אלי ציון ועריה

אלי ציון ועריה היא קינה לתשעה באב שנאמרת בסיום הקינות בשחרית בקהילות יהודי אשכנז. תוכנה, כמרבית הקינות, הוא הבעת צער וכאב על חורבן בית המקדש ויציאת עם ישראל לגלות. זהות מחברה אינה ידועה. הקינה מוכרת מסוף תקופת הראשונים. מבנה הקינה הוא אקרוסטיכון לפי סדר האלף בית.

אלי ציון ועריה
אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ. עֲלֵי אַרְמוֹן אֲשֶׁר נֻטַּשׁ, בְּאַשְׁמַת צֹאן עֲדָרֶיהָ, וְעַל בִּיאַת מְחָרְפֵי אֵל, בְּתוֹךְ מִקְדַּשׁ חֲדָרֶיהָ. עֲלֵי גָלוּת מְשָׁרְתֵי אֵל, נְעִימֵי שִׁיר זְמָרֶיהָ, וְעַל דָּמָם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ כְּמוֹ מֵימֵי יְאוֹרֶיהָ. עֲלֵי הֶגְיוֹן מְחוֹלֶיהָ, אֲשֶׁר דָּמַם בְּעָרֶיהָ, וְעַל וַעַד אֲשֶׁר שָׁמַם וּבִטּוּל סַנְהֶדְרֶיהָ. עֲלֵי זִבְחֵי תְמִידֶיהָ וּפִדְיוֹנֵי בְּכוֹרֶיהָ, וְעַל חִלּוּל כְּלֵי הֵיכָל וּמִזְבַּח קְטוֹרֶיהָ. עֲלֵי טַפֵּי מְלָכֶיהָ בְּנֵי דָוִד גְּבִירֶיהָ, וְעַל יָפְיָם אֲשֶׁר חָשַׁךְ בְּעֵת סָרוּ כְּתָרֶיהָ. עֲלֵי כָבוֹד אֲשֶׁר גָּלָה בְּעֵת חָרְבַּן דְּבִירֶיהָ, וְעַל לוֹחֵץ אֲשֶׁר לָחַץ וְשָׂם שַׂקִּים חֲגוֹרֶיהָ: עֲלֵי מַחַץ וְרֹב מַכּוֹת אֲשֶׁר הֻכּוּ נְזִירֶיהָ, וְעַל נִפּוּץ אֱלֵי סֶלַע עֲוִילֶיהָ נְעָרֶיהָ. עֲלֵי שִׂמְחַת מְשַׂנְאֶיהָ בְּשָׂחְקָם עַל שְׁבָרֶיהָ, וְעַל עִנּוּי בְּנֵי חוֹרִין נְדִיבֶיהָ טְהוֹרֶיהָ. עֲלֵי פֶשַׁע אֲשֶׁר עָוְתָה סְלוֹל דֶּרֶךְ אֲשׁוּרֶיהָ, וְעַל צִבְאוֹת קְהָלֶיהָ שְׁזוּפֶיהָ שְׁחוֹרֶיהָ. עֲלֵי קוֹלוֹת מְחָרְפֶיהָ בְּעֵת רַבּוּ פְגָרֶיהָ, וְעַל רִגְשַׁת מְגַדְפֶיהָ בְּתוֹך מִשְׁכַּן חֲצֵרֶיהָ. עֲלֵי שִׁמְךָ אֲשֶׁר חֻלַּל בְּפִי קָמֵי מְצֵרֶיהָ, וְעַל תַּחַן יְצַוְּחוּ לָךְ קְשׁוֹב וּשְׁמַע אֲמָרֶיהָ. אֱלִי צִיּוֹן וְעָרֶיהָ, כְּמוֹ אִשָּׁה בְּצִירֶיהָ, וְכִבְתוּלָה חֲגוּרַת שַׂק, עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ

פתיח הקינה הוא על פי הפסוק ביואל: ”אֱלִי כִּבְתוּלָה חֲגֻרַת שַׂק עַל בַּעַל נְעוּרֶיהָ”. פירוש המילה הראשונה "אלי" לפי פרשני המקרא הוא לשון קינה כמו "קונני".

