אין מערבין שמחה בשמחה

כלל הלכתי

אין מערבין שמחה בשמחה הוא כלל הלכתי, הקובע שאין לבצע פעולות של שמחה בזמן שעל האדם להיות עסוק בשמחה אחרת.

הכוונה אינה לאסור פעולות המבטאות את השמחה (כגון אכילת בשר ושתיית יין), שהן רצויות ומומלצות, אלא איסור על יצירת סיבה נוספת לשמחה בזמן בו קיים חיוב שמחה, כגון להינשא בימי חול המועד.

מקור הכלל עריכה

בתלמוד בבלי[1] נלמד כלל זה מהפסוק בספר מלכים[2] בו מתוארת חגיגת חנוכת בית המקדש הראשון שבנה שלמה המלך. בפסוק נאמר ששלמה המלך והעם חגגו במשך ”שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום”. מכפל הלשונות, "שבעת ימים ושבעת ימים" ו"ארבעה עשר יום", למדו שההפרדה בין שבעת ימי חגיגת חנוכת המקדש ובין שבעת ימי חג הסוכות שבאו לאחריהם הייתה מכוונת.

בתלמוד הירושלמי[3] מובא מקור אחר. כשנשא יעקב אבינו את לאה אמנו ובא לשאת את רחל אמנו אמר לו לבן "מלא שבוע זאת" ומכאן שאין לערב שמחה בשמחה. לימוד זה מובא גם ברמב"ם[4].

לדעת התוספות[5] אף שזו גזירת הכתוב, טעמה הוא בדומה לכלל שאין עושין מצוות חבילות חבילות, שצריך שליבו יהיה פנוי לשמחה אחת ולא יפנה את ליבו לשמחה אחרת.

נידונים שונים עריכה

  • ברית מילה ופדיון הבן בחול המועד – תוספות[7] שאלו מהו טעם ההיתר לערוך סעודת ברית מילה או פדיון הבן בחול המועד. לגבי ברית מילה הנערכת בזמנה מותר הדבר כי אין לבטל את המילה בזמנה מטעם שאין מערבין שמחה בשמחה. לגבי מילה שלא בזמנה הדבר מותר או משום שאנו לא פוסקים את הכלל הזה[8] ומותר לערב שמחה בשמחה או שרק סעודת נישואין נחשבת שמחה.
  • ברכה אחת לשני חתנים – מותר לברך שבע ברכות פעם אחת לשני חתנים שנמצאים במקום אחד, ולדעת הרמ"א יש להימנע מכך משום עין הרע[9].

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה