איסאאקיוס השני, קיסר האימפריה הביזנטית

איסאאקיוס השני אנגלוסיוונית: Ἰσαάκιος Κομνηνός Ἄγγελος;‏ ספטמבר 1156 – ינואר 1204) היה קיסר האימפריה הביזנטית במשך כעשור בין השנים 1185–1195 ולמשך כשישה חודשים נוספים בשנים 1203–1204, אז חלק את השלטון יחד עם בנו אלכסיוס הרביעי. שלטונו עמד ברקע שורה של מרידות פנימיות, כמה מלחמות עם מדינות שכנות ושני מסעות צלב.

איסאאקיוס השני אנגלוס
Ἰσαάκιος o Δεύτερος Κομνηνός Ἄγγελος
דיוקן של איסאאקיוס השני מחיבור מהמאה ה-15, העתק של חיבור מוקדם יותר של יואנס זונאראס
דיוקן של איסאאקיוס השני מחיבור מהמאה ה-15, העתק של חיבור מוקדם יותר של יואנס זונאראס
לידה ספטמבר 1156
קונסטנטינופול
פטירה ינואר 1204 (בגיל 47)
קונסטנטינופול
מדינה Byzantine imperial flag, 14th century.svg  האימפריה הביזנטית
דת נצרות אורתודוקסית
בת זוג אירנה קוממנה (נישואים ראשונים)
מרגרטה מהונגריה (נישואים שניים)
השושלת האנגלנית
אב אנדרוניקוס דוקאס אנגלוס
אם אופרוסינה קאסטמוניטיסה
צאצאים אנה אופרוסינה (נישואים ראשונים)
אירנה אנגלינה (נישואים ראשונים)
אלכסיוס הרביעי (נישואים ראשונים)
מנואל אנגלוסה (נישואים שניים)
יוחנן אנגלוס (נישואים שניים)
קיסר האימפריה הביזנטית
12 בספטמבר 11858 באפריל 1195
(9 שנים ו־29 שבועות)
19 ביולי 120327 בינואר 1204
(27 שבועות ו־4 ימים)
שותף לשלטון הקיסר אלכסיוס הרביעי

קורות חייועריכה

ראשית חייו ועלייתו לשלטוןעריכה

איסאאקיוס נולד בשנת 1156 בקונסטנטינופול למשפחת אצולה שהייתה קשורה בקשרי חיתון עם השושלת הקומננית ששלטה באימפריה באותה העת. אביו, אנדרוניקוס אנגלוס (אנ'), היה גנרל ודיפלומט שעבד בשירות בן דודו הקיסר מנואל הראשון. אימו, אופרוסינה קאסטמוניטיסה (אנ'), הייתה אשת אצולה אף היא. בעקבות מות הקיסר מנואל בשנת 1180 והכתרת בנו אלכסיוס כקיסר כשהוא בן שלוש עשרה בלבד, פרץ מאבק על השליטה בחצר הקיסרית בין אנדרוניקוס אנגלוס לבין אנדרוניקוס קוממנוס (אנ'), בן דוד אחר של הקיסר המנוח מנואל. המאבק הסתיים בניצחון זה האחרון. בשנת 1183 הוא הוציא להורג את הקיסר אלכסיוס הצעיר והכתיר עצמו תחתיו. מאחר שאנדרוניקוס, הקיסר החדש, מיהר לרדוף את מתנגדיו, נאלצה משפחת אנגלוס להימלט ולמצוא מקלט בממלכת ירושלים.[1][2]

חודשים אחדים מאוחר יותר באותה השנה, לאחר מות אב המשפחה אנדרוניקוס אנגלוס, יחד עם תאודורוס אחיו, שב איסאאקיוס לאימפריה במטרה לתפוס את השלטון. האחים עוררו מרד במערב אנטוליה, שם נעזרו בשכירי חרב טורקיים וחברו לתומכי המשפחה שנותרו באימפריה. עד מהרה, יצא הקיסר אנדרוניקוס בראש צבאו לדכא את המרד, ובאביב 1184 הוא הטיל מצור על מעוזי המורדים בניקאה ובפורסה. כעבור זמן מה, משלא עמדו עוד כוחותיו של איסאאקיוס במצור, הוא נעתר להצעת הקיסר ונכנע בעבור חסינות. במקביל, תפסו כוחות הקיסר את פורסה, שבו את האח תאודורוס ועיוורו אותו.[2]

