אשתו כגופו

אשתו כגופו הוא כלל הלכתי המדמה אשה לבעלה עד כדי שתידמה לו מבחינה דינית בתחומים מסוימים בהלכה.

עדוּת

לעניין פסולי עדות: האשה נחשבת כבעלה, שנאמר: ”עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב דֹּדָתְךָ הִוא” (ספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ד), [ועל זה אמרו חז"ל] והלא אשת דודו היא? אלא שאשה כבעלה (תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד ב'). [ופסק הרמב"ם כי] לפיכך כל בעל שאתה פסול להעיד לו, כך אתה פסול להעיד לאשתו (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות עדות, פרק י"ג, הלכה ו', ארבעה טורים, חושן משפט, סימן ל"ג, ג).

גבולות הכלל במקרה של ריחוק דורות

ריחוק הדורות כשנתרחקו הדורות עד דור שלישי, אין אומרים אשה כבעלה. ולכן אפילו לדעת הסוברים שראשון בשלישי פסול להעיד (ראה ערך פסולי עדות), לאשתו הוא כשר, כגון משה מותר להעיד לאשת פינחס בן בנו של אהרן (מובא בתוספות בתלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד א', בדיבור המתחיל "רב").

אשתו יותר מגופו

לגבי כבוד אשתו ההנחיה היא שיכבד אותה יותר מאשר את גופו. מקור הדברים הוא בתלמוד. וכך כתב הרמב"ם: ”וכן צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון, ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז” (משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ט).

הדלקת נרות חנוכה

מנהג קהילות אשכנז שכל אחד מבני הבית מדליק נרות חנוכה, כדי לקיים את מצוות ההדלקה באופן של 'מהדרין מן המהדרין', אך אין הנשים הנשואות מדליקות, אלא אם כן נבצר מהבעל להדליק מסיבה כלשהי. על מנהג זה תמה רבי אפרים הכהן, שכן על מנת להיות מהמהדרין מן המהדרין, לפי דעתם של הרמב"ם והרמ"א, שכשיטתם נהגו יהודי אשכנז, צריך להדליק נרות בהתאם למספר כל בני הבית כפול מספר ימי החנוכה שחלפו (כולל היום הנוכחי). רבי אליהו שפירא יישב את המנהג בהתבסס על הכלל שאשתו של אדם כגופו, ולכן אישה נשואה אינה צריכה להדליק בעצמה מפני שאשתו כגופו וממילא נחשב לה הידור בהדלקת בעלה. ואף אין הבעל והאישה נספרים כשני אנשים במניין בני הבית. ראייה לחידושו מופיעה כבר בדברי מהרש"ל, הכותב שמספיק נר אחד עבור איש ואשתו. אמנם יש מפקפקים בחידוש זה

תשלומי בושת

במסכת כתובות (דף סה) דנה הגמרא על תשלומים המגיעים לבעל בגין נזקים הנגרמים לאשתו. המשנה קבעה שכאשר אדם בייש אישה מגיעה תשלום ה"בושת" לבעלה.

יריקה על אדם נחשבת ככלל של "המבייש את חברו" שממנו לומדים למקרי בושת שונים. פסק רב פפא שהיורק על בגד חברו אינו חייב לשלם בושת – יריקה המחייבת תשלום בושת חייבת לנגוע בגוף האדם. לעומת זאת, כאשר יורקים על אשתו של אדם, הוא עצמו חש ביזיון. הגמרא מנסה להשוות זאת למקרה אחר של בושה עקיפה, ודוחה ומבהירה: "אשתו גופֵיה הוואי" (תרגום: אשתו היא גופו).

דאורייתא ודרבנן

ישנן כמה דעות בפוסקים לגבי גדר הכלל:

• יש מהראשונים שסוברים שמן התורה אין אומרים אלא שאשה כבעלה, אבל לא אומרים שבעל כאשתו, אלא שמדרבנן עשאוהו גם כן כאשתו - המאירי על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד ב' (בשם "יש אומרים").
• יש סוברים שאף בעל כאשתו מן התורה, שאף הוא נלמד מהפסוק "דֹּדָתְךָ הִוא", שכשם שאישה כבעלה הוא הדין לבעל כאשתו - בעל המאור ומלחמות ומאירי על תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף כ"ח, עמוד ב', וכן תורת חיים (שם).
• יש סוברים שאף אשה כבעלה הוא מדרבנן, וכל שכן בעל כאשתו שהוא מדרבנן; כי "דֹּדָתְךָ הִוא" בעריות נאמר, ואין למדים עדות מעריות - שו"ת נודע ביהודה ב, אבן העזר עו'.

הערות שוליים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.