פתיחת התפריט הראשי

בחירות בשיטה היחסית

בחירות בשיטה היחסית (או בחירות יחסיות) הן בחירות בהן חלוקת הנציגים בפרלמנט (או במחוז מסוים) מתבצעת באופן יחסי לחלוקת קולות הבוחרים. זאת לעומת השיטה הרובנית (או הרובית) שבה המפלגה אשר זכתה במירב הקולות במחוז גורפת את כל המושבים של אותו מחוז. לדוגמה אם הצביעו למפלגה מסוימת 10% מכלל בעלי זכות ההצבעה, המפלגה תזכה ב-10% מהמושבים בפרלמנט (במדינות בעלי מדד ייצוגיות גבוה).

יחד עם השיטה מונהג סף חסימה חוקי ("אחוז החסימה") אשר מונע ממפלגות שמספר הקולות שקיבלו הוא מתחת לסף להיספר, ובכך נמנע מהן להיכנס לפרלמנט.

שיטה זו גורמת בדרך כלל לייצוג של מגוון קולות ומפלגות בפרלמנט ומתאימה לחברות מפולגות כמו בישראל.

שיטות שונות לבחירות היחסיותעריכה

בחירות יחסיות יכולות להתקיים גם בשיטת בחירות אזורית וגם בשיטת בחירות ללא אזורי בחירה. בחלוקה לאזורי בחירה המדינה מחולקת לאזורי בחירה (או מחוזות) כך שכל אדם מצביע או למחוז שלו (אם הבחירות הן מחוזיות בלבד) או למחוז ולפרלמנט בבחירות ארציות כאחד.

חלוקה לאזורי בחירהעריכה

חלוקה לאזורי בחירה והצבעה ארציתעריכה

מאפייני השיטה היחסיתעריכה

ניתן לומר כי חסרונותיה של השיטה הרובית הן יתרונותיה של השיטה היחסית. לכן מנסות דמוקרטיות רבות בעולם לשלב בין השיטות.

ייצוג הולם של קול הבוחרעריכה

בבחירות יחסיות הצפי הוא שהמושבים בפרלמנט יחולקו לפי אחוז הקולות שהם קיבלו בבחירות. כלומר, נניח ורשימה מסוימת קיבלה 10% מקולות הבוחרים, 10% מהמושבים בפרלמנט יהיו שלה. בשונה מהשיטה הרובנית, אשר מעודדת פרלמנט דו מפלגתי, בשיטה היחסית מתחדד ריבוי המפלגות בפרלמנט, ולרוב משטרים הנוהגים בשיטת בחירה זו הם משטרים קואליציונים, אשר דורשים מספר של מפלגות לטובת הקמת ממשלה.

עם זאת, ניתן מקום רב למפלגות סקטוריאליות ומפלגות אשר דוגלות בהשקפות עולם מסוימות, ובשיטה היחסית קל להן יותר להיבחר לפרלמנט, שכן מספר המושבים בפרלמנט או במחוז מתחלק לפי יחס קולות הבוחרים, בניגוד לשיטה הרובנית שבה הרשימה הגדולה ביותר גורפת את כלל הקולות באותו מחוז (בשיטה אזורית בלבד).

קשר בין בוחר לנבחרעריכה

בשיטת בחירות יחסית ניתן לחלק את המדינה למחוזות בחירה וניתן שלא. בחלוקה למחוזות בחירה מתקבל קשר אישי בין הבוחר לנבחר, שכן חבר הפרלמנט שנבחר יודע שעליו לייצג אזור מסוים במדינה אם ברצונו להיבחר שוב בבחירות הבאות. בשיטת בחירות יחסית ארצית, כמו בישראל, אין קשר בין הבוחר לנבחר וזהו אחד הנושאים העולים לדיון כאשר דנים ברפורמה בשיטת הממשל בישראל.

מניעת בזבוז קולותעריכה

שלא כמו בשיטה הרובנית, רוב קולות המצביעים זוכים להיספר, למעט של אלו אשר הצביעו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. לדוגמה מפלגה אשר קיבלה 2% מסך הקולות הכשרים ("בעלי זכות ההצבעה"), ואחוז החסימה עומד על 3.25% (כמו למשל בישראל), קולותיה לא ייספרו. לאחר מכן תיעשה חלוקת המנדטים בין המפלגות אשר כן עברו את אחוז החסימה. במדינות הנוהגות בשיטה זו ומנהיגות סף נמוך של אחוז החסימה, לדוגמה בישראל, ניתן לראות מספר רב של מפלגות בפרלמנט (13 מפלגות בכנסת ישראל בבחירות לכנסת ה19), אשר חלקן מיוצגות על ידי 2 מושבים בלבד (מפלגת קדימה).

העלאת אחוז החסימה נועדה למנוע מצב של ריבוי מפלגות ולצמצם מצבים של סיעות יחיד, כמו שהיה נהוג בישראל בימים שבהם אחוז החסימה היה 1%.

שיטת הבחירות היחסית בישראלעריכה

מדינת ישראל היא חברה הטרוגנית מפולגת ומלאת שסעים וקונפליקטים, לכן בבחירות בישראל חשוב לתת דגש על עקרון הייצוג כדי שקבוצות שונות באוכלוסייה לא ירגישו מקופחות וחסרות ייצוג בשלטון. לכן כדי לשמור על קונצנזוס בעם מונהגת בישראל השיטה היחסית שנותנת דגש לעיקרון הייצוג ודואגת שלכל מפלגה יהיה ייצוג בהתאם לכוחה האלקטורלי. לכן כבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות לאספה המכוננת - היא הכנסת הראשונה התגלה הוויכוח בין מצדדי השיטה היחסית שהייתה נהוגה בבחירות למוסדות היישוב עוד בטרם העצמאות, לבין מתנגדיה ולבסוף נקבע ששיטת הבחירות תהיה השיטה היחסית.

מאז שנות ה-50 עלו מדי פעם הצעות לשינוי שיטת הבחירות הארצית-היחסית הנהוגה בישראל לשיטה במתכונת רובנית. מטרת ההצעות הייתה להביא להקטנת מספר המפלגות, או לשפר את מצבן האלקטורלי של מפלגות מסוימות. בין ההצעות שהועלו:

הצעתו של בן-גוריון – השיטה הרובנית הפשוטהעריכה

כבר עם קבלת ההחלטה על שיטת הבחירות היחסית לכנסת הראשונה תמך בן-גוריון בשיטה הרובנית הפשוטה, הנהגת 120 אזורי בחירה אשר בכל מקום יבחר נציג אחד כנהוג בממלכה המאוחדת. עמדתו של בן-גוריון אף אומצה כעמדת המצע של מפא"י. הסיבה העיקרית לעמדתו זו הייתה כרוכה בקידום האינטרסים של מפלגתו, הפעלת השיטה הרובנית הפשוטה באזורים חד-נציגיים הייתה מקנה ככל הנראה רוב מוחלט למפא"י, דבר שהיה משחרר אותה מתלות בשותפות קואליציוניות. הצעת בן-גוריון הועלתה בעת הדיון במליאת הכנסת על חוק יסוד הכנסת ב-1958 באמצעות חבר הכנסת ברוך אזניה ממפא"י ונדחתה ברוב של 73 נגד 42.

הצעתם של יגאל הורביץ וזלמן שובלעריכה

ב-13 ביוני 1980 העלו מחדש את ההצעה של בן-גוריון, יגאל הורביץ וזלמן שובל ממפלגת תל"ם, בדבר הנהגת השיטה הרובנית בבחירות הצעה זו אף עברה בקריאה טרומית אך לא התקדמה מאז.

הצעת השיטה המעורבתעריכה

הצעתו של יוסף סרלין: הנהגת שיטה מעורבת הועלתה לראשונה על ידי חבר הכנסת יוסף סרלין מהציונים הכלליים בדצמבר 1958, על פי שיטה זו ייבחרו חלק מהנבחרים בשיטה אזורית–יחסית, או רובנית–אישית והיתר על בסיס ארצי-יחסי. הוא הציע שייקבעו 30 אזורי בחירה אשר בכל אחד מהם ייבחרו שלושה חברי כנסת, ושלושים חברי הכנסת הנותרים ייבחרו על בסיס השיטה הקיימת.

הצעתו של גד יעקובי: חבר הכנסת גד יעקובי הציע, למשל, לבחור את הנציגים האזוריים ב-18 אזורים בני חמישה מושבים כל אחד. הצעותיו של יעקובי נוסחו מחדש על ידי שרי המשפטים לשעבר חיים יוסף צדוק ויעקב שמשון שפירא וב-1972 הועלתה על שולחן הכנסת לקריאה טרומית הצעתו של יעקובי באמצעות חבר הכנסת צדוק, כשהיא מוגשת פורמלית כהצעת חוק פרטית על ידי שבעה חברי כנסת של מפלגת העבודה. ההצעה זכתה ברוב של 61 תומכים מול 45 מתנגדים ו-3 נמנעים. היא הועברה לוועדת לוועדת חוקה חוק ומשפט, אך בסופו של דבר, לאחר דיונים בוועדה, לא הובאה לקריאה ראשונה בכנסת.

הצעתו של מרדכי וירשובסקי: ב-14 ביוני 1988 התקבלה בקריאה ראשונה הצעה שהוכנה על ידי חבר הכנסת מרדכי וירשובסקי ממפלגת ר"ץ בצירוף חתימותיהם של 43 חברי כנסת נוספים. ההצעה, כפי שעברה בקריאה ראשונה, הביאה שתי חלופות. על פי הראשונה ייבחרו 80 חברי כנסת ב-20 אזורי בחירה על בסיס אזורי-יחסי, ו-40 ייבחרו מרשימות ארציות של המפלגות על בסיס מספר הקולות היחסי שקיבלו באזורי הבחירה. הגרסה השנייה מציעה לחלק את המדינה ל-60 אזורי בחירה חד מושביים באזורים אלו תונהג השיטה הרובנית הפשוטה, ו-60 המושבים הנותרים יבחרו על פי השיטה הקיימת, השיטה היחסית.

ראו גםעריכה

לקריאה נוספתעריכה

קישורים חיצונייםעריכה