אנה רגינסקי
אנה רגינסקי (באנגלית: Anna Raginski; 1891– פברואר 1981[1]) הייתה ממקימות ארגון הסתדרות הציונית הדסה, ומי שהקימה את השלוחה הראשונה בקנדה ולימים הנשיאה השנייה של הארגון. רגינסקי הייתה פעילה במוסדות ציונים רבים ובהם קרן הייסוד, הבונדס הישראלי, ארגון הנשים של קנדה ועוד.
 | |
| אנה רגינסקי, 1956 | |
| לידה |
1891 רוצ'סטר, ארצות הברית  |
|---|---|
| פטירה |
16 בפברואר 1981 (בגיל 90 בערך) מונטריאול, קנדה |
| מדינה | קנדה |
| פעילות בולטת | נשיאת ההסתדרות הציונית הדסה בקנדה |
  | |
במסגרת מפעלות הנדבנות של רגינסקי, נאספו מיליוני דולרים עבור היישוב בארץ ישראל ולימים מדינת ישראל בתחומים של רכישת קרקעות, סיוע רפואי, רווחה, ועוד.
בגין פעולתה רבת השנים עוטרה בפרסים רבים ושמה הונצח בקריאת מועדון נשים באשקלון ובכפר הילדים והנוער ויצו קנדה הדסים.
משפחתה וראשית חייה עריכה
אנה רגינסקי (הידועה גם בשמה הפרטי עברי חנה, ושמות משפחה קובל וסליק), היא הבת הרביעית של מנדל קאבל ורבקה (בקי) קנן, נולדה בשנת 1891 בעיר רוצ'סטר שבניו-יורק, ארצות הברית.
ב-1 באפריל 1911, עקרה משפחת קנן לטורונטו. אנה גדלה בבית, ששימש למעון האירוח הרשמי של פעילים ציונים. אנשים כמו ד"ר שמריהו לוין (אקטיביסט ציוני וממקימי הטכניון), מאיר ויסגל (מי שהיה עוזרו של חיים ויצמן וממקימי מכון ויצמן), ד"ר שמואל מרגושס (מנהיג ציוני ומנהל התקשורת של קק"ל אמריקה), מ. גיי סלונים (נשיא והוועד היהודי-האמריקאי של סנט לואיס ומכר של הנשיא טרומן) ועוד מנהיגי קהילה, עיתונאים ומחזאים ציונים, שעברו בבית משפחתה של רגינסקי. אנה הייתה אחותו של ישעיהו (סי.) קנן, אשר ייסד את ארגון איפא"ק.
צעדים ראשונים בעולם העשייה הציוני עריכה
אנה החלה את המעורבות שלה בתנועה הציונית כבר בגיל 17 (בשנת 1908), אז נבחרה לתפקיד סגנית הנשיא של סניף של המועצה הציונית בעיר טורונטו. כבר בשנת 1910, הייתה מהחתומות על הישג השיא של גיוס 10,000$ לפלשתינה. בשנת 1911, בהגיעה לגיל 20, נבחרה אנה לראשונה בחייה לתפקיד ציבורי ומונתה כסגנית הראשונה של נשיא המועצה הציונית של טורונטו. באותה התקופה נישאה אנה לג'וזף סליק וילדה את בנם היחיד, לאו סליק בשנת 1913.