לאחר כישלון המרד כיבד הקיסר אנדרוניקוס את ההתחייבויות שלו, ואיסאאקיוס ישב בקונסטנטינופול. ברקע סדרת פלישות ומרידות, בקיץ 1185 הורה הקיסר אנדרוניקוס לעצור את איסאאקיוס. בעימות שהמתפתח בין הצדדים הניצים הרג איסאאקיוס את אחד מאנשי הקיסר שבא לעוצרו. לאחר מכן, הוא נמלט אל האגיה סופיה, שם התרכזו תומכיו שהכתירו אותו כקיסר. בפקודתו, אנדרוניקוס המודח נתפס, עונה והוצא להורג.[3][4]

שלטונו כקיסרעריכה

 
המצב המדיני של האימפריה הביזנטית בתקופת שלטונו של איסאאקיוס השני:      האימפריה הביזנטית הייתה נתונה במשך רוב התקופה ביחסי ידידות עם      הונגריה, ובמצב של לחימה עם      בולגריה      וסרביה. במזרח, היא קיימה יחסים מעורבים עם הממלכות הצלבניות של      קיליקיה,      טריפולי      וירושלים, כמו גם יחסים מורכבים עם      השטחים שהיו נתונים לשליטה מוסלמית.      קפריסין הייתה החל מ-1184 מחוז מורד שנשלט על-ידי איסאאקיוס קומננוס (אנ'). החל מ-1191 התקיימה בה ממלכה צלבנית.

עם עלייתו לשלטון בשנת 1185 נדרש איסאאקיוס לנהל שורה של משברים שערערו את עצם קיומה של האימפריה. אוצר המדינה היה מרוקן, הגבולות היו פרוצים ואי-שקט חברתי שרר ברחבי תחום שלטונו. עם זאת, האיום החמור ביותר היה הפלישה הנורמנית. מזה כמה חודשים כבשו הנורמנים בהנהגת ויליאם השני שורה של ערים ביוון לרבות סלוניקי, ואלו החלו עושים את דרכים אל עבר קונסטנטינופול הבירה. איסאאקיוס מיהר לארגן כוח צבאי בפיקודו של הגנרל המנוסה אלכסיוס בראנאס (אנ'). ב-7 בנובמבר נפגשו הצבאות לקרב כשבעים קילומטר צפונית-מזרחית לסלוניקי, והביזנטים שבו עטורי ניצחון.[5][6] לאחר הניצחון על הנורמנים, חתר איסאאקיוס להבנות עם כמה משכנותיה של האימפריה. הסכם שביתת נשק נחתם עם סולטנות רום ויחסי ידידות נוסדו עם בלה השלישי, מלך הונגריה. הוא גם הגיע להסדרים עם ונציה וחידש את זכויות היתר המסחריות שלה בשטחי האימפריה, זכויות יתר שהקיסר הקודם ביטל.[7][5] את היחסים עם שותפיו המדיניים הוא עיגן בנישואים. הוא נשא לאישה את מרגרטה (אנ'), בתו של המלך ההונגרי, והשיא את אחותו תאודורה לרוזן האיטלקי קונרד ממונפראטו.[7][5]

