איך למדתי לנהוג
איך למדתי לנהוג (באנגלית: How I Learned to Drive) הוא מחזה מאת המחזאית האמריקאית פולה ווגל. המחזה עלה בבכורה ב-16 במרץ 1997, באוף ברודוויי בתיאטרון הוויניארד (אנ'). על יצירה זו זכתה ווגל בפרס פוליצר לדרמה לשנת 1998.
| כתיבה | פולה ווגל |
|---|---|
| דמויות |
חתיכה קטנה הדוד פק בן מקהלה יוונית בת מקהלה יוונית נערת מקהלה יוונית |
| סוגה | דרמה |
| הצגת בכורה | 16 במרץ 1997 |
| שפה |
אנגלית  |
| פרסים |
פרס פוליצר לדרמה |
  | |
הסיפור עוקב אחר היחסים המיניים המתוחים בין חתיכה קטנה (Li'l Bit) לבעלה של דודתה, הדוד פק (Uncle Peck), החל מגיל ההתבגרות שלה דרך שנות העשרה שלה לקולג' והלאה. באמצעות הנהיגה כמטפורה וסוגיות של פדופיליה, גילוי עריות ומיזוגיניה, המחזה חוקר רעיונות של שליטה ומניפולציה.
תקציר העלילה עריכה
ההצגה מגוללת את סיפורה של אשה המכונה חתיכה קטנה (Li'l Bit) כשהיא מתמודדת עם מערכת היחסים, הכוללת ניצול מיני, עם דודה פק במהלך גיל ההתבגרות שלה. פרט לחתיכה קטנה ודוד פק, מקהלה יוונית של שלוש דמויות משחקות את כל הדמויות האחרות בחייהם. התסריט הוא מחזה זיכרון המסופר ברובו בסדר לא כרונולוגי, כאשר התמונה הראשונה מתרחשת בשנת 1969 בחניון במרילנד הכפרית. חתיכה קטנה בת 17 ויושבת במכוניתו של הדוד פק. פק משחרר את החזייה שלה דרך חולצתה, מעשה שחתיכה קטנה לא מרגישה בנוח איתו. חתיכה קטנה מזכירה שהיא מסיימת תיכון והולכת ל"קולג' מפואר" בסתיו, בזמן שהדוד פק ממשיך להעריץ את גופה.
חתיכה קטנה שוברת את התמונה הזו כדי לתאר את משפחתה בפני הקהל. היא מסבירה את מנהג משפחתה לחלוקת כינויים המבוססים על אברי מין לבני המשפחה. זו הסיבה שהיא קיבלה את הכינוי חתיכה קטנה לכל החיים. המנהג כולל את אמה האלכוהוליסטית, "פלא חסר ציץ" (titless wonder), סבה המיזוגיניסט "ביג פאפה", סבתה הכנועה, ובן דודה הצעיר BB (ביצים כחולות). ארוחת ערב משפחתית טיפוסית ב-1969 משפחתה של חתיכה קטנה (אותה מגלמים שלושת חברי המקהלה היוונית) מספרים בדיחות על כמה שהיא "שופעת". פק הוא בן המשפחה היחיד שתומך בחלומותיה של חתיכה קטנה ללמוד בקולג'. מתוסכלת, חתיכה קטנה עוזבת את ארוחת הערב לאחר שסבא מרחיק לכת עם העלבונות שלו. אשתו של פק, הדודה מרי (אחות אמה של חתיכה קטנה), מבקשת ממנו לנחם את חתיכה קטנה, דבר המצביע על כך שהיא (מרי) אינה מודעת להתעללותו.
