פתיחת התפריט הראשי

אריה עמית (טֵפֶּר) (11 ביולי 1926 - 3 במרץ 1996) היה לוחם פלמ"ח וצה"ל שנטל תפקיד מכריע בשני קרבות גדולים בתחילת מלחמת העצמאות.

אריה עמית (טפר)
אריה טפר.png
תמונה זו מוצגת בוויקיפדיה בשימוש הוגן.
נשמח להחליפה בתמונה חופשית.
אריה עמית (טפר)
לידה 11 ביולי 1926
קיבוץ יגור
פטירה 3 במרץ 1996 (בגיל 69)
השתייכות Palmach.jpg  פלמ"ח
Badge of the Israel Defense Forces.new.svg  צבא הגנה לישראל
תקופת שירות 19441968
דרגה סגן-אלוף  סגן-אלוף
מלחמות וקרבות
מלחמת העצמאות  מלחמת העצמאות
מלחמת סיני  מלחמת סיני
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים

תוכן עניינים

ביוגרפיהעריכה

אריה עמית נולד כאריה טפר ברעננה. בגיל צעיר עברו הוריו לקיבוץ יגור. בגיל 15 נשלח ללמוד חקלאות במקווה ישראל. אך תוך כדי הלימודים של שנת הלימודים היחידה שלו שם, התנדב לפלמ"ח ועבר אימון טירונות בחופשת הפסח בפרדסי בית עובד. בגיל 16 כבר עבר קורס מתקדם ביער בן שמן. ב-1944 התגייס לפלמ"ח, עבר קורס מכי"ם (בפיקוד יוסף טבנקין), קורס מפקדי-כיתות סיירים ומודיעין (בפיקוד משה בר-תקווה), וקורס מ"כים חבלנים. פיקד כמפקד כיתה במחלקתו של ישעיהו גביש. בהתקלות ליד הכפר נחלין תפס פיקוד, לאחר שמפקד המחלקה לא תפקד, וחילץ את המחלקה מהאזור. בשל מעשה זה נשפט במשפט צבאי על ידי המג"ד אורי ברנר, ונפסק עליו לעבוד חצי שנה במפעל שימורים בקיבוץ גבעת ברנר.

ב-1946 עבר קורס ממי"ם בכפר החורש. לאחר הקורס מונה למ"מ בגדוד השני של הפלמ"ח. הצטיין בסיירות והשתתף בפיצוץ גשר אלנבי בליל הגשרים, כמפקד אחת מחוליות החבלה, ולמעשה היה אחד מהאחראיים העיקריים לכך שהמבצע הצליח. בתחילת מלחמת העצמאות מונה למפקד מחלקה (מ"מ) בגדוד השישי של הפלמ"ח שהיה אז בפיקודו של צבי זמיר ונשלח עם חייליו לקיבוץ רבדים בגוש עציון. בתקופה זו השתתף בשני קרבות גדולים בגוש עציון ובסביבה וקבע את תוצאות הקרב.

בליל 27 במאי 1948, לאחר שאחיו נפל בקרב וטפר הנצור ביקש להגיע הביתה ולאחר קבלת אישור מיצחק רבין, הצליח טפר ושני לוחמים נוספים להגיע ברגל מסאריס לחולדה. לאחר מכן בוצעו ניסיונות נוספים עד שנקבע תוואי דרך בורמה שהיה שונה מהתוואי של טפר, אבל הוא היה הראשון שהראה שיש אפשרות לדרך עוקפת ללטרון. לקראת סוף המלחמה הועבר טפר ליחידת המיעוטים והשתתף במבצע חירם בקרב ינוח שבו נהרגו לוחמים דרוזים ויהודים. לאחר המלחמה נשאר בצבא והשתתף בקרב תל מוטילה, בו הצטיין כמפקד.

לאחר מכן עבר הסבה לשריון והשתתף כמג"ד טנקים מצטיין במבצע קדש. במלחמת ששת הימים הוא השתתף כמג"ד גדוד סיור רכוב מתוגבר בטנקים AMX-13 בכיבוש מתחם אום כתף במסגרת אוגדה 38 בפיקודו של אריק שרון. לאחר המלחמה מונה לקצין הדרכה בבית הספר לקצינים והתמחה בלימודי טופוגרפיה וסיירות. השתחרר ב-1968 בדרגת סגן-אלוף.

קרב גוש עציוןעריכה

ב-14 בינואר 1948 תקפו מאות ערבים ואלפי כפריים בפיקודו של עבד אל קאדר אל חוסייני את גוש עציון (קרב ג' בשבט). עוזי נרקיס שהיה מפקד הגוש היה פסימי לגבי התוצאות ושלח מברקים לדוד שאלתיאל בבקשה לעזרת הצבא הבריטי.

הערבים כוונו את עיקר ההתקפה לעבר חרבת זכריה במרכז הגוש במטרה לפצל אותו לשני חלקים ואז לחסלו. טפר ביקש וקיבל אישור מנרקיס לצאת להתקפת נגד. הוא יצא עם שלוש כיתות של לוחמי פלמ"ח ואנשי רבדים לעבר חרבת זכריה שם פגש באנשים שהחזיקו בחרבה והחליטו על דעת עצמם לסגת. הוא אסר עליהם לסגת והחזירם לחורבה בתוספת לוחמים ותחמושת. מחלקה אחת הוא השאיר לחיפוי ובראש מחלקתו הסתער על הערבים שבאותו זמן סעדו את לבם לפני ההסתערות על החרבה. הערבים הופתעו ועשרות מהם נהרגו. טפר ביצע נסיגה טקטית, הערבים חזרו להסתער על עמדות ריקות ואז הסתערה עליהם מחלקת החיפוי וגרמה להם לעשרות אבדות. כל הערבים נסוגו בנושאם את הפצועים. מפלה ודאית הפכה לניצחון חשוב ביותר. יגאל אלון כתב כי התקפת הנגד הזאת הייתה מהמוצלחות ביותר בכל המלחמה.

קרב שיירת נבי דניאלעריכה

קרב שיירת נבי דניאל ב-27 במרץ 1948. טפר היה מפקד שיירת משורייני החוד. פורץ המחסומים שהיה בראש השיירה נתקע והדרך נחסמה. מפקד הגדוד השישי צבי זמיר הורה לשיירה לסגת בחזרה לגוש עציון אבל רק מספר משוריינים הצליחו לסגת ובתוכם צבי זמיר ומפקד השיירה מישאל שחם. רוב השיירה נשאר תקוע על הכביש ללא מפקד, חשוף להתקפת אלפי ערבים שנזעקו למקום בשיטת הפזעה.

טפר נטל את הפיקוד על השיירה התקועה, הורה להיכנס ולהתבצר בבית נטוש שהיה לצד הכביש. בחיפוי המשוריינים הצליחו כמאתיים לוחמים ואזרחים בלתי חמושים להיכנס לבית. טפר ערך את תוכנית ההגנה על המקום וניהל קרב הגנה במשך כ-30 שעות. הוא הוסע במשוריין בליווי קצין בריטי למשטרת בית לחם שם דן עם מפקדים ערבים ביניהם עבד אל-קאדר אל-חוסייני והסכים בלית ברירה לתנאיהם שכללו מסירת כל הנשק והמשוריינים לערבים (בניגוד להוראתו של צבי זמיר לא למסור את הנשק)[1][2]. הבריטים הגיעו וחילצו את האנשים תוך השארת המשוריינים והתחמושת בידי הערבים. בכך נמנע אסון גדול.

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה