דמות מקראית

דמות שמוזכרת בתנ"ך

דמות מקראית היא דמות (לרבות אדם היסטורי) המוצגת במקרא.

דבורה הנביאה, "עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל", ציור של גוסטב דורה

ממצאים מחקרייםעריכה

  ערך מורחב – ארכאולוגיה מקראית

במחקר האקדמי של המקרא, דמויות מקראיות רבות נתפסות כדמויות מיתולוגיות. כך למשל שלושת האבות ואדם וחוה נחשבים על ידי מרבית החוקרים לדמויות ארכיטיפיות שאינן אנשים היסטוריים.[1] ישנן דמויות דוגמת שלמה המלך או אבשלום, שקשה לקבוע האם מקורן בדמות היסטורית, אולם מכיוון שתפיסה מקובלת היא שטקסטים רבים אודותם נכתבו מאות שנים לאחר תקופתם,[2][3][4] חוקרים רבים יוצאים מנקודת הנחה שפרטים רבים בביוגרפיה המקראית הם אגדתיים,[5] במקרים מסוימים, כמו עם גיבורי מגילת אסתר, אף נחשב סיפורם הכולל לאגדה על ידי חוקרים רבים.[6] קיימות מספר הצעות לזיהוי אישים המוזכרים בכתבים ממצרים העתיקה עם דמויות מקראיות מתקופה זו, כמו יוסף והפרעונים המוזכרים בספרי בראשית ושמות, אולם אף זיהוי לא זכה לקונצנזוס מדעי, וההערכות מורכבות בדרך כלל מכיוון שגם זיהויה של הדמות לא מבטיח את נכונותם של הפרטים שכתובים אודותיה במקרא.

בספרי המקרא המספרים על תקופות מאוחרות יותר יש חפיפה מסוימת בין שמות המלכים המוזכרים במקרא למלכי אשור. כמו כן, במצבת מישע המואבית וכתובת תל דן הארמית מוזכרים מספר אישים ואירועים מקראיים.

נביאים במקראעריכה

רבות מהדמויות הראשיות במקרא הם נביאים. במשך תקופה של מאות שנים התנ"ך מתאר שרשרת של נביאים ובני נביאים שמשתלבים בהנהגה של ישראל באופן כלשהו. משה נחשב לגדול נביאי ישראל, שכמותו לא קם עוד, ובנוסף היה מייסד עם, מחוקק ומנהיג פוליטי. מבין שאר הנביאים, ישנם מכתירי מלכים כמו שמואל, ישנם שופטים כמו דבורה, יש שיועצים למלכים כמו חולדה הנביאה, יש המוכיחים בשער כמו אליהו, אלישע ועמוס, ויש החוזים את החורבן כמו ישעיהו וירמיהו. הנביאים האחרונים היו חגי, זכריה ומלאכי. רוב הנביאים הקדומים יותר לא השאירו נבואות בכתב, אך האחרונים הותירו כתבים שנשתמרו ונכנסו לתוך התנ"ך כספרי נבואה, ונבואותיהם מכונות הנבואה הקלאסית בישראל.

נשים במקראעריכה

  ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות

בתקופת המקרא מיעטו הנשים להחזיק בתפקידים משמעותיים במרחב הציבורי. על הנשים המעטות המוזכרות במקרא נמנות ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), בנות לוט, אשת פוטיפר, בנות צלפחד, יוכבד אם משה, מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, רות המואבייה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה אומנם ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה - המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה - ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת - והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב.

מאפיין מינני בולט במיוחד במקרא הוא השמטת הנשים מרשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי. במקרים רבים משמיט התנ"ך את שמות הנשים המוזכרות בסיפוריו, כמו אשתו ובנותיו של לוט, אם סיסרא, בת יפתח, אשת מנוח, האישה החכמה מתקוע, האישה החכמה מאבל בית מעכה, אשת ירבעם, ואשת איוב. אמנם התנ"ך משמיט לעיתים גם את שמות הגברים המוזכרים בסיפוריו (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך לדברי אוריאל סימון הנשים חסרות השם בסיפורי המקרא מרובות לאין ערוך מהגברים חסרי השם.[7] חוקרת המקרא האמריקאית קרלה בומבך מציינת שיש שהציעו שהאנונימיות של דמויות מקראיות משמשת לסיוע לקורא להזדהות עימן, או להפך, למניעת הזדהות ותהילה מוגזמת, להדגשת תפקידן המשפחתי או המקצועי, ולמיקוד תשומת הלב בדמויות בעלות השם. לדבריה יש לבחון כל מקרה לגופו.[8]

