אלישיב בן יהויקים
אלישיב בן יהויקים הוא דמות מקראית, כיהן ככהן גדול בימיו של נחמיה. היה מבוניה הראשונים של חומת ירושלים. מקורב לסנבלט וממתנגדיו של נחמיה. לפי יוסף בן מתתיהו ירש את מקומו של אביו יהויקים לאחר מותו.[1]
ייחוסו
עריכהעל פי המסופר בספר נחמיה (פרק יב) נמנה אלישיב מזרע יהושע בן יהוצדק: ”ישוע הוליד את יויקים ויויקים הוליד את אלישיב” (נחמיה יב י), ובהמשך הפסוקים ”יוֹיָקִים בֶּן יֵשׁוּעַ בֶּן יוֹצָדָק” (נחמיה יב כו).
תפקידו
עריכהאלישיב היה כהן בימי נחמיה, הוא נזכר לראשונה בספר נחמיה, פרק ג', פסוק א'. מבוניה הראשונים של חומת ירושלים. אלישיב ואחיו הכוהנים בנו את שער הצאן, היחידי שקודש ושני מגדלים, לפי הכתוב בספר נחמיה ג'. בוני החומה בנו את הקטע מול ביתם וביתו של אלישיב נזכר ברשימה בקטע המזרחי של החומה.
על ידי קשרי חתונה היה מקורב לסנבלט ממתנגדי נחמיה. כאשר נחמיה חזר לפרס, אלישיב נתן לטוביה העמוני לשכה בבית המקדש השני. כאשר חזר נחמיה מפרס גירש את בנו של אלישיב והוציא את הכלים שהוכנסו.
נחמיה מזכיר את אלישיב פעמים בסיום הספר בהקשרים שליליים. בספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ד' נאמר כי "אֶלְיָשִׁיב הַכֹּהֵן, נָתוּן בְּלִשְׁכַּת בֵּית-אֱלֹהֵינוּ". נראה כי את המילה "נָתוּן" יש להבין כמו בתרגום המקרא ללטינית הוולגטה כ"מופקד על".
בשם אלישיב באה לידי ביטוי השאיפה לגאולה. השם אלישיב היה שכיח בקרב משפחות הכהונה ואין מן הנמנע, שניתן לכהנים זוטרים.[2]
הקשרים לבית טוביה
עריכהאלישיב העמיד לטוביה העמוני לשכה. נראה כי הגדרתו בספר נחמיה, פרק י"ג, פסוק ד' כ'קרוב לטוביה' היא קרבה משפחתית. הלשכה שניתנה לטוביה, היא לשכת האוצר. כאשר נחמיה חוזר מפרס הוא מגרש את טוביה ומטהר את הלשכות. המחבר המקראי אינו מוסר פרטים מדוע גורש טוביה מהלשכה, אך כמופקד על לשכה היה טוביה כנראה, אחראי על איסוף תרומות למקדש. להפקדתו של טוביה על הלשכה היו שתי מטרות, האחת מדינית, כי נוכחותו בבית המקדש מיסדה את היחסים בין ישראל לבני ישראל שישבו בעבר הירדן. המטרה השנייה הייתה כלכלית גרידא. בעצם המצאו בתפקיד הקשור בתרומות יכול היה טוביה להעביר משכורת גדולה יותר לכוהנים בכלל ולאלישיב בפרט.[2]
קישורים חיצוניים
עריכההערות שוליים
עריכה- ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר אחד-עשר, ירושלים, מאגנס, 2008, עמ' 16.
- ^ 1 2 מיכאל קוכמן, עולם התנ"ך: נחמיה, תל אביב, דוידזון עתי, 1993, עמ' 311.