הקשר של רגינסקי לארגון "הדסה", החל בנסיעה עם אחותה אסתר, לכנס הראשון של בנות ציון, שנערך ב-29–30 ביוני 1914 בעיר רוצ'סטר שבניו יורק. הכנס הזה, היה גם הכנס בו הוחלט באופן רשמי על הקמתה של הדסה. אנה שבה מהכנס "משולהבת ונחושה"[2] למשימה של הקמת שלוחה של הדסה בקנדה. לאחר מספר ניסיונות לכנס אספה (שלא צלחו), עלה בידה לכנס בחודש אוקטובר 1916 את כנס היסוד של הדסה בקנדה. רק 14 משתתפות הגיעו לכנס שאליו נשלחו כ-300 הזמנות. בכנס ההקמה, נבחרה אנה סליק לנשיאה של הארגון שאמור היה לקום בעיר טורונטו, קנדה. המשימה הראשונה שלקחה על עצמה אנה והחברות, הייתה לגייס תרומות לשליחה של בגדים וציוד לפליטים מפלשתינה במצרים. הצוות של הנשים, באמצעות תרומות מדלת לדלת, הצליחו לגייס סכום של 500$ (סכום השקול ל-12,000$ בערכים של ימנו), וכ-1350 פירטי לבוש, שנשלחו לאלכסנדריה שבמצרים, עבור פליטי המלחמה שגורשו על ידי העות'מאנים במסגרת מבצע יפו.
במהלך מלחמת העולם הראשונה, הקימה אנה את הקבוצה: "Soldiers’ Comfort League" שחרתה על דגלה "לטפל בחברי הלגיון היהודי הקנדי ששירתו בפלשתינה". באחד עד השלושה ביולי, 1917, נערך הקונגרס ה-15[3] של הפדרציה הציונית של קנדה בעיר וינפג במעמד של מנחם שיינקין, ד"ר נחום סירקין וד"ר בן ציון מוסינזון. בקונגרס זה, הציגה אנה סליק את ההצעה המכוננת שלה. ההצעה הייתה להתיר את ההקמה של סניפים של הדסה בכל רחבי קנדה. ההחלטה התקבלה ברוב סוחף, ובתקופה שעד הצהרת בלפור (נובמבר 1917), הוקמו 4 סניפים חדשים של הדסה בערים הקנדיות המילטון, לונדון, ברדפורד ו-ווינדזור.
הפעילות הראשונה שעשה הסניף (שפתח את שעריו בחודש יוני 1917), היה לארגן חרם מאורגן של נשות טורונטו על עליית מחירי הלחם הכשר, כאשר מחאות של נשות טורונטו נעשו בפני מאפיות, חנויות מכולת ומסעדות שהגישו את הלחם הכשר. ביותר ממקום אחד בטורונטו נרשמו עימותים בין נשים למקומות בהם נמכר הלחם וזאת לאחר שנשים ניסו להסיר את הלחם מהמדפים. בדיווח בעיתונות הקנדית[4] נמסר כי החרם הסתיים ב-17 ביוני 1917, לאחר שלושה שבועות, בניצחון גדול של הנשים היהודיות של טורונטו. המאפיות הסכימו להפחית את מחיר הלחם ל-10 סנט והתחייבות להפחתה ל-9 סנט, אם תהיה ירידה נוספת במחיר החיטה. בשנת 1919, בכנס ה-16 של הארגונים הציוניים בטורונטו, קנדה, יצאה לדרך התארגנותה של "הדסה קנדה" באופן רשמי. ההחלטה הראשונה של הדסה שבדרך הייתה להקים את "קרן היד התומכת" ולהעמיד בראשה את ליליאן פרימן, מי שתהפוך לימים לנשיאה הראשונה של הדסה-קנדה. הקרן הצליחה לגייס סכום של 200,000$ (כ-2.98 מיליון דולר של ימנו) להקלה בעקבות נזקי מלחמה"ע ה-1.
הסכום העצום היווה קטליזטור עצום לגיוס הנשים ולהגדלת מוטות הסניפים של הארגון ברחבי קנדה.
