מצב זה מוגדר בתלמוד "חב לאחריני".[1]

דיני אישות ואיסוריןעריכה

גם באיסורים, ולא רק בדיני ממונות, אדם נאמן על עצמו. לדוגמה: אדם שאמר על מאכל מסוים שהוא טרף, אסור לו לאוכלו (אף על פי שלאחרים הוא מותר) מתוקף כלל דומה של "שוויה אנפשיה חתיכה דאיסורא" - "משווה לעצמו חתיכה של איסור".[3] בדיני אישות לא נאמן אדם על עצמו, כגון להעיד שהוא נשוי לאשה פלונית משום שהוא חב לאחרים.

ראו גםעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ 1.0 1.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ס"ה, עמוד ב'.
  2. ^ ראו קצות החושן שמביא מחלוקת בעניין בינו לבין המהר"י בן לב, סימן ל"ד, פיסקה 4.
  3. ^ וראו "קצות החושן" שם.
  ערך זה הוא קצרמר בנושא הלכה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.