על אף ההצלחות המדיניות בשנותיו הראשונות בשלטון, איסאאקיוס נאלץ לכל אורך כהונתו להתמודד עם שורה של מלחמות בבלקן. בשנים 1185 ו-1186 נכשלו צבאות האימפריה בניסיונם לדכא את המרד של הבולגרים והולאכים ולמנוע את הקמת האימפריה הבולגרית השנייה.[8][9] מלבד התאגר הצבאי בשולי האימפריה, הלחימה המתמשכת בבלקן עוררה גם שורה של מרידות מבית. בשנת 1187, ניצל הגנרל אלכסיוס בראנאס את שהותו בבלקן במסגרת המלחמה בבולגרים כדי למרוד. הוא הכריז על עצמו כקיסר, אסף את צבאו והטיל מצור על קונסטנטינופול. איסאאקיוס וגיסו קונרד ממונפראטו שארגנו את הגנת העיר הסתערו על הכוחות הצרים, הביסו אותם והרגו את בראנאס המורד.[8][6][7] שנתיים מאוחר יותר, בשנת 1189, יצא איסאאקיוס בעצמו לבלקן בראש צבא כדי להילחם בבולגרים. בעת שהותו בחזית הלחימה פרץ מרד באנטוליה. כתוצאה מכך נאלץ איסאאקיוס לשוב על-מנת לדכא את המרד.[10]

נקודת ציון חשובה בתקופת שלטונו של איסאאקיוס אירעה בשנת 1189, אז הגיעו כוחות מסע הצלב השלישי בהנהגת פרידריך ברברוסה לגבולות האימפריה בדרכם לארץ הקודש. בין הצדדים שרר חוסר אמון. בעוד הצלבנים חשדו בביזנטים שהם מצדדים באויביהם המוסלמים ואף האשימו אותם כי כרתו ברית עם צלאח א-דין, הביזנטים חששו שהצלבנים מעוניינים לפגוע באימפריה. לכן, התנגד בתחילה איסאאקיוס למעבר הצלבנים בארצו. לבסוף, עימות פרץ בין הצדדים. הצלבנים כבשו את אדריאנופול והחלו מתקדמים לעבר קונסטנטינופול. לאור זאת, נעתר איסאאקיוס בראשית 1190 לדרישות הצלבנים ואפשר את מעברם דרך האימפריה.[11][10][6][12] צעד נוסף שהעכיר את היחסים בין האימפריה הביזנטית למערב התרחש שנה אחת מאוחר יותר. בשנת 1191 כוח צלבני בפיקוד ריצ'רד לב הארי כבש את קפריסין למורת רוחם של הבינזטים אשר ראו בה נחלה ביזנטית מורדת.[13][14]

 
מטבע סולידוס מתקופת שלטונו של איסאאקיוס השני. בצידו האחד (מימין) מופיעות דמויותיהם של איסאאקיוס השני והמלאך מיכאל אוחזים יחד בחרב, ובצידו האחר (משמאל) מופיעה דמותה של מרים הבתולה וישוע התינוק בידיה.

הלחימה בבלקן המשיכה לעמוד במוקד הבעיות של האימפריה גם בשנות שלטונו המאוחרות של איסאאקיוס. כבר בשנת 1190, לאחר ההתנגשות עם הצלבנים, הוא חידש את מסעות המלחמה לאזור. מחד, כוחות צבא ביזנטים הצליחו לחדש את השליטה של האימפריה בווארנה ובסרדיקה שנפלו אשתקד לידי הבולגרים, אך מנגד הם סבלו מאבידות רבות. לחימה נערכה גם עם כוחות סרבים שהונהגו שהונהגו באותה העת בידי סטפן נמאניה.[13][9] הדפוס של מרידות מבית במקביל ללחימה בבלקן נמשך אף הוא באותן השנים. בתוך כך, בשנת 1193 שלח איסאאקיוס את בן דודו קונסטנטינוס אנגלוס (אנ') בראש צבא כדי לבלום את הבולגרים. תוך שהוא משחזר את מעשיו של אלכסיוס בראנאס שנים אחדות קודם לכן, קונסטנטינוס ריכז את צבאו בפיליפופוליס והכריז על עצמו כקיסר. תוך זמן קצר חייליו הסגירו אותו והוא עוור.[13] לאור הניסיון המר עם בראנאס וקונסטנטינוס, וברקע המשך הידרדרות המצב הביטחוני בבלקן, באביב 1194 יצא איסאאקיוס בראש צבאו אל החזית הבולגרית. הוא חבר אל צבאו של חמיו מלך הונגריה בלה, והשניים נערכו להתקפה.[13] תוך שהוא מנצל את היעדרו מהבירה, אחיו אלכסיוס – שבשנים הקודמות היה מושל מחוז וריכז סביבו חוג תומכים – תפס את השלטון והכריז על עצמו כקיסר. זמן קצר לאחר מכן איסאאקיוס נתפס, עוור והושם בשבי.[4][13]