שנות ה־20: ביסוסה של תנועת הדסה עריכה
שנת 1921 הייתה שנה משמעותית מאוד בחייה של אנה סליק. בן זוגה, ג'וזף נפטר בגיל 60 והותיר את אנה לגדל לבדה את בנה, דווקא בתקופה הציבורית המשמעותית ביותר בחיי הארגון שבו הייתה חברה בכירה. ארגון הדסה הפך לראשונה לארגון לאומי בקנדה, כאשר אנה נבחרת כסגנית הנשיאה של לליאן פריימן. הארגון הדסה קנדה, הצטרף לארגון העולמי ויצו (Women’s International Zionist Organization) והסניף בראשו עמדה אנה, כבר הכיל 300 חברות פעילות בעיר טורונטו, במסגרת של 7 סניפים שונים ברחבי העיר.
בקונגרס הציוני ה-12, בה השתתפה לראשונה משלחת של הדסה קנדה, התקבלה לראשונה החלטה לאסוף כסף להקמתו של בית הספר חקלאי בנהלל לבנות. בשנת 1922, הוקצה סכום לרכישה של כ-500 דונם של קרקעות חקלאיות בעמק יזרעאל ביישוב נהלל. אך הסכום היה חסר, וללא התערבותה של הדסה קנדה בהעברה של תקציב נוסף, לא היה ניתן להתגאות בהקמת בית הספר לבנות חקלאיות בשנת 1923 בנהלל[5].
בשנת 1924, כללה תנועת הדסה-קנדה כ-4500 חברות שגייסו מדי שנה סכום של 45,000$ (כ-650,000$ של ימינו) שהועבר לפלשתינה.
במשך העשור הזה, שבו הדסה ביססה את עצמה ברחבי קנדה, נעשו פעולות שונות לאיסוף כסף בצורה יצירתית. אחת מהפעילויות הללו הייתה ההקמה של שוק בו נמכרו מוצרים מעשי ידי הנשים ובצמידות לו מסעדה לנוחיות הבאים לאירוע. בשנת 1924, יזם הסניף של רגינסקי, הדסה-טורונטו, את מוסד "הבזאר". החשיבה הייתה לערוך מגבית/גיוס כסף לפלשתינה, באמצעות אירוע לכל המשפחה. מצד אחד מייצרים אירוע המשרת את הבילוי המשפחתי, ומאידך משרת גם את המטרה של גיוס כסף למען המטרה אשר נבחרה על ידי נשות הארגון. מוסד היריד נעשה שם דבר בקהילות השונות בקנדה על ידי נשות הדסה.
מדווח הסופר המיוחד של הצפירה[6] בשנת 1927, על הפעילויות שעושות נשות מונטריאול בשוק אותו ייסדו: "עלתה בידי הדסה לעניין את הציבור העברי במונטריאול והם באו בהמוניהם".
לגבי איסוף הכסף הוא מתאר בהתלהבות: "כל אחד ואחד מהמבקרים, מתעכב, מפשפש ואינו יכול שלא לקנות דבר מה, בראותו את מסירותן הנעלה של הנשים, שעבודות קודש הן עושות".
בשנת 1927, אנה סליק השתתפה כציר בוועידת ההסתדרות הציונית של קנדה, שהתקיימה ביולי. ההחלטה החשובה ביותר שהתקבלה שם[7] הייתה לגייס תרומה של מיליון דולר לרכישת אדמת ואדי חווארת הידועה כיום כעמק חפר.
אחד מהפרויקטים היותר יצירתיים של הסניף נעמי (הדסה טורונטו), היה איסוף מתכונים ואיגודם בספר הבישול – "Naomi Cook Book", שהודפס לראשונה בשנת 1928.
הספר הפך לרב מכר, וזכה מאז למודלים של חיקוי ואף הונצח בספר שסקר את ההתפתחות הקולינרית וספרי הבישול בקנדה, שאנה זכתה לכבוד להיות מי שכתבה את הברכה לקוראי הספר.
בשנת 1928, החליטה הדסה קנדה לסייע בהקמתה של קומה שנייה וכן ובמבנה למנהלה בעבור בית ההבראה במוצא, שנבנה על ידי קבוצת גורדנה ושכלל 60 מיטות למבריאים.
שנות ה־30: המעבר למונטריאול עריכה
הפעילות של אנה הייתה מגוונת וחצתה את גבולות הפעילות בהדסה. בשנת 1930, היא הייתה המנוע מאחורי איחוד הקהילות בערים השונות של קנדה לקהילה אחת.
לאחר שהמהלך עבר בהצלחה בעיר טורונטו, פעלה רגינסקי לאיחוד הקהילה בעיר מונטריאול. בשנת 1931, כעשור לאחר ששכלה את בעלה הראשון ג'וזף, נישאה אנה קבאל לאברהם רגינסקי במונטריאול שבקוויבק, קנדה.
אברהם רגינסקי היה פעיל ציוני ובין תפקידיו שימש כגזבר של ארגון "איחוד תלמוד תורה" ופדרציית יוצאי פולין, נשיא קהילת בני יעקב וחבר במועצה הלאומית של ארגון ציוני קנדה. לזוג לא היו ילדים משותפים.
בתקופה זו עברה אנה לעמוד בראשות הסניף המקומי של מונטריאול והמשיכה לכהן כסגניתה של ליליאן פרימן בהדסה הארצית.
בכנס של שנת 1935, נושאת אנה דברים בשם ארגון הדסה בכנס ה-24 של ארגון ציוני קנדה ושם היא מתארת כיצד 42% מסך כל התרומות שגויסו באותה שנה בקנדה, מקורן בארגון הדסה. כמו כן, דיווחה רגינסקי, כי בין השנים 1923–1935, הצליחה הדסה קנדה לאסוף סכום של כ-160,000$ עבור בית הספר לבנות שבנהלל.
שנות ה־40: בחירתה לתפקיד יו"ר הדסה קנדה עריכה
בינואר 1941, במסגרת הכנס השנתי שנערך בעיר מונטריאול, נבחרה רגינסקי לנשיאות הדסה קנדה. היא כיהנה בתפקיד עד 1947, ולאחר מכן, נשאה בתואר נשיאת הכבוד של הארגון, עד יום מותה.
בתקופת מלחמת העולם השנייה, עסקה רגינסקי בהכנות ליום שאחרי המלחמה, והשיקום של יהדות אירופה בפלשתינה. באיגרת מיוחדת לראש השנה שפורסמה לציבור היהודי הקנדי, פעלה הנשיאה להמשך יישובם של יהודים בפלשתינה, מעבר ל-35,000 שהצליחו למלט מאירופה. בכנס שנערך עבורה ובהשתתפותה באוקטובר 1941 בוויניפג, הציגה את התוכניות לגיוס כסף ליישוב מחדש של הפליטים מאירופה.
כבר באמצע שנות ה-40 ניכר גידול משמעותי בפעילות הדסה בקנדה, שכללה כבר כ-9000 פעילות הפזורות על פני 203 סניפים ב-68 ערים ברחבי קנדה. בכתבה המסכמת[8] את שלוש השנים הראשונות של רגינסקי כנשיאת הדסה קנדה, בוצעה סקירה על הפרויקטים שנעשו מהסכום של 750,000$ (מעל 13 מיליון דולר בערכים של היום) שגייסה הדסה בתקופת מלחמ"ע השנייה. במסגרת הפרויקטים שתוקצבו במסגרת תקציב זה ניתן למנות את בית ההבראה במוצא, בית הספר החקלאי בנהלל, בית תינוקות בי-ם, קרן שרותי המלחמה של מפעל עליית הנוער. כמו כן תרמה הדסה קנדה יחד עם שותפים נוספים כ-30 מיטות לבית החולים של הצלב האדום הקנדי באנגליה; בית החלמה ושעשועים עבור חיל העזר לנשים (ATS), שהוא חיל הנשים בצבא הבריטי, אליו התגייסו קרוב לארבעת אלפים נשים יהודיות מארץ ישראל; וזיווד אמבולנסים באנגליה ובא"י. 12 האמבולנסים, שנתרמו על ידי הפדרציות הבריטיות ובהם גם של ויצו קנדה, הועברו להפעלתן של נהגות עבריות, שעשו זאת כחלק מהסיוע לצבא הבריטי בפלשתינה.
