אלכסנדר סטיוארט

פוליטיקאי אמריקאי

אלכסנדר יו הולמס סטיוארטאנגלית: Alexander Hugh Holmes Stuart;‏ ‏2 באפריל 180713 בפברואר 1891) היה עורך דין ופוליטיקאי אמריקאי מווירג'יניה, שהיה קשור לכמה מפלגות פוליטיות.[1] סטיוארט כיהן כחבר בית הנבחרים של וירג'יניה (בשנים 18361838 ו-18741877), כחבר הסנאט של וירג'יניה (בשנים 18571861), כחבר בית הנבחרים של ארצות הברית (בשנים 18411843), וכמזכיר הפנים של ארצות הברית (בשנים 18501853). על אף התנגדותו לפרישתה של וירג'יניה מהאיחוד, ועל אף שלא החזיק בשום משרה לאחר שסיים את כהונתו בסנאט של וירג'יניה במהלך מלחמת האזרחים, לאחר המלחמה הוא דחה הצעה להיבחר שוב לבית הנבחרים של ארצות הברית. סטיוארט עמד בראש "ועדת התשעה" (Committee of Nine), שניסתה להפוך על פיהם את השינויים שנבעו ממדיניות השיקום. הוא גם שימש כרקטור של אוניברסיטת וירג'יניה.

אלכסנדר סטיוארט
Alexander Stuart
אלכסנדר סטיוארט
אלכסנדר סטיוארט
לידה 2 באפריל 1807
סטאונטון, וירג'יניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 13 בפברואר 1891 (בגיל 83)
סטאונטון, וירג'יניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם מלא אלכסנדר יו הולמס סטיוארט
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
מקום קבורה בית הקברות ת'ורנרוז, סטאונטון, וירג'יניה, ארצות הברית
השכלה
מפלגה המפלגה הוויגית עריכת הנתון בוויקינתונים
מזכיר הפנים של ארצות הברית ה־3
14 בספטמבר 18507 במרץ 1853
תחת נשיא ארצות הברית מילרד פילמור
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם המחוז ה-17 של וירג'יניה
4 במרץ 18413 במרץ 1843
(שנתיים)
חתימה Signature of Alexander Hugh Holmes Stuart.png עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

ראשית חייועריכה

אלכסנדר סטיוארט נולד בסטאונטון, וירג'יניה, כאחד משלושת בניהם של השופט ארצ'יבלד סטיוארט, בן חסותו של תומאס ג'פרסון וצאצא מדור שלישי של מהגרים סקוטים-אירים, ושל רעייתו, אלינור (לבית בריסקו), צאצאית למהגרים אנגלים.

לאחר שסיים ללמוד אצל מורים פרטיים, הוא המשיך את לימודיו בקולג' ויליאם ומרי. הוא למד משפטים בקריאה עצמית בהדרכתו של ג'ון טיילו לומקס, וסיים את לימודיו באוניברסיטת וירג'יניה בשארלוטסוויל לפני שב-1833 נשא לאישה את דודניתו פרנסס קורנליה בולדווין. לזוג נולדו שש בנות ושלושה בנים.

קריירה כמחוקקעריכה

ב-1828 התקבל סטיוארט ללשכת עורכי הדין של וירג'יניה ועד מהרה הוא היה פעיל במפלגה הלאומית הרפובליקנית. הוא תמך במסע הבחירות הבלתי מוצלח של הנרי קליי בבחירות לנשיאות של 1832.

ב-1836 בחרו בוחרי מחוז אוגוסטה שבווירג'יניה את סטיוארט לייצג אותם בבית הנבחרים של וירג'יניה. הוא נבחר פעמיים מחדש מטעם המפלגה הוויגית. תקופת הכהונה בתפקיד זה הייתה אז חד-שנתית ועד היום היא נחשבת למשרה חלקית. סטיוארט שימש כחבר בוועדת בתי המשפט של בית הנבחרים וכן דחף לביצוע עבודות ציבוריות, כמו כרייתה של תעלת נהר ג'יימס וכמה מסילות ברזל. על אף המלצות בדוח הביקורת שהוא הגיש בנוגע לליקויים בעבודות אלו שלא התקבלו, ב-1838 היא סטיוארט לחבר זוטר בוועדת הדרכים ונתיבי המים הפנימיים.[1]