דמויות המקרא במקורות מאוחריםעריכה

  ערך מורחב – תנ"ך#אופן הצגת סיפורי התנ"ך

מדרשי חז"לעריכה

חז"ל והדרשנים שבאו בעקבותיהם, מצאו בסיפורי התנ"ך כר נרחב להעברת מסריהם התאולוגיים או המוסריים, ביצירתם האגדית. מסרים אלו כללו את ביסוס תדמיתם של דמויות מקראיות מסוימות כדמויות מופת, ולפיכך במקום בו המקרא עשויי להתפרש כמעיד על ליקוי חמור בהתנהגותם, נטו הדרשנים, שהניחו שפירוש זה אינו אפשרי, לפרשו באופן אחר. אמנם במקרים אחרים פירשו הדרשנים את המקרא דווקא באופן שיש בו גנאי לדמות המופת, מתוך הנחה שאף היא אינה חפה מטעויות וממגבלות אנושיות. בהתייחסם לדמויות מקראיות שנתפסו בעיניהם כשליליות, נהגו הדרשנים להכפישה כדי לחדד את רשעותה, לעיתים על סמך 'עוגן' לשוני קלוש. כפי הנראה מטרת הדרשנים לא הייתה הצגת פרשנות מציאותית לטקסט, אלא חידוד רעיונותיהם ומסריהם באמצעות פרשנות מרחיבה שלו.

על פי משה דוד הר: "חכמים לא היו מעוניינים כלל ועיקר בדמויות ההיסטוריות הריאליות שבמקרא, אלא בלקח שאישיות מפורסמת עשויה או עלולה ללמד את בני הדורות הבאים... לא דוד ושאול, אף לא לאה ודינה ההיסטוריים הם שעמדו במרכז עניינם של החכמים, הללו כבר מתו – "מאי דהוה – הוה" (מה שהיה - היה) – ... הרבה יותר חשוב היה לחכמים לתאר את דמויותיהם בצורה שיהא בה כדי לאלף, ואין זה מעלה או מוריד מי ומה באמת היו.".[9]

קדמוניות היהודיםעריכה

יוסף בן מתתיהו, בספרו קדמוניות היהודים, שאף להציג את אבותיו הקדומים ואת מורשתו התרבותית באור חיובי ככל הניתן, ולשם כך הציג טקסט תנ"כי "נקי וזך" ברוח אפולוגטית, זאת לעיתים גם על חשבון דיוק בפרטים כפי שהם מוצגים בתנ"ך.[10] כך למשל בתארו את סיפור ירידת אברם ושרי למצרים, שם מוצג אברם כאיש אמת, שרק "העמיד פנים כאילו הוא אחיה" של שרי, לעומת התיאור התנ"כי, ממנו משתמע שאברם אף שיקר למלך מצרים וטען בפניו כי שרי אחותו. יוסף גם שילב בסיפרו פרשנות מרחיבה של התנ"ך, לפיה אברם מוצג כאיש משכיל, המלמד את המצרים את תורת החשבון ושאר חכמות, וכן כבעל יושר אינטלקטואלי, שמחמתו יצא נגד התרבות האלילית שהכיר, ומכוחו מוכן לקבל כל רעיון, אם יוכח כנכון. אברהם מוכרז על ידו כראשון המונותיאיסטים, "שהעז להכריז שקיים אל אחד יוצר כל" – איש אמיץ ובעל חשיבה עמוקה.