באפריל 45, נערך כנס בינלאומי בסוגיית מציאת פתרון ליישוב הפליטים היהודיים בעיר סן פרנסיסקו, בה ייצגה[9] אנה רגינסקי את הדסה קנדה, במשלחת הציונית הקנדית. המשתתפים בכנס התחייבו לסייע בקליטת הפליטים היהודים בארץ ישראל, ולנסח אמנה שתגן על חירויות וחופש האדם בכל העולם. ב-26 בפברואר 1947, במהלך הכנס ה-12 של הדסה קנדה בעיר ניאגרה פולס, סיימה רגינסקי את כהונתה כיו"ר של הדסה ומונתה לנשיאת הכבוד של הארגון, תואר בו החזיקה עד יום מותה.
פעילות ציבורית משנות ה־50 ועד שנות ה־80 עריכה
לאחר הקמת המדינה, הגיעה במהלך 1949 אנה רגינסקי לביקור בן שלושה חודשים, אותו ערכה במדינת ישראל. בביקור זה ערכה בדיקה ביישובי עמק חפר לבחון את היישובים שהוקמו במקום כתוצאה מהתרומה שאספה הדסה בשנות ה-20 לגאולת הקרקע. אחד הפרויקטים החשובים שנעשו בתקופתה של רגינסקי כיו"ר הדסה קנדה היה לפתח את העיר באר שבע, כחלק מהחזון להפרחת הנגב. במהלך ביקורה בן שלושת החודשים בארץ, היא הגיעה לעיר באר-שבע שאומצה על ידי ויצו קנדה, שרכשה כ-5000 דונם ליד העיר והשתתפה[10] בטקס הנטיעות של פארק אשלים.
רגינסקי הייתה אורחת הכבוד שהתחייבה להמשיך ולתרום לפיתוח העיר באר שבע, ובנאומה אמרה כי: "בטוחתני, כי מדינת ישראל לא תשכח אותנו. למרות המעמסה המוטלת עליה הגלות זקוקה לבשורת הרוח שבאה מן ישראל ולכח המוסרי הגנוז בתוכה". במהלך הביקור שלה, היא גם סיירה בפנימיית הדסים, שהוקמה בשנת 1944 בתרומה שנמסרה על ידי הדסה קנדה, כחלק מהרצון לפעול לקידום עליית הנוער בתקופת השואה ואחריה. תרומה שכללה רכישה של 400 דונם עבור יישוב הילדים ונערים שברחו מהשואה.
לאחר שהתפנתה מתפקידיה הציבוריים בהדסה, היא נבחרה לעמוד בראשות קרן היסוד הקנדית.
בשנת 1954, זכתה רגינסקי להיות האשה הראשונה בתולדות ההיסטוריה היהודית הקנדית, הזוכה לאירוע לכבודה, במסגרת "ארוחת הנגב", הנחשב לאירוע הגדול והחשוב ביותר העולם היהודי בקנדה.
הארוחה שנעשתה לכבודה נועדה להודות לה על תרומה רבת שנים לארגון הדסה, קק"ל, קרן היסוד והבונדס הישראלי. בכתבה גם מצוין כי כבר במהלך השנה הראשונה שלה בתפקידה בקרן היסוד, גדלו התרומות לקרן מ-200,000$ ל-300,000$, מה שהביא את מארגני האירוע לומר עליה: ”הגב' רגינסקי שייכת לאותה האסכולה של הציונים שאף פעם לא נחים, ותמיד ימצאו זמן לג'וב הגדול הבא לציונות, יהדות קנדה וישראל".”