המאסר והשיבה לשלטוןעריכה

בדומה לקודמו בתפקיד, שלטונו של הקיסר אלכסיוס השלישי היה רצוף אתגרים. מרידות פרצו בכל רחבי האימפריה והמצב הכלכלי היה בכי רע. אם לא די בכך, בנו של איסאאקיוס המודח, אלכסיוס שמו אף הוא, הצליח בשנת 1201 להימלט מקונסטנטינופול ולתפוס מחסה בחצרו של גיסו פיליפ משוואביה. בשנים הבאות פעל אלכסיוס הבן על-מנת לשכנע את הצלבנים לכבוש קונסטנטינופול ולהשיב את איסאאקיוס אביו לשלטון. בתמורה, הוא הבטיח לשלם סכומי כסף גדולים לכל מי שיעזור לו לעשות זאת.[15][16] במסגרת מאמציו, הוא התיידד עם בוניפאס ממונפראט (אנ'), שעתיד היה להוביל את מסע הצלב הרביעי, ובשנת 1202 אף נפגש עם האפיפיור במטרה לזכות בתמיכתו.[15] לבסוף, השתכנעו הצלבנים בהצעה, בה גם תמך שליט ונציה אנריקו דאנדולו.[16]

כשעל סיפונו אלכסיוס, בנו של איסאאקיוס המודח, יצא בראשית 1203 הצי הצלבני-ונציאני לעבר קונסטנטינופול וביוני אותה השנה הוא הגיע אל העיר. תוך זמן קצר חומות העיר נפרצו והקיסר אלכסיוס נמלט.[17][16] לאחר שמונה שנות מאסר, שוחרר איסאאקיוס העיוור מכלאו והתאחד מחדש עם בנו. בתמיכת הצלבנים, ביולי הוכתרו השניים יחד כקיסרים.[17][16] בפועל, עיקר נטל התפקיד היה אצל אלכסיוס שהיה אז בן עשרים ואחת בלבד. באופן לא מפתיע, מצוקות האימפריה המשיכו לעמוד בעוכרם של שני הקיסרים. ואם לא די בכך, עתה חנו כוחות זרים בלב הבירה והמדינה נאלצה לשלם סכומי כסף גדולים לכוחות האלו, בהתאם להתחייבויות הקודמות של אלכסיוס. בהסכמת איסאאקיוס, פעל אלכסיוס לגיוס הכספים שהבטיח, בין השאר באמצעות הפקעת רכוש הכנסיות והטלת מסים חדשים. כתוצאה מכך גברה התרעומת בבירה. מאחר שהקיסרים התקשו לגייס את סכומי הכסף הדרושים הסירו הצלבנים את התמיכה בשלטונם.[17] כעבור שבועות אחדים, בחורף 1204, בעלה של בת הקיסר המודח – אלכסיוס שמו גם כן – ביצע הפיכה תוך שהוא רוכב על ההתנגדות לתשלומים לצלבנים. הוא תפס את השלטון והכתיר את עצמו בתור כקיסר אלכסיוס החמישי. אלכסיוס השלישי נרצח מיד ואיסאאקיוס מת ימים אחדים לאחר מכן.[17]

אילן יוחסיןעריכה

מקרא:
     השושלת הקומננית        השושלת האנגלנית        השושלת הלסקרנית        זרים
   קיסרים         אישים שהכתירו את עצמם כקיסרים בתקופת שלטונו של איסאאקיוס השני

