אמלין פנקהרסט

אמלין פנקהרסט (באנגלית: Emmeline Pankhurst‏; 14 ביולי 1858 – 14 ביוני 1928) הייתה אחת המייסדות של התנועה הסופרג'יסטית בבריטניה, ופעילה מרכזית בתנועה זו עד לאחר מלחמת העולם הראשונה.

אמלין פנקהרסט
Emmeline Pankhurst

לידה	15 ביולי 1858 Moss Side, לנקשייר, הממלכה המאוחדת
פטירה	14 ביוני 1928 (בגיל 69) המפסטד, הממלכה המאוחדת
מדינה	הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד
מקום קבורה	Tomb of Emmeline Pankhurst
מקום מגורים	הריביירה הצרפתית, לונדון, מנצ'סטר
השכלה	אקול נורמל סופרייר
תפקיד	registrar (1898) poor-law guardian
מפלגה	Women's Party, מפלגת הלייבור העצמאית, המפלגה השמרנית
בן או בת זוג	ריצ'רד פנקהרסט (18 בדצמבר 1879–?)
פרסים והוקרה	Hunger Strike Medal (1 במרץ 1912)

תחילת חייה

נולדה כאמלין גולדן (Goulden) במנצ'סטר שבאנגליה, לזוג הורים בעלי דעות פוליטיות רדיקאליות. אביה, רוברט גולדן, היה איש עסקים מצליח, והשתתף במאבקים למען ביטול העבדות ולביטול חוקי הדגן; אמה, סופיה קריין (Craine), הייתה פמיניסטית אדוקה, וכבר בשנות 1870 המוקדמות החלה ללכת אמלין לישיבות למען זכויות לנשים. לאחר מספר שנים בהן למדה בבית ספר במנצ'סטר, אמלין נשלחה לבית ספר בפריז בגיל 15.

ב-1878 חזרה אמלין למנצ'סטר וזמן קצר לאחר מכן היא פגשה עורך דין בשם ריצ'רד מרסדן פנקהרסט. ריצ'רד היה סוציאליסט נלהב ותומך חזק של התנועה הסופרג'יסטית. הוא היה אחראי לתיקון חוק מוניציפלי ב-1869 שאיפשר לנשים לא נשואות שבבעלותן בית להצביע בבחירות מקומיות. והוא כתב וקידם את "חוק הנשים הנשואות" משנת 1870 ו-1882 שהתיר לנשים נשואות להחזיק ברכוש או בהכנסות בהן זכו לפני או אחרי נישואים.

בשנת 1879 אמלין וריצ'רד נישאו בסלפורד. אמלין ילדה ארבעה ילדים בשש שנות הנישואים הראשונות: כריסטבל (1880), סילביה (1882), פרנק (1884) ואדלה (1885).

ייסוד ארגונים סופרג'יסטים

אמלין פנקהרסט נעצרת על ידי המשטרה לאחר שהפגינה ליד ארמון בקינגהאם - 1914

לכל אורך השנים אמלין המשיכה להילחם למען זכויות נשים, וב-1889 היא וריצ'רד עזרו לייסד את "הליגה לזכות הצבעה לנשים", למאבק למען התרת זכות הצבעה לנשים נשואות בבחירות מקומיות.

בשנת 1895 אמלין נתמנתה לאפוטרופוס במסגרת חוק העניים. במסגרת תפקידה זה היא ביקרה פועלים רבים במפעלים ובמקום מגוריהם והיא נדהמה מהסבל והאומללות של הדיירים, במיוחד מהיחס לו זכו הנשים. דבר זה חיזק את אמונותה בחשיבות המאבק למען זכויות בחירה לנשים.

בני הזוג פנקהרסט היו פעילים מאוד גם במפלגת הלייבור העצמאית, וריצ'רד ניסה מספר פעמים להיבחר לבית הנבחרים הבריטי ללא הצלחה. בשנת 1898 נפטר ריצ'רד עקב כיב פפטי בקיבה.

אמלין המשיכה להיות מעורבת בפוליטיקה. במשך הזמן התערער ביטחונה בארגוני הנשים הפוליטיים הוותיקים, ובשנת 1903 היא ייסדה את "איגוד הנשים החברתי והפוליטי" (WSPU), שלימים פנה לדרכים מיליטנטיות. חברותיו הן הראשונות שכונו "סופרג'טס" (להבדיל מהמונח הכללי "סופרג'יסטיות"), כינוי לפעילות מהזרם הנצי יותר של המאבק. בין חברות הארגון היו אנני קני, אמילי דייוויסון, והמלחינה דיים אתל מרי סמית'.

גם בנותיה של אמלין, כריסטבל פנקהרסט וסילביה פנקהרסט, הצטרפו לארגון ובהמשך תרמו לתנועה הסופרג'יסטית באופנים שונים. בתה הנוספת, אדלה פנקהרסט , היגרה לאוסטרליה, שם היא הייתה פעילה, ראשית במפלגה הקומוניסטית של אוסטרליה ולאחר מכן בתנועה הפשיסטית הראשונה באוסטרליה.

מאבק מיליטנטי

עד שנת 1905 התמעט העניין של העיתונות בבריטניה בנושא זכויות הנשים. העיתונים דווחו רק לעיתים רחוקות על פגישות הארגונים ופעמים רבות סירבו לפרסם מאמרים של תומכי הנושא. בשנת 1905 חברות הWSPU החליטו על טקטיקות חדשות ונועזות יותר כדי לזכות בתשומת לב ציבורית ולקדם את עניינן.

קו המאבק של פנקהרסט וחברותיה היה בלתי מתפשר, והן טענו כי כל עוד אין לנשים זכות הצבעה ויכולת ייצוג בפרלמנט והממשל הן לא תשתפנה פעולה עם מוסדות המדינה. הסופרג'יסטיות הוציאו עיתון וקיימו תהלוכות והפגנות רבות. בהמשך, המאבק הפך יותר גם מיליטנטי. הן הפריעו לאסיפות פוליטיות רבות בדרישה שהדוברים יתייחסו לשאלת זכויות ההצבעה של נשים, וקראו לנשים שלא להשתתף במפקד האוכלוסין, היות שכל עוד אין להן זכות הצבעה, הן לא נחשבות לאזרחיות.

פסל של אמלין פנקהרסט בגני מגדל ויקטוריה, ליד ארמון וסטמינסטר.

ב-13 באוקטובר 1905, אנני קני וקריסטבל פנקהרסט השתתפו בישיבה בה נאם אדוארד גריי, שהיה אז שר בממשלה. שתי הנשים שיסעו את הנאום שוב ושוב בצעקות "האם הממשלה הליברלית תיתן זכות הצבעה לנשים?", וסירבו להפסיק. אחד השוטרים שהוזעקו לפנותן טען כי הן בעטו וירקו עליו והן הואשמו בתקיפה ונעצרו. קריסטבל ואנני נמצאו אשמות בתקיפה ונקנסו ב-5 שילינג האחת. משסרבו לשלם הן נשלחו לכלא. פרשה זו גרמה לזעזוע בבריטניה.

בשנת 1907, עברה פנקהרסט ללונדון והצטרפה למאבק המיליטנטי של שתי בנותיה. עד שנת 1914 היא נאסרה מספר פעמים, אם כי בשל מעמדה החברתי הגבוה, היא נהנתה בתחילה מתנאים טובים יותר בהשוואה לתנאים של אסירות סופרג'יסטיות אחרות שבאו ממעמד הפועלים. מעשיה היוו השראה לנשים רבות ללכת בעקבותיה ולבצע פעולות של מרי אזרחי.