חתיכה קטנה מגלה שבסופו של דבר היא איבדה את מלגת הלימודים שלה והיא גורשה מהקולג' בגלל בעיית שתייה. היא בילתה את רוב אותה השנה בנהיגה בכבישים מהירים, והתפעלה כמה טוב לימד אותה פק לנהוג. לאחר מכן יש לה זיכרון משנת 1968, בו הדוד פק לוקח אותה למסעדת חוף מזרחי מפוארת כפרס על שעברה את מבחן הנהיגה שלה בניסיון הראשון. פק מזמין בערמומיות צדפות ומרטינים עבור חתיכה קטנה, ואילו אמה של הילדה נותנת לה עצות לא חיוביות על שתיית אלכוהול. חתיכה קטנה ואמה משתכרות יותר ויותר ממרטינים. פק סוחב את חתיכה קטנה השיכורה למכוניתו, שם הם דנים באופי מערכת היחסים שלהם. חתיכה קטנה מנשקת בשכרות את דודה, אך פק מסרב להמשיך עד שהיא אומרת ברור אחרת. חתיכה קטנה מתחילה להטיל ספק בהולמות מערכת היחסים שלה עם דודה.
נערת המקהלה היוונית משתלטת בקצרה על הצגת זיכרון שאינו של חתיכה קטנה. במונולוג, הדוד פק מעניק לבן הדוד BB הבלתי-נראה שיעור דיג, שם משתמע מאוד כי הוא משתמש בזה ככיסוי כדי להטריד את הנער באותה דרך בה נהג לנצל את חתיכה קטנה. חתיכה קטנה שוב לוקחת שליטה כדי לשחזר שיחה שקיימה עם אמה וסבתה על סקס. אמא מנסה לסייע בהסבר נושאים כמו אורגזמות והסכמה, ואילו סבתא מייללת שחתיכה קטנה צעירה מכדי לדעת על סקס ומשתמשת בטקטיקות הפחדה כדי למנוע ממנה לעשות זאת עד שהיא נשואה. חתיכה קטנה הבוגרת שוברת את הזיכרון כדי להסביר שהיא עשתה סטוץ עם ילד בן שבע-עשרה כשהייתה בת עשרים ושבע, כדי לחוות את המשיכה לבשר הצעיר שדוד שלה חש פעם. לאחר מכן היא חוזרת לזיכרון, שהופך לוויכוח בין אמא לסבא וסבתא. לאחר שלא הצליחה להתמודד עם הזיכרון הזה שוב, חתיכה קטנה משנה את הזיכרון (כחלק ממטאפורת הנהיגה, היא משווה את זה לתחנות מתחלפות ברדיו) לזיכרון שבו הדוד פק לימד אותה לראשונה כיצד להתניע מכונית. כדי להראות בכנות שאכפת לו מחתיכה קטנה מעבר לגופה, פק נותן עצות הגיוניות כיצד להיות בטוחים בכביש. חתיכה מתבלבלת באשר כיצד פק יכול לנצל אותה תוך שהוא מסייע לה.
הסצנה הבאה היא סדרת תצלומים מימי בית הספר של חתיכה קטנה משנת 1966, שם התמודדה עם לעג והטרדות מיניות מצד שאר התלמידים בעקבות שדיה הגדולים. אחד הילדים מבקש ממנה לרקוד בריקוד קופצני (sock hop), אבל חתיכה קטנה מסרבת מתוך אמונה שהוא רק רוצה לראות את השדיים שלה "מקפצים" בזמן שהיא רוקדת.
הסצינות עוברות לשנת 1965, שם הדוד פק מצלם תמונות "pin-up" פרובוקטיביות של חתיכה קטנה. הדודה מרי עולה לבמה כדי להגן על מעשיו של בעלה בפני הקהל. היא טוענת שהוא אדם טוב ושהאשמה הבלעדית היא של חתיכה קטנה שפיתתה אותו. היא מאמינה שאפשר להציל את נישואיה ברגע שאחייניתה תלך לקולג'.
ביום חג המולד 1964 חתיכה קטנה בת ה-13 עוזרת לדוד פק לשטוף את הכלים. חתיכה קטנה שואלת איפה פק היה במהלך חג ההודיה, ורומזת על כך שהוא נכנס לגמילה בגלל האלכוהוליזם שלו. פק מגלה כי השתייה עזרה לו להתמודד עם כאב סמוי שאיש, אפילו לא הדודה מרי, לא הצליח לתקן. חתיכה קטנה מציעה לבלות יום אחד בשבוע עם הדוד פק, כל עוד הוא לעולם לא "חוצה קו". כך מתחילים שיעורי הנהיגה.