יוספוס ביקש להציג בפני הקורא הזר חיבור מתוקן, הכתוב ברוח המקום והזמן, ולכן שיווה לו אופי הלניסטי-רומי מבוהק, הכולל תיאור פסיכולוגי של הנפשות הפועלות (רגשותיהן, מחשבותיהן וכו'), או ציטוט נאומים חוצבי להבות מפי גיבורים, המושתתים על מיטב הרטוריקה הרומית. דבר זה בא לידי ביטוי, למשל, במילים ששם בפי יהודה בעמדו לפני יוסף, או בספרו מלחמת היהודים, שם ציטט כביכול את נאומו של אלעזר בן יאיר על המצדה.[11] כמו כן, לפי אברהם שליט, יוספוס "התאכזר ממש לצורה העברית של שמות המקרא, ושיווה להם צורה יוונית במידת האפשר והבלתי אפשר, והכניסם במיטת סדום של הנטייה היוונית בלי יוצא מן הכלל".

פרשנות אורתודוקסית מודרניתעריכה

תהליך "מהפכת התנ"ך" שהתרחש בבתי המדרש של הציונות הדתית הביא למחלוקות בנוגע להתייחסות אל דמויות המקרא. "רדיפת הפשט" של השיטה, אשר כללה גם פחות קבלת פרשנות חז"ל כפשט, גררה גם לעיתים התייחסות אל אישי המקרא כאל אנשים רגילים, אשר להם יצרים וחטאים, גם אם אישיותם גדולה ביותר.

שיטה זו ספגה ביקורת בעיקר מרבני החרדים לאומיים. לטענת המתנגדים לשיטה ההסתכלות על התנ"ך צריכה להיות בחרדת קודש וללא התייחסות הביקורתית, שאינה שייכת לענייני קודש. כן נמתחת ביקורת על ההתנתקות מחז"ל, אשר לפיהם צריכים להנחות את הלומד גם ביחסו לפשט. בפרט קמה סערה סביב היחס לאישי המקרא, כאשר המתנגדים כינו את גישת בעלי השיטה החדשה "תנ"ך בגובה העיניים", ויצאו לפולמוס נרחב בנושא. מנושאי הדגל של המתנגדים ניתן למנות את הרבנים אביגדר נבנצל, צבי ישראל טאו, שלמה אבינר, צבי קוסטינר, משה בלייכר, רבני ישיבת מרכז הרב ורבנים נוספים, בעיקר מזרם "הר המור", המכונה גם ישיבות הקו.

לעומתם, רוב בעלי הגישה סוברים כי אין מדובר בהמעטת דמותם של אישי המקרא, אלא בהערכת דמותם הגדולה מתוך הבנה שהם התפתחו אליה דרך הניסיונות שיש לכל אדם בארץ.

בתרבות החילוניתעריכה

במאות האחרונות משמשות דמויות מקראיות רבות כמקור השראה ליוצרים חילונים. סופרים וקולנוענים התבססו על הטקסט המקראי, ולעיתים גם על סיפורים מהאגדה או מהמשנה, כדי להציג את גיבורי המקרא באור אנושי ריאליסטי, כבני אדם עם חולשות, תשוקות, התלבטויות, אינטרסים ורגשות מורכבים - גישה שונה מאוד מגישתם של הפרשנים המסורתיים. חלק מהיוצרים עסקו בדמויות מרכזיות כמו שמשון (דוד גרוסמן, "דבש אריות"), שמואל הנביא (מאיר שלו, "תנ"ך עכשיו") או משה רבנו (ססיל ב. דה-מיל, "עשרת הדברות"), ודוד המלך (ג'וזף הלר, "אלוהים יודע"); בעוד אחרים בחרו להציג את סיפורן של דמויות משניות כמו תמר אשת ער (שלומית אברמסון, "מעשה תמר") או הנער אלמוני שהשתתף ביציאת מצרים (שולמית הראבן, "שונא הניסים").[12]

אילן יוחסין של דמויות מקראיותעריכה

כמרבית הרשומות והספרים של העת העתיקה, עוסק חלק גדול מהמקרא בפירוט שושלת היחס של עם ישראל ושל הדמויות הקשורות לו. רבים מדמויות אלו מהוות עניין רב במסורת היהודית וזכו לעניין רב בכתביה לאורך הדורות.

