אמיל חביבי

סופר ופוליטיקאי ערבי-ישראלי יליד פלשתינה המנדטורית

אמיל חבִּיבִּיערבית: إميل حبيبي; 28 בינואר 19222 במאי 1996) היה סופר, עיתונאי, חבר הכנסת ופעיל ציבור ערבי-ישראלי. חתן פרס ישראל לספרות ערבית לשנת תשנ"ב (1992).[1]

אמיל חבִּיבִּי
إميل حبيبي
חביבי, 1951
חביבי, 1951
חביבי, 1951
לידה 29 באוגוסט 1922
חיפה, פלשתינה (א"י) עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 2 במאי 1996 (בגיל 73)
נצרת, מְדִינַת יִשְׂרָאֵל עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ישראל
מקום קבורה חיפה עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הקומוניסטית הישראלית עריכת הנתון בוויקינתונים
סיעה מק"י, רק"ח
חבר הכנסת
20 באוגוסט 195130 בנובמבר 1959
(8 שנים ו־14 שבועות)
9 באוקטובר 196116 בפברואר 1972
(10 שנים)
כנסות 2 - 3, 5 - 7
פרסים והוקרה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

פעילותו הפוליטית עריכה

חביבי נולד למשפחה ערבית-נוצרית-פרוטסטנטית וגדל בשכונת ואדי ניסנאס שבחיפה. בשנת 1956 עבר לנצרת וחי בה עד מותו. ב-1940 הצטרף למפלגה הקומוניסטית של פלשתינה (פק"פ), ובשנת 1943 היה ממייסדי הליגה לשחרור לאומי - פלג ערבי פלסטיני של פק"פ, שתמך בהקמת שתי מדינות לאומיות בשטח המנדט הבריטי ובתוכנית החלוקה של האו"ם. לפי אחת הטענות בעת שהיה בביקור בצ'כוסלובקיה עם מזכ"ל הפק"פ שמואל מיקוניס הוא סייע לו ברכישת נשק לשימוש צה"ל, טענה שחביבי הכחיש וטען שלא היה מודע לפעילות זאת של מיקוניס.[2]

לאחר הקמת מדינת ישראל התאחדו הפלגים של פק"פ למפלגה חדשה שנקראה המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י). חביבי הצטרף למק"י, וכיהן כחבר הכנסת מטעמה משנת 1953 ועד 1965, בשנה זאת חל הפילוג במק"י בשאלת התמיכה בברית המועצות והיחס למדינת ישראל, וחביבי בחר להיות נאמן לקו הפרו-סובייטי והביקורתי כלפי ישראל של קבוצת המיעוט בראשות מאיר וילנר. וילנר הקים את רק"ח וחביבי הצטרף אליה, וכיהן מטעמה בכנסת עד שנת 1972. הוא נחשב לאיש החזק ברק"ח בשל קרבתו הרבה ללאומיות הערבית והעובדה שבניגוד לראשי הרשימה, וילנר ותופיק טובי, זהותו הלאומית באה במקום הראשון לפני זהותו כקומוניסט.[3]

בשנת 1972 התמנה חביבי לעורך היומון "אל-איתיחאד", ביטאון המפלגה הקומוניסטית בערבית, וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1989. בשנה זאת הודח מכל תפקידיו במפלגה על רקע רצונו לקיים רפורמות במק"י בהשראת התפוררות הגוש הקומוניסטי במזרח אירופה.

חביבי הואשם על ידי לוטפי משעור במאמר שהתפרסם ב-8 באפריל 1988 בעיתון א-סנארה כפועל נגד העם הפלסטיני, דואג לרווחתו האישית וכמי שעשה הון מסבל עמו בכתיבת ספריו ופרסומם בעולם. על שיתוף הפעולה להשגת נשק למדינת ישראל כתב משעור ”בשנת 1948 נסע אמיל חביבי, בחברת מיקוניס, לצ'כוסלובקיה במשימה לאומית מרגשת, להבאת נשק עבור מדינת ישראל הצעירה.” על כתבה זו הגיש חביבי תביעת לשון הרע לבית המשפט וזכה בערכאה ראשונה בבית המשפט המחוזי בנצרת ולאחר מכן בערעור הנתבעים לבית המשפט העליון.[4]

פעילותו התרבותית והספרותית עריכה

 
שלט על בית ברח' סט. לוקס בוואדי ניסנאס בחיפה ועליו ציטוט מספרו של חביבי "אח'טיה"