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  אלכסיוס הראשון
1081–1118
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קונסטנטינוס
אנגלוס
 
תאודורה
קומננה
 
 
 
אנה קומננה
 
 
 
איסאאקיוס קומננוס
 
 
 
  יוחנן השני
1118–1143
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איסאאקיוס
אנגלוס
 
בלה השלישי
 
 
 
 
 
אנדרוניקוס אנגלוס
 
 
 
 
 
  אנדרוניקוס הראשון
1183–1185
 
  מנואל הראשון
1143–1180
 
איסאאקיוס
קוממנוס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
קונסטנטינוס אנגלוס (אנ')
 
מרגרטה מהונגריה
 
  איסאאקיוס השני
1185–1195
 
תאודורה אנגלינה
 
קונרד ממונפראטו
 
  אלכסיוס השלישי
1195–1203
 
  אלכסיוס השני
1180–1183
 
אירנה
קוממנה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פיליפ משוואביה
 
אירנה מריה אנגלינה
 
  אלכסיוס הרביעי
1203–1204
 
  אלכסיוס החמישי
1204
 
אאודוקיה אנגלינה
 
אנה אנגלינה
 
  תאודורוס הראשון
1208–1221
 
איסאאקיוס קומננוס (אנ')
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
  יוחנן השלישי
1221–1254
 
אירנה לסקרינה
 

התרשים מציג דמויות בולטות בלבד. מקורות לתרשים: [18][19][20]

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Lynda Garland, Byzantine Empresses: Women and Power in Byzantium, AD 527-1204 (New York: Psychology Press, 1999), p. 209.
  2. ^ 1 2 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), pp. 651–652
  3. ^ Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), pp. 654–656.
  4. ^ 1 2 Lynda Garland, Byzantine Empresses: Women and Power in Byzantium, AD 527-1204 (New York: Psychology Press, 1999), pp. 211–212.
  5. ^ 1 2 3 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), pp. 656–657.
  6. ^ 1 2 3 John H. Rosser, "Isaac II Angelos", Historical Dictionary of Byzantium (Plymouth, UK: Scarecrow Press, 2012), p. 250.
  7. ^ 1 2 3 John H. Rosser, "Conrad of Montferrat", Historical Dictionary of Byzantium (Plymouth, UK: Scarecrow Press, 2012), p. 122.
  8. ^ 1 2 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), p. 657.
  9. ^ 1 2 Clifford J. Rogers, William Caferro & Shelley Reid, "Isaac II Angelos", The Oxford Encyclopedia of Medieval Warfare and Military Technology, Volume no. 1, (Location: Publisher, year), pp. 372.
  10. ^ 1 2 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), p. 658.
  11. ^ Savvas Neocleous, "Byzantine-Muslim conspiracies against the crusades: history and myth", Journal of Medieval History, 3 January 2012, pp. 266–269 and 273–274.
  12. ^ John H. Rosser, "Frederick I Barbarossa", Historical Dictionary of Byzantium (Plymouth, UK: Scarecrow Press, 2012), p. 197.
  13. ^ 1 2 3 4 5 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), pp. 658–659.
  14. ^ John H. Rosser, "Isaac Komnenos", Historical Dictionary of Byzantium (Plymouth, UK: Scarecrow Press, 2012), p. 250.
  15. ^ 1 2 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), pp. 659–662.
  16. ^ 1 2 3 4 Lynda Garland, Byzantine Empresses: Women and Power in Byzantium, AD 527-1204 (New York: Psychology Press, 1999), pp. 221–222.
  17. ^ 1 2 3 4 Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), pp. 662–666.
  18. ^ Lynda Garland, Byzantine Empresses: Women and Power in Byzantium, AD 527-1204 (New York: Psychology Press, 1999), pp. 239–240.
  19. ^ Michael Angold, The Byzantine Empire, 1025-1204: A Political History (London: Longman, 1984), p. 330.
  20. ^ Warren Treadgold, A History of the Byzantine State and Society (Stanford, California: Stanford University Press, 1997), pp. 660 and 726.