בכלא, הסופרג'יסטיות המשיכו בקו תקיף וקיימו שביתות רעב וצמא, וכתוצאה מכך רבות מהן חלו באופן קשה. בתקופה אחת של 18 חודשים השתתפה פנקהרסט ב-10 שביתות רעב. בתגובה לכך שלטונות הכלא האכילו בכפייה אלימה את האסירות. בשנת 1913, בתגובה לגל של שביתות רעב, יזמה הממשלה הבריטית חוק שנודע כ"חוק החתול והעכבר" לפיו שוחררו אסירות ששבתו רעב עד שהיו חזקות מספיק, ולאחר מכן הן נכלאו בחזרה.

ב-1912 הסופרג'יסטיות החלו להשתמש בהצתות וחומרי נפץ נגד רכוש. אחת מהן התאבדה בהפגנתיות. הסופרג'יסטית אמילי דייוויסון נהרגה לאחר שהשליכה את עצמה במחאה תחת סוסו של מלך בריטניה ג'ורג' החמישי במהלך מרוץ דרבי ב-1913, וסיפור מותה הכה הדים.

לא כל הסופרג'יסטיות הסכימו עם הקו הבלתי מתפשר ועם הדרך המיליטנטית שהנהיגה פנקהרסט והיו מספר פיצולים בתנועה כתוצאה מכך. האוטוביוגרפיה של פנקהרסט ,"הסיפור שלי", יצאה לאור בשנת 1914.

מלחמת העולם הראשונה

בשנת 1914 פרצה מלחמת העולם הראשונה ובדומה לפילוג שהתרחש בארגונים סוציאליסטים, גם ארגוני נשים התפצלו סביב השאלה האם לתמוך במאמץ המלחמתי או להתנגד לו על רקע מאבקן. פנקהרסט חשבה שאין להפריע לניסיונות ארצה לנצח. היא וחלק מחברותיה (בעיקר בנות המעמד הבינוני הגבוה) השהו את המאבק למען זכויות הצבעה לנשים, בטענה שסדר הקדימויות השתנה: כעת יש להגן על המולדת ולהוכיח שנשים מסוגלות לתרום למאמץ המלחמתי, ודרישתן לזכויות הצבעה תקבל כתוצאה מכך משנה תוקף לאחר המלחמה. היה זה שינוי דרמטי מהקו הקודם של אי שיתוף פעולה עם הממסד הגברי.

עמדה זו, וצרכי המלחמה שינו באופן דרמטי גם את היחס של הממשלה כלפי פנקהרסט והסופרג'יסטיות. האסירות הסופרג'יסטיות זכו לחנינה ושוחררו מהכלא. מאמציה של פנקהרסט כוונו כעת לשכנע נשים לעבוד בעבודות שבוצעו בידי גברים כך שאלה יוכלו להילחם במלחמה. בתמיכתו של דייוויד לויד ג'ורג', שהיה אז שר האוצר של בריטניה ותוך שימוש במימון של 2,000 פאונד מצד הממשלה, היא ארגנה מצעד של 30,000 נשים, כדי לעודד מעסיקים לשכור נשים למשרות של גברים בתעשייה. אלפי נשים נכנסו לתפקידים שונים, ורבות מהן החלו לעבוד במפעלי תחמושת.

ב-8 בספטמבר 1914 קריסטבל הופיעה מחדש בבית האופרה של לונדון, לאחר גלות ממושכת, כדי להשתתף בהצהרה על "הסכנה הגרמנית". אמלין עצמה קיימה מסע ברחבי המדינה ונשאה נאומי גיוס. תומכותיה חילקו נוצות לבנות לכל גבר צעיר שלבש בגדים אזרחיים בו נתקלו, ומילאו את הפגישות בהייד פארק בשלטים עם הכיתוב "גייסו את כולם". שם העיתון של האיגוד שונה ל"בריטניה".

סילביה פנקהרסט, שהייתה סוציאליסטית ופאציפיסטית, התנגדה במרץ למלחמה ופרשה מ-WSPU. אמלין וקריסטבל תקפו את הפציפיסטים בתוקפנות וגינו בפומבי גם את סילביה.