בשנים 1941–1943 עבד חביבי כשדר ועורך במחלקה הערבית של רשות השידור הבריטית. בשנות ה-50 החל לכתוב סיפורים קצרים, וסיפורו הראשון, "שער מנדלבאום" התפרסם בשנת 1954. לאחר פרישתו מהכנסת כתב את ספרו הידוע ביותר, האופסימיסט (בערבית: אל-מתשאאל المتشائل), שראה אור בשנת 1974. הספר עוסק בחיי היומיום של הערבים אזרחי ישראל בשילוב של ריאליזם פנטסטי, סאטירה והומור שחור. הספר תורגם לעברית ועובד להצגת יחיד בעברית ובערבית על ידי השחקן מוחמד בכרי. חביבי כתב עוד מספר רומנים וסיפורים קצרים, וכן מחזה אחד.

בשנת 1990 זכה חביבי באות אל קודס לתרבות פלסטינית, ובשנת 1991 נבחר לאיש השנה בתחום הספרות הערבית בידי כתב העת "אלמג'לה". ב-1992 זכה חביבי בפרס ישראל לספרות ערבית. ועדת השופטים שהעניקה לו את הפרס ציינה כי "השכיל לפתח ז'אנר ייחודי על ידי מיזוג צורות ודרכי כתיבה ערביים קלאסיים (כגון המקאמה) עם מיטב מסורת הסאטירה האירופית" ושיצירתו "התקבלה כחלק מהספרות הערבית של ימינו, ובה בעת התקבלה, במקורה הערבי ובתרגומה העברי, כתרומה של ממש לספרות הישראלית העכשווית". גורמים שונים בימין הישראלי ביקשו למנוע את הענקת הפרס לחביבי. ניסיון זה לא צלח, וכמחאה על זכייתו של חביבי החזיר את הפרס פרופ' יובל נאמן, איש מפלגת "התחייה" שזכה בפרס ישראל בשנת 1969.[5] חביבי הודיע שיתרום את כספי הפרס לסהר האדום בעזה.[6]

חביבי ייסד בשנת 1990 את הוצאת ערבסק וב-1995 יחד עם סיהאם דאוד ייסדו את כתב העת לשירה משארף, בו התפרסמו שירים בערבית של ערבים-ישראליים ותרגומים לערבית של שירים משפות שונות, וביניהן השפה העברית.

בשנת 1996 נפטר אמיל חביבי, והוא בן 73. הוא ביקש להיקבר בחיפה ולחרוט על מצבתו: "נשאר בחיפה" (باق في حيفا). דיוקן חייו תואר בסרטה התיעודי של דליה קרפל, "אמיל חביבי - נשארתי בחיפה" (1997).

על שמו כיכר בעיר חיפה, ורחובות בערים יפו ורמלה.

ספרים שתורגמו לעברית עריכה

לקריאה נוספת עריכה

  • הערך "אמיל חביבי" בלקסיקון החיפאים, אישים ודמויות בחיפה, מאת ד"ר שי חורב, דוכיפת הוצאה לאור, עמ' 169–170, 2018, חיפה.
  • הודא אבו מוך, אמיל חביבי בעברית, עמדות אידאולוגיות והשפעתן על כתיבת "האופסימיסט", "אח'טיה" ו"סראיא" ותרגומם לעברית, הוצאת מאגנס, 2022

קישורים חיצוניים עריכה

הערות שוליים עריכה

  1. ^ פרסי ישראל תשנ"ב
  2. ^ תום שגב, שיעור היסטוריה, באתר הארץ, 1 בינואר 2009
  3. ^ דני רובינשטיין, הצלב האדום של רק"ח, דבר, 10 באוקטובר 1969 (המשך)
  4. ^ ע"א 809/89 לוטפי משעור נ' אמיל חביבי;
    ליאורה בילסקי, "אמת משפטית ואמת היסטורית - משפטו של אמיל חביבי", בתוך: עופר גרוסקופף ושי לביא (עורכים), משפט, תרבות וספר: ספר נילי כהן, ההוצאה לאור ע"ש חיים רובין, אוניברסיטת תל אביב, 2017
  5. ^ שוקי לבנון, פרופ׳ יובל נאמן החזיר אח פרס ׳שואל שקיבל ב־69', חדשות, 22 במאי 1992
  6. ^ יגאל קוצר, אמיל חביבי תורם את כספי הפרס לסהר האדום בעזה, חדשות, 10 במאי 1992