ב-1840 ניצח סטיוארט בבחירות לבית הנבחרים של ארצות הברית, לאחר שחבר הקונגרס שכיהן מטעם אותו מחוז בחירה, איש הסיעה הג'קסונית במפלגה הדמוקרטית, רוברט קרייג, דחה את האפשרות להתמודד לבחירה מחדש. בבחירות הוא הביס את הדמוקרט ולימים מושל וירג'יניה ג'יימס מקדואל. סטיוארט שימש כחבר בוועדת הצי של בית הנבחרים, והחל מפברואר 1842 כחבר בוועדת החוץ של הבית. הוא היה אחד משני הנציגים היחידים ממדינות הדרום שתמכו בנשיא לשעבר ג'ון קווינסי אדמס, כאשר הוא הציע לשים קץ לכלל שאסר להגיש עתירות נגד העבדות. לאחר מותו של הנשיא ויליאם הנרי הריסון, מתח סטיוארט ביקורת על הנשיא החדש, ג'ון טיילר, גם הוא בן וירג'יניה, על התנגדותו להקמת בנק לאומי חדש, והוא גם תמך בהטלת מכסי מגן להגנת היצרנים האמריקאים (כולל אלו מווירג'יניה). ב-1843, חלוקה מחדש של מחוזות הבחירה שילבה את מחוז הבחירה ה-17 שמטעמו הוא נבחר עם מחוז הבחירה ה-11 שמטעמו כיהן ג'ון בוטס. הדמוקרט ויליאם טיילור הביס את טיילור בבחירות שהתקיימו באותה השנה. עם זאת, הוא המשיך להיות פעיל בפוליטיקה, ושימש כאלקטור נשיאותי מטעם המפלגה הוויגית, הן בבחירות לנשיאות של 1844, והן באלו של 1848.[1]

סטיוארט גם חידש את עיסוקו בהיקף מלא בעריכת דין. החל מ-1849 הוא היה אחד מעורכי הדין שהגנו על הגשר התלוי של וילינג, בעקבות תביעה שהוגשה לבית המשפט העליון של ארצות הברית על ידי אדווין סטנטון וקורנליוס דרה בשם מדינת פנסילבניה והעיר פיטסבורג שהלינו על ההפרעה לתנועת השיט בנהר אוהיו.[2]

מזכיר הפנים של ארצות הבריתעריכה

ב-1850 מונה סטיוארט כמזכיר הפנים של ארצות הברית בממשלו של הנשיא מילרד פילמור. בתפקיד זה הוא כיהן במשך שלוש שנים. מחלקת הפנים הוקמה על פי הצעתו של אחד משותפיו בייצוג חברת גשר וילינג, ואף אחד משני קודמיו בתפקיד לא החזיק מעמד זמן רב בו. המחלקה, שאליה מוזגו משרד הקרקעות הכללי (אנ'), הלשכה לענייני אינדיאנים ומשרד הפטנטים וסימני המסחר של ארצות הברית, פעלה גם כדי לפתור את בעיית הגבול עם מקסיקו. סטיוארט לא שינה את תרבות הפטרונות הפוליטית, אך כל הפחות הוא קבע כללים וסטנדרטים למינויים הפוליטיים וחיסל חלק מהתוהו ובוהו המנהלי עד שהתפטר בתום תקופת נשיאותו של פילמור ב-1853.[1]

המשך הקריירה הפוליטיתעריכה

ב-1852, כאשר המפלגה הוויגית הייתה בסיום דרכה, דחה סטיוארט הצעה להיות מועמדה כסנאטור. תחת זאת, הוא זיהה עצמו עם מפלגת שאינם יודעים דבר, שהיו כאלו שהאשימו את חבריה כמי שפעלו נגד העבדות. כאשר המושל הדמוקרטי של וירג'יניה, הנרי וייס, מתח ביקורת על המפלגה, פרסם סטיוארט סדרה של 12 מכתבים ארוכים על "השאלה האמריקאית" בעיתון Richmond Whig and Public Advertiser תחת שם העט "מדיסון", שמאוחר יותר קובצו בחוברת. כמי שלא עודד ולא התנגד לעבדות, שיבח סטיוארט את הצעות מפלגת שאינם יודעים דבר למנוע ממהגרים זכויות שהוקנו לאזרחים שנולדו בארצות הברית.[1]