ב-1917 נסעה אמלין לרוסיה כדי לעודד את "בריגדות הנשים" שם. נשים אלה אומנו במשך שבועיים ולאחר מכן נשלחו לחזית כדי שנוכחותן תבייש את הלוחמים הגברים ותמריץ אותם להילחם. באותה שנה קריסטבל ואמלין יצרו את "מפלגת הנשים", שתמכה בשכר שווה לנשים; שירותים לאם, לתינוק ולילד ושינויים בחוקי הנישואים. שתיהן התרחקו מאוד מהאמונות הסוציליסטיות בהן החזיקו בעבר, וקראו לדוגמה לביטולם של איגודי העובדים.

זכויות הצבעה לנשים

הממשלה הבריטית החליטה להעניק זכויות הצבעה לנשים ברחבי הממלכה המאוחדת של בריטניה הגדולה ואירלנד ב-6 בפברואר 1918. "חוק ייצוג האנשים 1918" העניק זכויות הצבעה רק לנשים מעל גיל 30, וזאת רק לאלו שהיה ברשותן בית, או שהיו נשואות למי שבבעלותו בית, או בעלות זכות בחירה באוניברסיטה. בחוק נקבעה גם זכות בחירה לגברים מעל גיל 21, במקום 30. הסופרג'יסטיות ראו בהחלטת החוק ניצחון ענק. בנובמבר 1918, ניתנה זכות לנשים מעל גיל 21 להתמנות לחברות פרלמנט - ועם זאת הן עדיין לא היו יכולות להצביע בבחירות.

לאחר המלחמה פנקהרסט שהתה מספר שנים בארצות הברית ובקנדה. באותן שנים היא נתנה הרצאות עבור "המועצה הלאומית למלחמה במחלות מין". ב-1925 חזרה לבריטניה, הצטרפה למפלגה השמרנית והתקבלה כאחת המועמדות של המפלגה לפרלמנט הבריטי. בתה, סילביה, שאחזה עדיין בדעות סוציאליסטיות מוצקות, הזדעזעה ממהלך זה. היחסים בין השתיים היו מעורערים. אמלין כעסה על כך שסילביה ילדה בן מחוץ לנישואים, והיא סרבה לראות את בתה ואת נכדה.

בשנת 1928 הושוו זכויות ההצבעה של נשות בריטניה לאלה של הגברים. זמן קצר לאחר מכן, ועשור לאחר התחלת הגשמת מטרת מאבקה, מתה אמלין פנקהרסט בגיל 69. היא קבורה בבית הקברות ברומפטון במערב לונדון.

ראו גם

• זכות בחירה לנשים
• סופרג'יזם
• מיליסנט פוסט
• נורה אילם
• ריצ'רד פנקהרסט

לקריאה נוספת

• Pankhurst, Emmeline. My Own Story. 1914. London: Virago Limited, 1979.(הספר בקטלוג ULI)
• Purvis, June. Emmeline Pankhurst: a biography. Routledge, 2003. (הספר בקטלוג ULI)
• ליסבת' קייזר, אמלין פנקהרסט (קטנות-גדולות), יפו: הוצאת צלטנר, 2017. תרגום: אבירמה גולן. (הספר בקטלוג ULI)
• קייט פנקהרסט, ספורן של נשים מפלאות ששנו את העולם, הוצאת סיגליות, 2018. תרגום: חנה לבנת. (הספר בקטלוג ULI)

קישורים חיצוניים

• הסבר על ה"דודל" (שרבוט גוגל) שפרסמה גוגל לציון יום הולדתה ה-156 של פנקהרסט, באתר מנוע החיפוש "גוגל" (באנגלית), 15 ביולי 2014
• יובל מלחי, פרק 188: לוחמת הצדק אמלין פנקהרסט – 'סיפור אחר' לזכר שירה בנקי, באתר "קטעים בהיסטוריה", 3 במאי 2017
• אמלין פנקהרסט, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי אמלין פנקהרסט בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• אמלין פנקהרסט, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

• אמלין פנקהרסט, ברשת החברתית Goodreads