בשונה מיתר הקינות שנקראות בלחש בהרבה קהילות, את הקינה הזו בקהילות רבות כל הציבור שר יחד. כתוצאה מכך היא אחת הקינות המוכרות ביותר, וזכתה לביצועים רבים. בקצת קהילות אשכנז, נוהגים לשיר כמה קטעי תפילה בניגון של קינה זו.

בקהילות רבות נוהגים לומר קינה זו בעמידה, בשונה מיתר הקינות שנאמרות בישיבה על הארץ.

השפעה תרבותית

מהיותה אחת הקינות המוכרות ביותר נכתבו בעקבותיה קינות רבות, חלקן פולמוסיות וחלקן המשכיות. על בסיס קינה זו חיבר ניצול השואה יהודה לייב ביאלר קינה בשם "אלי אלי נפשי בכי" על השואה.

"ופדיוני בכוריה" - הנוסח והטענות לגביו

כמה אחרונים שאלו על נוסח הקינה לפיו חסרה ירושלים את "פדיוני בכוריה", שאין זה נכון משום שפדיון הבן נוהג גם לאחר החורבן, וכך גם פדיון פטר חמור, ואילו בכור בהמה טהורה אינו נפדה כלל, לא בזמן הבית ולא בזמן החורבן.

• בשם הראי"ה קוק מובא: ”שמצינו בהעלאת הביכורים לירושלים שמביאי הביכורים היו מביאים גם גוזלות לעיטור הסלים, ואחר כך היו מקריבים אותם כקרבן עולה על גבי המזבח ועל פי זה הציע לתקן את המשפט ולסיימו ויוני ביכוריה.” הרב מרדכי יהודה לייב זק"ש הציע להשאיר את הגרסה "ופדיוני" ולפרשה "ופיד" (שבר) יוני ביכוריה. תירוץ זה מופיע גם בכתב ידו של הרב זליג ראובן בנגיס.
• הרב יעקב גדליה וולדנברג, אביו של בעל הציץ אליעזר הגיה: "ופריוני ביכוריה" והכוונה לפי זה אינה לעופות שעיטרו את הביכורים שבטלה הקרבתם, אלא לעצם הבאת הביכורים שבטלה. גרסה זו נמצאת גם בספר אשל החיים שחיבר הרב חיים אפרים בליטי שמביא גרסה זו מקינה של ארצות המזרח.
• תירוץ נוסף מובא בספר אשל החיים הוא על פי דברי היעב"ץ שהכהנים בזמננו אינם כהנים ודאיים ולכן רצוי מאוד שבסיום הפדיון יחזירו את הכסף לישראל הפודה את בנו. לפי הסבר זה כיום בטל גם פדיון הבן.
• בספר שבט מנשה כתב על פי פירוש הרמב"ן לתורה שפדיון פטר חמור אינו נוהג אלא בארץ.
• הרב אהרן וקסלשטיין, בפירושו לקינות "לב אהרן", מסביר כי וודאי שהכוונה היא לבהמות טהורות (כיוון שכל הבית מדבר על דברים שעולים למזבח), והלשון "פדיון" באה רק בדרך אגב (כלומר, שהלשון פדיון היא שם כולל לכל מצוות פדיון 'פטר רחם', והמשורר מקונן על ביטול מצוות בכור בהמה טהורה ליקרב ולהיאכל בירושלים), כי מבין מצוות הבכורות היא המצויה.

קישורים חיצוניים

• אלי ציון ועריה – פיוט שמתחדש זה מאות שנים, באתר "תרבות•il"
• הקינה עם ביאור מאת הרב אהרן וקסלשטיין
• הפיוט אלי ציון ועריה, באתר הפיוט והתפילה