פתיחת התפריט הראשי

אנגרן דה קוסי השביעי' (1397–1340), רוזן בדפורד, בנם היחיד של אנגרן השישי דה קוסי, אדונה של קוסי בפיקרדי, וקתרין מהבסבורג[1]. נודע כאביר מקצועי בעל תושייה רבה, וכדיפלומט מן השורה הראשונה. התחתן בשנת 1365 עם איזבלה, בתו של מלך אנגליה אדוארד השלישי. בשנת 1380 התחתן בשנית עם בתו של הדוכס מלוריין, איזבלה[2]. השתתף במספר רב של מלחמות, ומצא את מותו בשנת 1397 לאחר קרב ניקופוליס[3].

אנגרן השביעי, אדון קוסי
Enguerrand VII de Coucy
לידה 1339 עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 18 בנובמבר 1397 (בגיל 58 בערך)
בורסה, האימפריה העות'מאנית עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה צרפת עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה סואסון עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק קונדוטיירי, איש צבא עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

שנותיו המוקדמותעריכה

אביו של קוסי נפטר בהיותו בן חמש, ואדמותיו הופקדו אצל פיליפ השישי מלך צרפת עד להגעתו לבגרות. קרבו הראשון היה בשנת 1355 במערכה בפיקרדי נגד כוחות אנגלים. כאשר שארל השני, מלך נווארה נכנס לפריס בנובמבר 1357 היה קוסי בפלוגתו[4]. ב-1358 השתתף בז'אקרי, ובקרב בעיר הקתדרלה לאון טבח באיכרים ותלה רבים מהם 'ללא טינה וללא רחמים'[5]. בהסכם ברטיני ב-1360 נכלל קוסי ב-40 בני הערובה שניתנו ככופר עבור שחרורו מהשבי האנגלי של מלך צרפת ג'ון השני, ובסוף אוקטובר, לאחר אשרור ההסכם ושחרור המלך, הפליג קוסי לאנגליה[4].

אנגליה וצרפתעריכה

קוסי הגיע לחצרו של מלך אנגליה אדוארד השלישי בשנת 1363 ועד מהרה נודע שמו בחצר כאדם מן המעלה הראשונה[6]. בשנת 1365 השיב אדוארד השלישי לקוסי אדמות בלנקסטר, יורקשייר, קומברלנד ודרום מורלנד, שהיו שייכות לסבתא רבתא שלו, קת'רין דה באליול[4]. באותה שנה התחתן קוסי עם בתו הבכורה של המלך, איזבלה, שהייתה בת 33[7]. לאחר הנישואין נוסף קוסי למסדר הבירית ובשנת 1366 נעשה לרוזנה של בדפורד. נישואין אלו היו מצוינים עבור אדוארד השלישי, שזכה ברוזן צרפתי ולוחם מקצועי כחתן[8]. בשנת 1367 שחרר קוסי את חברו בן הערובה גאי דה בלואיס, ובתמורה קיבל את מחוז סואסון[9]. בת ראשונה, מריה, נולדה לזוג בשנת 1366 בצרפת, ושנה לאחר מכן נולדה בתם השנייה, פיליפה באלת'ם[10].

בשנת 1369 התפרצה מלחמה נוספת בין צרפת ואנגליה. קוסי, שהיה בעל אדמות רבות בשתי המדינות, מצא עצמו בין הפטיש לסדן, ונראה שמלכי אנגליה וצרפת הבינו זאת. איזבלה ובתו פיליפה הורשו לשוב לאנגליה, ואילו האנגלים במסע של קנולס פיקארד (Knolles Picard) בשנת 1370 נזהרו שלא להרוס את אדמותיו של קוסי[4]. קוסי נמנע מלקיחת צד, וב-1369 הוביל מסע לאלזס בניסיון לממש את זכותה של אמו כיורשת משותפת של הדוכס ליאופולד מאוסטריה ולזכות באדמותיהם של בית הבסבורג, אך נכשל. משנת 1372 ועד 1374 היה קוסי בשירותו של האפיפיור גרגוריוס האחד עשר, והוא מונה למפקד הכוחות האפיפיוריים שפעלו בלומברדיה התחתונה. לפני ששב לצרפת שלח לו האפיפיור מכתב בו שיבח והילל את מעלותיו האישיות ויכולותיו המקצועיות. בשנת 1374 חזר קוסי לצרפת. שנה לאחר מכן הוכרזה הפסקת אש בין צרפת ואנגליה. צ'ארלס החמישי מלך צרפת עודד את קוסי לנסות את מזלו באלזס פעם נוספת, והבטיח לו תמיכה בסך 60,000 לירות. קוסי הצליח לגייס כוח ראוי למשימה, אולם מחסור במזון ומספוא והחורף שהתקרב גרמו לו לשוב על עקבותיו[11]. לבסוף, בשנת 1376 נחתם הסכם בינו ובין בית הבסבורג ונמסר לו חבל נידאו בתמורה לוויתור על שאר תביעותיו[4].