הסצנה מהבהבת קדימה לשנת 1969, שנת הלימודים הראשונה של חתיכה קטנה בקולג'. הפזמון היווני מפרטים את המכתבים והמתנות שפק שולח לה, כאשר כל פתק מונה כמה ימים נותרו עד יום הולדתה ה-18. בהתחשב בעובדה שדודה הפך לכל כך מעורער, חתיכה קטנה מארגנת פגישה בחדר מלון בפילדלפיה ב-10 בדצמבר 1969. חתיכה קטנה צועקת על הדוד פק שהוא הפך לכל כך רכושני כלפיה, בעוד שהוא מתעקש שאחייניתו היא אהבת חייו. חתיכה קטנה חושפת ששנות הטראומה מפק ברורות לה סוף סוף, מה שהוביל לכך שהיא לא מתרכזת בלימודים ונכשלת בקורסים שלה. לאחר שהוא כורע ברך ומציע נישואים לחתיכה קטנה, ונשבע להתגרש מדודה מרי, חתיכה קטנה מסרבת לו ומנתקת איתו כל קשר לתמיד. היא לא רואה שוב את פק אחרי שהיא עוזבת את חדר המלון.
חתיכה קטנה חוזרת להווה כדי להסביר מה עלה בגורלו של פק לאחר שעזבה: הוא פנה לאלכוהול לאחר שנים של פיכחון, מה שהוביל לאובדן מקום עבודתו, נישואיו ורישיון הנהיגה שלו. הוא מת לאחר שנפל בשכרות במורד המדרגות במרתף ביתו. חתיכה קטנה משקפת מדוע ייתכן שדודה הטריד אותה, ותוהה אם מישהו עשה לו את זה כשהיה ילד.
לחתיכה קטנה יש עוד זיכרון לחלוק: קיץ 1962. חתיכה קטנה בת 11 נלחמת עם אמה על יציאה לטיול של שבע שעות ברכב לחוף הים עם הדוד פק. אמא חוששת ממנו, אך לבסוף מסכימה ואומרת לחתיכה קטנה שהיא מחזיקה באחריות לכל מעשה עוולה. חתיכה קטנה יושבת במכונית עם הדוד פק, ולא אומרת את השורות שלה בקול רם. נערת המקהלה היוונית, בתור חתיכה קטנה הצעירה, אומרת את השורות שלה. פק מנצל את אחייניתו לראשונה.
לאחר מכן חוזר התסריט להווה. חתיכה קטנה תוהה כיצד היא מוכנה להמשיך בחייה, וכי למרות כל מה שעבר עליה, היא יכולה להודות לדודה פק על דבר אחד: החופש שהיא חשה כשהיא נוהגת. בסצנת הסיום חתיכה קטנה לבדה במכוניתה, וכשהיא מכוונת את המראה האחורית שלה, היא מבחינה בדוד פק במושב האחורי. לאחר שהיא מחייכת אליו היא לוחצת על דוושת הגז ונוסעת משם, כשסוף סוף היא מותירה את פק בעבר ונוסעת לפרק חדש בחייה.
רקע עריכה
פוגל כתבה את המחזה בתיאטרון ה-Perseverance באלסקה, שם התגוררה באופן זמני.[1] התיאטרון העלה קריאה ראשונה של המחזה. ווגל כתבה את המחזה בהשראת "לוליטה" מאת ולדימיר נבוקוב. היא סיפרה היא הייתה המומה למצוא את עצמה אוהדת את המספר, הומברט הומברט, שמטריד מינית נערה מתבגרת.[2]
ווגל הסבירה:
...היא התכוונה שהמחזה יביא לקהל להסכים לצאת למסע שהם בדרך כלל לא יצאו אליו, או אפילו לא יידעו שהם יוצאים אליו.