תרשים זה מכיל כמה מן הדמויות המקראיות העיקריות הנכללות באילן היוחסין מתקופת תרח ועד שלמה המלך, ללא קשרים משפחתיים הידועים רק דרך המדרש.

תרח
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
הגר
 
אברהם
 
שרה
 
הרן
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוט
 
מילכה
 
נחור
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בתואל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ישמעאליצחק
 
רבקהלבן הארמי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
בשמת
 
עשו
 
יעקב
 
לאה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רחל
 
בלהה
 
זלפה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
לוייהודה
 
תמר
 
 
ראובן
 
 
יוסף
 
 
דן
 
 
גד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרשון
 
קהת
 
מררי
 
פרץ
 
זרח
 
 
שמעון
 
 
בנימין
 
 
נפתלי
 
 
אשר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
חצרון
 
 
יששכר
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
רם
 
 
זבולון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יוכבד
 
 
 
עמרםעמינדב
 
 
דינה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מרים
 
משה
 
אהרן
 
אלישבע
 
נחשון
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
גרשום
 
אליעזר
 
 
נדב
 
שלמון
 
 
 
 
 
 
 
אביהוא
 
בעז
 
רות
 
 
 
 
 
 
 
קיש
 
 
אלעזרעובד
 
 
 
 
 
 
 
שאול
 
 
איתמרישי
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איש בושת
 
יהונתן
 
מיכל
 
דוד
 
בת שבע
 
חגית
 
מעכהצרויה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
שלמה
 
אדוניה
 
אבשלום
 
יואב
 
אבישי
 
עשהאל


אפיון ספרותי של הדמויות המקראיותעריכה

חלק מספרי המקרא הם בעלי אופי של סיפורת או שירה וניתן לאפיין בהם את הדמויות באופן המקובל ביצירות כאלה.

בניגוד לספרי קודש של דתות אחרות, במקרא אין דמויות של אנשים קדושים או חצאי אלים. דמות האל היחידית היא דמותו של אלוהים, והמלאכים הן דמויות משניות ונדירות יותר. עם זאת, אצל מעט דמויות אנושיות במקרא יש פן מיסטי, בהן חנוך, ואליהו הנביא. בעניין זה המקרא עומד בניגוד לברית החדשה המציגה את כל מעשיו של ישו כנשגבים, לקוראן שבו מוחמד מוגן מטעות ומחטא, או לעלילות גילגמש, שהיה שני שלישים אל ולא טעה מעולם,[דרוש מקור] ודומה יותר להמיתולוגיה היוונית, שגיבוריה ואליה תוארו לעיתים קרובות כבעלי חסרונות ותכונות אנושיות שליליות.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אביגדור שנאן, מקרא אחד ותרגומים הרבה, תל אביב:הילל בן חיים-הקיבוץ המאוחד, 2011. בתוך הפרק השני, הרחבת דבריה של דמות מקראית והכנסת דברים לפיה של דמות מקראית . עמ' 49–98.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא דמות מקראית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ William G. Dever, What Did the Biblical Writers Know and When Did They Know It? What Archaeology Can Tell Us about the Reality of Ancient Israel, Grand Rapids, MI: Eerdmans, 2001, p. 98
  2. ^ Eerdmans Commentary on the Bible
  3. ^ Deuteronomy: Issues and Interpretation (עמ' 5)
  4. ^ The Formation of the Hebrew Bible: A New Reconstruction (עמ' 206-204)
  5. ^ אריק בץ, מגזין דיסקאברי, Was King Solomon's Temple a Real Place
  6. ^ Adele Berlin, The Book of Esther and Ancient Storytelling
  7. ^ וילך מנוח אחרי אשתו - מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
  8. ^
  9. ^ מ"ד הר, 'תפיסת ההיסטוריה אצל חז"ל', דברי הקונגרס העולמי השישי למדעי היהדות, כרך ב', ירושלים תשל"ז, עמ' 141 ו-138
  10. ^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית עמ' L, LXI ו-LXIII
  11. ^ פרופ' אברהם שליט, ההקדמה למהדורה העברית, עמ' L, LXI, ו-LXIII
  12. ^ "שונא הניסים" בפרויקט בן-יהודה