באביב של שנת 1376 קוסי חזר פעם נוספת לאנגליה, שעה שאדוארד השלישי היה על ערש דווי. לאחר מותו של המלך בשנת 1377, כתב קוסי לנכדו ויורשו של המנוח, ריצ'רד השני, כי הוא מתנער מכל האחזקות מן הכתר האנגלי[12]. הוא התנער מאותות הכבוד האנגליים ואף החזיר את הבירית שניתנה לו[13]. איזבלה, שחזרה לאנגליה עם בתם פיליפה כאשר שמעה על מותו המתקרב של אביה, נותרה באנגליה. בשנת 1378, אכן הוחרמו אדמותיו של קוסי באנגליה[14], ואיזבלה עתרה למלך, שהיה אחיינה, בבקשה שיעניק לה את האדמות המוחרמות. המלך ריצ'רד הסכים בשני תנאים: שלא תעזוב את אנגליה, ושלא תעביר רווחים מהאדמות לקוסי. המהלך יצר גירושים כלכליים בין איזבלה לקוסי. במאי של שנת 1379 נפטרה איזבלה ונקברה בכנסייה באנגליה. קוסי בנה אנדרטה לזכרה והציב אותו ליד פסלו שלו בכנסיית קלסטין בסואסון[15]. בשנת 1380 נישא בשנית לאיזבלה, בתו של ג'ון הראשון, הדוכס מלוריין. לזוג נולדה בת, איזבלה, שנישאה לפיליפה, הרוזן מנבר[16].

צבא ודיפלומטיהעריכה

משנת 1379 ועד מותו בשנת 1397 פעל קוסי רבות בזירה הצבאית והדיפלומטית. בזירה הצבאית, נלחם בשנת 1379 באנגלים בגסקוניה תחת פיקודו של לואי הראשון, הדוכס מאנז'ו. באותה שנה ייסד אבירות משל עצמו, לה קרה "מסדר המלך". ב-1381 תרם רבות להצלחת המאמץ הצרפתי בקרב נגד אנגליה בראשות הרוזן מבאקינגהאם. בשנת 1382 לחם בהצטיינות לצד הדוכס מבורבן בקרב רוזביק וסייע בהכרעת הפלנדריים[16] תחת הנהגתו של פיליפ ואן ארטבלד. בשנת 1384 הוביל כוח עזר לדוכס לואי בניסיונו לקבל את הכתר של מלכות נאפולי. קוסי כבש את ארזרו, אולם כשגילה על מותו של הדוכס יצא מהעיר תמורת 40,000 פלורינים ושב לצרפת[13]. בשנת 1390 נטל חלק במסע הצלב שהוביל הדוכס מבורבון נגד החפסידים מטוניס[17]. בין 1394–1395 סייע קוסי ללואי, הדוכס מאורליאן, שניסה להתערב בעניינים האיטלקיים, ופיקד על כוחותיו בליגוריה. בשנת 1395 פנה אליו הדוכס מבורגונדיה בניסיון לשכנע אותו להצטרף למסע הצלב המתוכנן לטורקיה. קוסי נעתר לבקשותיו והצטרף למסע באפריל של 1396[18]. גם בזירה הדיפלומטית היו לקוסי הישגים לא מבוטלים. בהיותו חבר המועצה של המלך צ'ארלס החמישי נסע בשנים אלה לשליחויות בבריטניה, בפלנדריה, באיטליה ובאנגליה[19].

בשנת 1381 וכן בשנת 1388 ושוב בשנת 1392 ביצע תפקיד הכרחי בתהליך הפיוס בין ג'ון הרביעי, דוכס בריטניה ובין מלך צרפת. פעמיים הוצע לו להיות הקצין הראשון של המלך (בשנת 1380 ושוב ב-1392) אך הוא סירב. בשנת 1389 נתמנה לתפקיד הכבוד של שר המשקים של צרפת[20].

מסע הצלב והקרב בניקופוליסעריכה

בשנת 1396, בדרכו לטורקיה, עצר קוסי באביב לפגישה דיפלומטית עם הדוכס הראשון ממילאנו ג'אן גלאצו ויסקונטי. קוסי, שהיה בשליחותו של מלך צרפת שארל השישי, ניסה לשכנע את הדוכס שלא לעכב את הצטרפותה של ג'נובה לממלכה הצרפתית. הדוכס ממילאנו היה מיודד מאוד עם הסולטאן הטורקי באיזיט הראשון, וכנראה שלח לו מידע אודות המשלחת הצרפתית שפגש[21].

מהפגישה עם הדוכס ממילאן המשיך קוסי והגיע לבודפשט, שם חבר לכוחות האחרים. באוגוסט עזבו הכוחות המשולבים את בודפשט, והגיעו לעיר הנמל וידין, שהייתה חיל מצב של האימפריה העות'מאנית וכבשו אותה. לאחר הכיבוש פנו הכוחות לרהובה, וקוסי יחד עם 500 חיילים צרפתיים נוספים כבשו את העיר. המהלך, שנעשה ללא ידיעתו של מפקד הכוחות הנוצריים ושליטה של הונגריה, המלך זיגמונד, יצר חוסר אמון במחנה הנוצרי והעמיק את הקרע בין הצרפתים להונגרים. אולם מלבד מקרה זה, קיימות עדויות לכך שקוסי ניסה לפשר בין המחנה הצרפתי לשאר הלאומים במסע, כמו העובדה שמינה לעצמו יועצים ואלאכים רבים, ונשמע להם בכל הקשור למצב פני השטח[22].

הכוחות הגיעו לפאתי ניקופוליס ב-10 בספטמבר, הטילו עליה מצור וחנו סביבה באופן מרושל. משקאות החריפים וחוסר משמעת נפוצו בקרב החיילים. לא נעשתה שמירה מסודרת והתרגול הצבאי הוזנח[23]. קוסי ידע שמצב זה מסוכן לאנשיו ולכן אסף 500 רמחים ומספר דומה של קשתים לסקירת האזור. בהגיעם לוואדי במרחק של חצי יום הליכה מהמחנה נגלה לפניהם מארב טורקי ובו 6,000 לוחמים[24]. קוסי שלח מספר חיילים לגרות את הטורקים, ובינתיים הכין מארב משלו בסבך עצים. קוסי הצליח; הטורקים רדפו אחר הנוצרים, ונתקלו במארב. כוחו של קוסי רדף את הטורקים תוך שהם קוראים: "גבירתנו מריה הבתולה עם אדון קוסי!"[25]. אמנם קיים דיון במחקר אודות אמינותו של סיפור זה, וטיעון חזק הנשמע להוכחתו הוא שהאסטרטגיה הצבאית העולה מהסיפור תואמת לחלוטין את דרכו של אנגרן דה קוסי[26].

ב-24 בספטמבר הגיעו חדשות על התקדמותו של הצבא הטורקי לעבר ניקופוליס. המלך זיגמונד זימן אספה בה הסביר את תוכניתו: ארגון הכוחות כך שהלוחמים הפשוטים הולכים קדימה והאליטה הצבאית נשארת מאחורה. הרעיון מאחורי התוכנית היה שהחיילים הפשוטים יילחמו זה בזה, והאליטה הטורקית תאלץ להתמודד עם האליטה הצרפתית. קוסי תמך בתוכנית, אך מספר אצילים צרפתים אחרים התנגדו לה בטענה שהצרפתים רגילים להוביל, ואינם יכולים ללכת מאחור. לבסוף הקול הצרפתי גבר על זה ההונגרי וקוסי נלחם את קרבו האחרון באסטרטגיה אליה התנגד[27]'[28].

באיזיט הראשון הגיע לניקופוליס והחנה את כוחותיו במעלה ההר. האבירים הצרפתים, שהלכו מלפנים עלו על ההר והצליחו לפזר את השורות הראשונות. אולם באיזיט המתין לכוחות הנוצריים עם תגבור נוסף, והם הצליחו לאגף את הכוח הנוצרי[29]'[30]. לאחר לחימה קשה וממושכת הקרב הוכרע, והכוחות הצרפתיים נשבו. קוסי נלקח למסעות רגליים ארוכים שהגיעו לבסוף לעיר בורסה, שם הושם בבית כלא[31]. קוסי, שהיה חולה ופצוע מהקרבות, נפטר ב-18 בפברואר 1397[32]. על אנגרן דה קוסי כתב הכרוניקאי הצרפתי ז'אן פרואסאר: "אביר נבון ומוכשר עם דמיון חזק"[33]. לאחר מותו נתנו אדמותיו לבתו הבכורה מארי, אלמנתו של הנרי דה באר. בנו של קוסי, פרסיבל, שנולד מחוץ למסגרת נישואין, נהנה מהתואר "אדון קוסי" לאחר מות אביו[13].

לקריאה נוספתעריכה

מקורות ראשונייםעריכה
  • Ainsworth, Peter, and Godfried Croenen, ed., The Online Froissart, version 1.5 (Sheffield: HRIOnline, 2013), <http://www.hrionline.ac.uk/onlinefroissart> accessed 25.11.201.
  • Froissart, Jean. Historical notice of the reign of Bajazet I. The seige of Nicopolis. Historical notice of the (second) house of Burgundy. The last days of Charles the Bold. London: H. Colburn, 1832
  • Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire. New York: The Modern Library, 1969.
מקורות משנייםעריכה
  • Encyclopædia Britannica Online, s. v. "Battle of Nicopolis", <http://www.britannica.com/event/Battle-of-Nicopolis> Accessed 27.11.2015 Gillespie, James. “Isabella, countess of Bedford”. Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University press, 2004. <http://www.oxforddnb.com/view/article/14485/14485?back=,53074> Accessed: 26.11.2015
  • Given-Wilson, Chris. Fourteenth Century England VI. Boydell & Brewer, 2010
  • Keen, M. H.”Coucy, Enguerrand (VII) de, earl of Bedford (c.1340–1397)”, Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004 < http://www.oxforddnb.com/view/article/53074> Accessed 25.11.2015 Le Roulx, Delaville, La France En Orient, Paris: E. Thorin 1886.
  • Savage, Henry. “Enguerrand De Coucy VII and the Campaign of Nicopolis”. Speculum, October 1939: 423-442

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Keen, M. H.”Coucy, Enguerrand (VII) de, earl of Bedford (c.1340–1397)”, Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University Press, 2004 < http://www.oxforddnb.com/view/article/53074> Accessed 25.11.2015 p. 1
  2. ^ Keen 2004: p. 2
  3. ^ Savage, Henry. “Enguerrand De Coucy VII and the Campaign of Nicopolis”. Speculum, October 1939: 423-442
  4. ^ 4.0 4.1 4.2 4.3 4.4 Keen 2004: p.1
  5. ^ Savage 1939: p. 425
  6. ^ Given-Wilson, Chris. Fourteenth Century England VI. Boydell & Brewer, 2010. P. 137
  7. ^ Savage 1939: p. 427
  8. ^ Given-Wilson 2010: p. 137
  9. ^ Keen 2004: p. 11
  10. ^ Given-Wilson 2010: p . 139
  11. ^ Savage 1939: p. 428
  12. ^ Savage 1939: p. 428
  13. ^ 13.0 13.1 13.2 Keen 2004: p. 2
  14. ^ Given-Wilson 2010: p. 142
  15. ^ Gillespie, James. “Isabella, countess of Bedford”. Oxford Dictionary of National Biography, Oxford University press, 2004. < http://www.oxforddnb.com/view/article/14485/14485?back=,53074> accessed: 26.11.2015 p.2
  16. ^ 16.0 16.1 Savage 1939: p. 429
  17. ^ Savage 1939: p. 430
  18. ^ Ibid: p. 433
  19. ^ Ibid: p. 426
  20. ^ Keen 2004: p. 2
  21. ^ Savage 1939: p. 433
  22. ^ Ibid: p. 436
  23. ^ Le Roulx, Delaville, La France En Orient, Paris: E. Thorin 1886. P. 256-257
  24. ^ ההערכות למספר החיילים הטורקים אינן וודאיות.
  25. ^ Froissart, Jean. Historical notice of the reign of Bajazet I. The seige of Nicopolis. Historical notice of the (second) house of Burgundy. The last days of Charles the Bold. London: H. Colburn, 1832 p. 41-43
  26. ^ Savage 1939: p. 438-440
  27. ^ Gibbon, Edward. The Decline and Fall of the Roman Empire. New York: The Modern Library, 1969. p. 649
  28. ^ Savage 1939: p. 442
  29. ^ Encyclopædia Britannica Online, s. v. "Battle of Nicopolis", <http://www.britannica.com/event/Battle-of-Nicopolis> Accessed 27.11.2015
  30. ^ Froissart 1832: p. 49-50
  31. ^ Gibbon 1969: p. 649- 650
  32. ^ Savage 1939: p. 442
  33. ^ Ainsworth, Peter, and Godfried Croenen, XV,222. < http://www.hrionline.ac.uk/onlinefroissart> [accessed 25.11.201]