ערב מלחמת האזרחיםעריכה

ב-1857 נבחר סטיוארט מטעם מחוז אוגוסטה כחבר הסנאט של וירג'יניה, תפקיד בו הוא כיהן עד 1861. הוא היה חבר בכיר בוועדה לחקירת הפשיטה של ג'ון בראון על הארפרס פרי באוקטובר 1859. בדוח הוועדה הובע גינוי להסתה של מתנגדי העבדות, והומלץ על חיזוק יחידות המליציה המקומית, וכן על השגת עצמאות כלכלית מהצפון על ידי עידוד היצרנים המקומיים בווירג'יניה.[1]

ב-1860 היו בבעלותו של סטיוארט תשעה עבדים.[1] בנאום שנשא בפני האגודה החקלאית המרכזית של וירג'יניה, קיבל סטיוארט באופן מלא את העבדות כאינטרס המרכזי של השגשוג החקלאי של הדרום וטען שהיא גם הועילה לכלכלת הצפון, שכן שחרור העבדים עלול היה להוביל לאלימות.

בבחירות לנשיאות של 1860, תמך סטיוארט במפלגת האיחוד החוקתי (אנ') ובמועמדה ג'ון בל, שהיה וויגי לשעבר וחבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם טנסי. בל זכה ברוב הקולות בווירג'יניה, אף על פי שבסופו של דבר הוא קיבל מעט יותר קולות בהשוואה מועמדים מפלגת הרוב. כאשר התפלגה ארצות הברית לשני מחנות ניצים לאחר בחירתו לנשיאות של אברהם לינקולן, החלו שבע ממדינות הדרום העמוק להקים את הקונפדרציה החל מדצמבר 1860. מצביעי מחוז אוגוסטה בחרו בסטיוארט תומך האיחוד, בגיסו ג'ורג' בראון בולדווין, ובג'ורג' ביילור, לייצגם בוועידת הפרישה של וירג'יניה שהתקיימה ב-1861. בהצבעה הראשונית שהתקיימה ב-4 באפריל הצביע סטיוארט עם הרוב שהתנגד לפרישה. משלחת מיוחדת מטעם וירג'יניה, שבה היו חברים סטיוארט, ויליאם פרסטון וג'ורג' ו. רנדולף, נסעה לוושינגטון הבירה ונפגשה עם הנשיא לינקולן ב-12 באפריל לאחר נפילת פורט סאמטר. השלושה מצאו את לינקולן איתן בדעתו להחזיק את המוצבים הפדרליים בדרום, ושבו לריצ'מונד, וירג'יניה ב-15 באפריל. יומיים לאחר מכן עלתה החלטת הפרישה להצבעה נוספת בפני הוועידה. כל שלושת נציגי מחוז אוגוסטה הצביעו שוב נגד הפרישה, אך זו עברה ואושררה על ידי המצביעים. ב-14 ביוני היה סטיוארט בין אלו שחתמו על צו הפרישה הטקסי. לאחר מכן הציע סטיוארט תיקונים בחוקת וירג'יניה מ-1851, שהוא סבר שהיו דמוקרטיים יתר על המידה. הוא תלה בנוהגים הדמוקרטיים הבלתי מרוסנים במדינות החירות את האשם בבחירתו של לינקולן ומתח ביקורת על בתי הספר החופשיים של הצפון. בכל אופן, ב-13 במרץ 1862 דחה ציבור המצביעים של וירג'יניה את הצעת הוועדה לבטל את הבחירות הכלליות למשרת מושל המדינה ולארגון מחדש של מערכת המשפט.[1]

מלחמת האזרחיםעריכה

לאחר פרישת וירג'יניה, דחה סטיוארט כל הצעה להתמנות לתפקיד כל שהוא בקונפדרציה או בווירג'יניה לאחר תום כהונתו בסנאט המדינתי, ולא תמך בוועידת וילינג, שבסופו של דבר הובילה להקמתה של וירג'יניה המערבית. עם זאת, הוא תמך ברווחתם של חיילי וירג'יניה. יותר מכך, שניים מקרובי משפחתו שירתו כגנרלים בצבא הקונפדרציה: גיסו, ג'ון בראון בולדווין, ודודנו ג'ב סטיוארט. סטיוארט עצמו דחה במפורש מינוי לוועדת השלום במרץ 1864.[1]