— [3]Ben Brantley
הפקות עריכה
"איך למדתי לנהוג" עלה בבכורה באוף-ברודוויי בהפקה של תיאטרון הוויניארד ב-6 במאי 1997 וירד ב-19 באפריל 1998 במרכז המאה לאמנויות הבמה. את המחזה ביים מארק ברוקו. המחזה הועלה בהרצה על ידי תיאטרון הוויניארד בין פברואר לאפריל 1997.[4] ההפקה של תיאטרון הוויניארד עברה לתיאטרון המאה באפריל 1997. צוות השחקנים המקורי:[5]
- חתיכה קטנה בגילומה של מרי-לואיז פרקר
- הדוד פק גולם בגילומו של דייוויד מורס
- בן מקהלה יוונית בגילומו של מייקל שוסטלטר
- בת מקהלה יוונית בגילומה של ג'ואנה דיי
- נערת מקהלה יוונית בגילומה של קרי אמלי
- ברוס דיוויסון וג'יין אטקינסון קיבלו את התפקידים הראשיים של חתיכה קטנה ושל הדוד פק בהתאמה בספטמבר 1997, ומולי רינגוולד גילמה את חתיכה קטנה החל מ-7 באוקטובר 1997[6] את תפקיד בן המקהלה היוונית שיחק כריסטופר דובה.
בשנת 2012 תיאטרון הבמה השנייה באוף-ברודוויי הפיק את ההפקה המקצועית הראשונה של המחזה בעיר ניו יורק מאז עלייתו בשנת 1997. ההצגה בוימה על ידי קייט ווריסקי וכיכבו בה נורברט ליאו בוץ בתפקיד הדוד פק ואליזבת ריזר בתור חתיכה קטנה. ההפקה נפתחה ב-13 בפברואר 2012 וקיבלה ביקורות חיוביות מ"הניו יורק טיימס".[7]
ההצגה תעלה בבכורה בברודוויי להרצה ב-27 במרץ 2020 ובאופן רשמי ב-22 באפריל. מרי-לואיז פרקר ודייוויד מורס יחזרו על תפקידיהם מההפקה המקורית באוף-ברודוויי, וכן הבמאי המקורי מארק ברוקו יעמוד בראש ההפקה.[8]
בישראל עריכה
בישראל המחזה עלה בתיאטרון באר שבע ב-1 בדצמבר 1998 בתרגומו ובבימויו של איצ'ו אביטל, בכיכובם של עמוס לביא (הדוד פק), קארין אופיר (חתיכה קטנה), מירב גרי, חן אלון ונטלי נאמן (מקהלה יוונית).[9]
ביקורות עריכה
ג'יל דולן, בסקירתה ב"ג'ורנל התיאטרון", הוצאת אוניברסיטת ג'ונס הופקינס, כתבה על ההפקה המקורית של אוף-ברודוויי משנת 1997: "הבחירה של ווגל להיזכר ביחסיו של חתיכה קטנה ופק באופן לא כרונולוגי ממחישה את מורכבותה, ומאפשרת למחזאית לבנות אהדה לאדם שאולי יבוזו לו ויקטלגו אותו כמטריד ילדים. ווגל בונה את מערכת היחסים בסצינות המופסלות בזהירות רבה על ידי ברוקאו (הבמאי) המגבשות רגעים של אמון, אכזבה, געגוע ותשוקה."[10]
המבקר של המגזין "CurtainUp" על ההפקה המקורית באוף ברודוויי משנת 1997 כתב: "גברת פוגל השיגה את הבלתי אפשרי לכאורה: סיפור על נושא מטריד, פדופיליה, זה מצחיק - כן, באמת - כמו שהוא מטריד. חתיכה קטנה (מרי-לואיז פרקר) והדוד פק (דייוויד מורס) צבועים במשיכות המכחול העדינות של ציור סומי, באופן יותר עדין ממסעיר, וקורבן ופושע לא-סטראוטיפיים כמו לוליטה והומברט הומברט (מלוליטה של נבוקוב שהמחזאית כתבה בהשראתה)... לפני שאגיד מילה אחת נוספת, זה אחד מאירועי החובה של העונה..."[6]
המבקרת של "בולטימור סאן" כתבה על הפקת המחזה בוושינגטון די.סי משנת 1998: "המתנה המפתיעה שהעניקה ווגל לשתי הדמויות הראשיות היא שבמקום לתייג אותם טוב ורע, או קורבן ופושע, היא מתייחסת לשניהם בכבוד."[11]
בן ברנטלי, בסקירתו ב"הניו יורק טיימס" על ההפקה המקורית משנת 1997, כתב:" הכרונולוגיה המקושקשת, המציעה את הדרכים בהן זיכרונות תוקפים בהתגנבות וללא כל רצף, מקשים על הקהל ליצור שיפוט קונבנציונלי. באופן מפתיע, זה מבהיר את הדפוסים במערכת היחסים בין האחיינית לדוד: של דרגות אחריות, רגשות אשם ותזוזות כוח. גברת ווגל אינטליגנטית מכדי להציג את זה פשוט כמחקר של קורבן לעומת נבל או להיכשל בהכרה בכך שמה שקורה הוא, באופן איום כלשהו, סיפור אהבה אמיתי."[3] ברנטלי, בסקירתו "ניו יורק טיימס על ההפקה הבמתית השנייה ב-2012, כתב: "זו הופעה הלוכדת את האמפתיה המדהימה והברורה של גברת ווגל בהצגת הנזק הבלתי ניתן להערכה שנגרם על ידי אנשים פגועים".[7]
פרסים ומועמדויות עריכה
- פרס פוליצר לדרמה (1998)[12]
- פרסי לוסיל לורטל באוף-ברודוויי (1997)
- מחזה יוצא מן הכלל
- במאי יוצא מן הכלל (מארק ברוקו)
- שחקנית יוצאת מן הכלל (מרי-לואיז פרקר)
- שחקן יוצא מן הכלל (דייוויד מורס)
- פרסי דסק דרמה (1997)
- מחזה יוצא מן הכלל
- שחקן יוצא מן הכלל במחזה
- במאי יוצא מן הכלל של מחזה
- פרס אובי (1996-1997)
- ביצוע, דייוויד מורס
- ביצוע, מרי-לואיז פרקר
- בימוי
- מחזאות
- פרס מעגלי המבקרים החיצוניים
- מחזה אוף ברודוויי יוצא מן הכלל
- פרס מבקרי הדרמה בניו יורק
- המחזה הטוב ביותר
לקריאה נוספת עריכה
- "How I Learned to Drive". ThatTheatreSite. 2008. אורכב מ-המקור ב-2015-04-23. נבדק ב-2008-08-05.
- Paula Vogel (16 April 1998). "A Prize-Winning Playwright". The NewsHour with Jim Lehrer (transcript). Interviewed by Elizabeth Farnsworth. PBS. Retrieved 2008-08-05.
קישורים חיצוניים עריכה
הערות שוליים עריכה
- ^ Vogel, Paula. "First Person. Pulitzer Prize Winner Paula Vogel on the Alaskan Summer That Inspired How I Learned to Drive" broadway.com, February 21, 2012
- ^ Wynn Rousuck, J. "Paula Vogel's road home How I Learned to Drive has propelled the Maryland-bred playwright into prominence and given her license to take on projects and issues close to her heart" The Baltimore Sun, May 3, 1998
- ^ 1 2 Brantley, Ben. "A Pedophile Even Mother Could Love" The New York Times, March 17, 1997
- ^ How I Learned to Drive vineyardtheatre.org, accessed October 27, 2016
- ^ How I Learned to Drive lortel.org, accessed October 27, 2016
- ^ 1 2 Sommer, Elyse. "Review of How I Learned to Drive CurtainUp, accessed August 14, 2019
- ^ 1 2 Ben Brantley (14 בפברואר 2012). "Going Along For the Ride With Uncle". New York Times.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ Clement, Olivia (13 באוגוסט 2019). "Mary-Louise Parker and David Morse to Star in Paula Vogel's How I Learned to Drive—Again—on Broadway". Playbill (באנגלית). נבדק ב-2019-08-13.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ איך למדתי לנהוג | תיאטרון באר-שבע, באתר www.b7t.co.il
- ^ Dolan, Jill. " How I Learned to Drive (review)" Project MUSE, (jhu.edu), Volume 50, Number 1, ISN 1086-332X, pp. 127-128, March 1998
- ^ Wynn Rousuck, J. "Review: Despite troubles of its own, How I Learned To Drive is powerful enough for them not to matter." Baltimore Sun, May 15, 1998
- ^ "Paula Vogel" pulitzer.org, retrieved May 10, 2017