ביולי 1956, הייתה אנה לאשה הראשונה בקנדה, שעוטרה באות "אשת חיל"[11], בהיותה האשה הראשונה בקנדה, שהצליחה למכור אג"חים של הבונדס הישראלי בהיקף של למעלה מ-100,000$.
לאחר מותה ספדה לה מריאל סמול, מי שהייתה נשיאת ויצו-הדסה באותם הימים: ”אנה הייתה אישיות חיה ודינאמית שלכתה יהווה חור ענק בקהילה היהודית הקנדית בכלל ובויצ"ו-הדסה בפרט, שממנהיגותה, נהנינו כל כך הרבה שנים”.
חייה של אנה רגינסקי היו שזורים בחיבור שבין יהדות קנדה למדינת ישראל.
מעבר לתפקידיה בהדסה, ויצו ובקרן היסוד, פעלה אנה בשורה של ארגונים בתפקידים שונים. בין היתר פעלה ב: במועצת הנשים של מונטריאול ובמועצת הנשים הארצית, הקונגרס היהודי בקנדה, ארגון הנשים של תלמוד התורה, קהילת אמהות למען עזרה לקהילה בטורונטו, ארגון הנשים הקנדי, בנות האימפריה, ארגון הנשים היהודי של ביה"ח, חטיבת הנשים של הבונדס במונטריאול, חטיבת הנשים של הפדרציה של פילנתרופיה יהודית בקנדה, ועדת החלוקה הלאומית האמריקאית, ארגון הנוער יהודה הצעיר והארגון הקהילתי YM-YWHA.
במהלך חייה הונצחה בישראל הגב' רגינסקי במועדון ויצו באשקלון; ובשם של מבנה בכפר הילדים והנוער ויצו קנדה הדסים.
לקריאה נוספת עריכה
- ALL MY CAUSES,by: I.L. Kenan,Near East Reaserch,1985 p.p V, 1-3
- Elizabeth Driver, Culinary Landmarks: A Bibliography of Canadian Cookbooks1825-1949, University of Toronto press
- Erica B. Simmons, Hadassah and the Zionist Project, Rowman & Littlefield 2006
- Esther Carmel-Hakim, Candian Hadassah/Wizo and the establishment of the women’s agricultural school at Nahalal, Canadian Jewish Studies, Volume 12, 2004
- Gerald Tulchinsky, Canada's Jews. A People's Journey, Toronto, University of Toronto Press, 2008
- Joseph Glass, "The Settlement of prairie Jews in palestine, 1917–39", International Journal of Canadian Studies 16, 1997
הערות שוליים עריכה
- ^ Anna Raginsky Dead at 90 באתר JTA
- ^ Hadassah-WIZO | Ontario Jewish Archives, www.ontariojewisharchives.org
- ^ Joseph Glass, The Settlement of prairie Jews in Palestine, 1917–39, International Journal of Canadian Studies, 1997
- ^ Canadian Press Dispatch, Toronto Jewish woman lift bread strike, Sherbrooke Daily Record, 19 ביוני 1917, עמ' 1
- ^ Esther Carmel-Hakim, Candian Hadassah/Wizo and the establishment of the women’s agricultural school at Nahala, Canadian Jewish Studies 12, 2004, עמ' 103
- ^ פעולות "הדסה" בקנדה, הצפירה, 23 בדצמבר 1927
- ^ ביישובי עובדים, על המשמר, 11 באפריל 1949
- ^ 750,000 דולר מהדסה הקנדית לארץ ישראל, הַבֹּקֶר, 5 במרץ 1944
- ^ "Canadian Delegation at San Francisco Will Support Aid for Jews, Official Says". Jewish Telegraphic Agency. 26 באפריל 1945. נבדק ב-2018-08-07.
{{cite web}}: (עזרה) - ^ באר שבע – עיר הנגב, הַבֹּקֶר, 4 באפריל 1949
- ^ Jewish western bulletin, "Mrs. Raginsky named "Woman of Valor, July 27, 1956, page 4