לאחר המלחמהעריכה

ב-8 במאי 1865, כחודש לאחר כניעת וירג'יניה בבית המשפט של אפומטוקס, ישב סטיוארט בראש אספה שהתקיימה בסאונטון, שבה אומצו החלטות לבקש את הגנת צבא ארצות הברית ולהכריז שציבור אזרחי וירג'יניה נטש את דרך המרד. סטיוארט גם נשא שבועת אמונים לארצות הברית ולממשלת וירג'יניה. בשל העובדה שהוא מעולם לא החזיק במשרה בממשל הקונפדרציה, הוא היה זכאי להיבחר למשרה ציבורית, ובאותה שנה נבחר שוב לבית הנבחרים של ארצות הברית. עם זאת, על אף שהחזיק בידו אישורים על בחירתו לבית הנבחרים, נמנע ממנו לאייש את מושבו, שכן וירג'יניה טרם התקבלה מחדש לאיחוד, עד לקבלת חוקה חדשה למדינה שבה בין השאר הוצאה העבדות אל מחוץ לחוק.[1]

בנאום שנשא באוניברסיטת וירג'יניה ביוני 1866, קונן סטיוארט על סופה של וירג'יניה הישנה. הוא גם התנגד למדינות השיקום של הקונגרס. באותה שנה היה סטיוארט נציג לוועידה הלאומית של השמרנים בפילדלפיה. ב-1867 הוא מתח ביקורת על ועידת החוקה של וירג'יניה, שנבחרה בבחירות כלליות וכללה נציגים אפרו-אמריקאים. זמן קצה לאחר שהתכנסה, היה סטיוארט ליושב ראש "ועדת התשעה" (Committee of Nine), שתמכה בנשיא החדש יוליסס סימפסון גרנט, והצליחה להבטיח את קבלתה בהצבעה של חוקת וירג'יניה החדשה, שהתקבלה ברוב גורף, וצעדים נגד הקונפדרציה, שכשלו. כך, ב-1870 התקבלה וירג'יניה מחדש כמדינה באיחוד. ב-1873 נבחר סטיוארט שוב על ידי מצביעי מחוז אוגוסטה כחבר בית הנבחרים של המדינה, שם הוא שימש כחבר בוועדת הכספים של הבית. הבחירה לא הייתה קלה, אך בהצבעה השנייה הוא נבחר וכיהן בשנים 18741877.[1]

לאחר סיום כהונתו בבית הנבחרים של וירג'יניה ועד 1882, ולאחר מכן בשנים 18861887, שימש סטיוארט כרקטור אוניברסיטת וירג'יניה. במהלך תקופה זו הוא חתר להשגת מימון לחינוך ציבורי, אך הדבר לא עלה בידו בשל בעיות מימון. בשנים 1882–1884 לא קיבלה האוניברסיטה שום מימון ועובדיה אולצו לפרוש מעבודתם. הוא גם שימש כנשיא האגודה ההיסטורית של וירג'יניה מ-1881 ועד מותו, פרסם חוברת בנוגע לוועדת התשעה על פי בקשתה והמשיך לעסוק בעריכת דין במגזר הפרטי.[1]

מותו ומורשתועריכה

אלכסנדר סטיוארט נפטר ב-13 בפברואר 1891 בביתו שבסטאונטון, שש שנים לאחר מות רעייתו. השניים טמונים בבית הקברות ת'ורנרוז שבעיר. מסמכיו שמורים באגודה ההיסטורית של וירג'יניה ובאוניברסיטת וירג'יניה.[3] הוא היה אחרון חברי הקבינט של פילמור שנותר בחיים.

חתנו, ג'ון מ. פ. אטקינסון (בן זוגה של בתו פרנסס פייטון סטיוארט), היה הנשיא העשירי של קולג' המפדן-סידני בשנים 18571883.[4] ביתו של סטיוארט בסאונטון הוכנס ב-1972 למרשם הלאומי של מקומות היסטוריים.[5]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא אלכסנדר סטיוארט בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה