בית הכנסת רייקה שטראסה

בית כנסת בגרמניה

בית הכנסת רֶיְיקֶה שטראסה, או בית הכנסת ברחוב רֶיְיקֶהגרמנית: Rykestrasse Synagogue) הוא בית הכנסת הגדול בגרמניה, ממוקם בשכונת פרנצלאואר ברג ברובע פנקוב בברלין. בית הכנסת נבנה בשנת 1903/1904. הוא נחנך ב־4 בספטמבר 1904, סמוך לתקופת החגים של ראש השנה, יום כיפור וסוכות. בית הכנסת ניצב מחוץ לרחוב וניתן להגיע אליו דרך ציר בבניין הפונה לחזית.

בית הכנסת רייקה שטראסה
Berlin Synagoge Rykestrasse Eingang.JPG
מידע כללי
סוג בית כנסת עריכת הנתון בוויקינתונים
כתובת פרנצלאואר ברג עריכת הנתון בוויקינתונים
מיקום פנקו עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה גרמניהגרמניה  גרמניה
מידע על ההקמה
תקופת הבנייה עד 1904
סגנון אדריכלי אדריכלות נאו רומנסקית עריכת הנתון בוויקינתונים
קואורדינטות 52°32′07″N 13°25′07″E / 52.535381°N 13.418598°E / 52.535381; 13.418598
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

בשנים 1902 עד 1933עריכה

ביהדות גרמניה, היו רוב היהודים המאמינים שייכים ליהדות הקונסרבטיבית, וכן הייתה נציגות גדולה ליהדות האורתודוקסית והרפורמית, שגדלה מאוד בחברות במחצית השנייה של המאה ה-19. עם התרחבותה של ברלין לשכונות חדשות עלה הצורך בבניית בתי כנסת נוספים במרחק הליכה. עם זאת, הקהילה היהודית לא יכלה למלא את כל התביעות, ורוב היהודים בשכונת פרנצלאואר ברג לא יכלו להרשות לעצמם להקים בית כנסת בכספם. לכן, בשנת 1902 רכשה הקהילה היהודית בברלין (גר') את האתר, ושכרה את הקבלן היהודי יוהאן הוניגר (1850–1913) לתכנן ולפקח על בניית בית הכנסת החדש.

הבנייה החלה בשנת 1903 ובצהריים ביום ראשון, 4 בספטמבר 1904, נחנך בית הכנסת בטקס מהודר, עם יצירתו של המלחין הגרמני בהשמעת יצירה של המלחין הגרמני גאורג פרידריך הנדל בדו מז'ור ותפילת מה טובו בראשות החזן דוד סטבינסקי (1857–1919), והרב אדולף רוזנצוויג (1850–1918).[1] נכחו בטקס לא רק עשירי העיר ויקיריה אלא אף כמעט כל חברי המועצה העירונית של ברלין.

בשעות אחר הצהריים של אותו יום, פתחה קהילה יהודית אחרת בברלין, המונה אך ורק חברים אורתודוקסים, בית כנסת משלה בארטילריסטראסה, טוכולסקי שטראסה של ימינו. כעבור חמישה ימים בערב ראש השנה, כבר שימש בית הכנסת לתפילות.

 
חלל הספינה בבית הכנסת, במהלך סיור מודרך, לרגל ימי המורשת האירופית בשנת 2007

בית הכנסת הציע שירותים לחברי הקהילה היהודית מזרמים נוספים, הן אורתודוקסים והן רפורמים. עם זאת, יהודים מהקהילה האורתודוקסית פנו לבתי כנסת אחרים.

הגבאים החליטו לאפשר לנשים ולגברים לשבת זה לצד זה, למרות ביקורת מצד חלק מחברי הקהילה האורתודוקסים. אולם לאחר ויכוח כבד, לא אושרה תוכנית להתקנת עוגב - כפי שהתממשה בבית הכנסת החדש בברלין בשנת 1861. החלל באולם התפילה שהוכן לעוגב נותר ריק.

בשנת 1904 פתחה הקהילה היהודית בברלין בית ספר דתי יהודי בבניין הקדמי. במהלך מלחמת העולם הראשונה העסיקה הקהילה היהודית בברלין את הרב מרטין יוזף ככומר (איש דת) עבור שבויי מלחמה יהודים רוסים שהיו כלואים בבתי מעצר בברלין. הפיקוד העליון הגרמני איפשר להם להשתתף בטקסים בבית הכנסת רייקשטראסה בתקופת החגים.[2]

יוזף הימל (1872–1943, טרזיינשטט) כיהן כנשיא הגבאים בשנות העשרים של המאה העשרים כנראה עד שנות העשרים. הרב האורתודוקסי זיגפריד אלכסנדר (1886–1943, אושוויץ) זכה בכנסים לבחור את האישה הראשונה, מרתה ארליך (לבית אייזנהרדט; 1896–1942) כגבאי, והיא השתתפה באופן שווה בהחלטות ומשימות הגבאי. אולם - שלא כמו עמיתיה הגברים - לא הורשתה לקרוא בתורה.[3] בשנות השלושים ועד סגירת בית הכנסת בשנת 1940 עמד יוסף לוסטר (1886–1943, אושוויץ) בראש מועצת הגבאים.[4]

בשנת 1922 פתחה הקהילה היהודית בברלין מחדש בית ספר יהודי פרטי בבניין הקדמי. בית הכנסת שימש את יהודי שכונת פרנצלאואר ברג כמקום תפילה ולצורך טקסי מעבר כמו חתונות וטקסי בר מצווה ובת מצווה.[5]

ה-"Israelitisches Familienblatt" הקדיש מאמר לציון 25 שנה לחנוכת בית הכנסת,[6] ואילו הגבאים החליטו לחגוג טקס מיוחד ביום ראשון, 29 בספטמבר 1929, לציון האירוע.

מתפללי בית הכנסת הקימו אגודה (עמותה) רשומה לבית הכנסת Rykestraße (Synagogenverein Rykestraße), שקידמה את הפעילות החברתית של קהל המתפללים. האגודה ארגנה ישיבות, חגיגות והרצאות, וכן ציון מסורות יהודיות. לשם כך הם אספו כסף מחברי הקהילה, ואף תרמו צדקה לנזקקים. בשנת 1931 עמד הוגו אלכסנדר בראש האגודה.

בית הכנסת בתקופת השלטון הנאציעריכה

הדיקטטורה הנאצית, שכללה אנטישמיות, רדיפת היהודים, ובסופה רצח היהודים, שינתה את חייה של יהדות גרמניה בצורה כה יסודית, עד כי מחלוקות על סגנון תפילה ומסורת הפסיקו באותו זמן להתקיים. לאחר שהממשלה הנאצית החדשה אסרה באופן נרחב על הופעות של שחקנים ואמנים יהודים, והרצאות של אנשי רוח ומדענים יהודים בבמות ציבוריות, פתח בית הכנסת רייקה שטראסה את המקום לקונצרטים והרצאות שערכה ארגון האגודה היהודית לתרבות וכן לתרומת עזרה בציוד לחורף, לטובת יהודים עניים, שהוצאו מהטבות הממשלה.

ב־16 בפברואר 1934 השמיעה מקהלת בית הכנסת תחת המלחין היהודי קורט בורכרד (1877–1942, אושוויץ) לראשונה את הליטורגיה החדשה של ליל שישי שהולחנה על ידי יעקב דיאמונט (1881–1956), ראש המקהלה בבית הכנסת "עדת ישראל". יעקב דיאמונט הלחין לבית הכנסת מספר רב של מנגינות חזנות בהתאם לנוסח התפילה.

ב־9 בנובמבר 1938, תקפו הנאצים בתי כנסת והפגינו אלימות קשה כלפי בתי עסק יהודים וכלפי יהודים, באירוע אלימות כביכול עממי, שהיה מאורגן היטב: פוגרום ליל הבדולח.

בניגוד לבתי כנסת אחרים, בית הכנסת ברחוב רייקה לא הוצת ולא נשרף, עקב מיקומו בתוך בלוק של בנייני מגורים, שהתגוררו בהם גם לא יהודים. במקום זאת הורו הנאצים - כמו גם באתרים דומים אחרים - להשחית את המקום לחלוטין ולהרוס אותו. הריהוט נשבר והושחת, ספרי תורה נופצו, נקרעו, וחלקם אף הועלו באש, אך היא כובתה במהירות לפני שהתפשטה לבניין בפועל. חלונות רבים נהרסו. רבנים ובאי בית הכנסת האחרים ששהו במקום נעצרו והובאו למחנה הריכוז זקסנהאוזן. רובם לא שבו משם.

הקהילה היהודית בברלין השקיעה כספים רבים ותיקנה את בית הכנסת, ופתחה אותו מחדש בחג הפסח, 3 באפריל 1939. במשך זמן קצר ניתן היה לערוך טקסים יהודיים סדירים, עד שב־12 באפריל 1940 פורסמו האיסורים הנאציים על איסור טקסי יהודיים ופעילות יהודית במקומות חדשים. בית הכנסת המשופץ נחשב לצורך העניין למקום חדש, על פי אותן תקנות, והפעילות בו נאסרה על פי חוק.

בית הספר היהודי שהתקיים בבניין הקדמי המשך להתקיים עוד כשנה, עד שנאלץ להיסגר בשנת 1941. עם זאת, הקהילה היהודית נותרה רשמית בעלת האתר. במאי 1942 הכריז רובע פרנצלאואר ברג על רצונו לרכוש את האתר בתשלום סכום מגוחך של 191,860 רייכסמארק (בערכים של היום, כמה מאות שקלים), וב-1 בספטמבר 1944 הועבר האתר לידי מנהלת הרובע. כאשר הקהילה היהודית נדרשה להגיש לגסטפו בקשה לקבלת אישור מכירה.

הבניין עצמו, שהפך להיות בבעלות מינהלת הרובע, לא נהרס. בשונה ממקרים אחרים של השתלטות הוורמאכט על בתי כנסת, לא סביר שנעשה במקום שימוש כאורוות סוסים. בית הכנסת היה באזור מגורים, ולא היו בו היכולת הטכנית, וכן לא ההיתרים העירוניים הדרושים, המעידים על שימוש כזה. המקום שימש כפי הנראה כמחסן. מוצרים הקשורים ליהדות, כסידורים, ספרי תורה, בדי פרוכת, ועוד, הושחתו ונלקחו. עם זאת, לא פורק מהמבנה ציוד אחר, שלא הייתה בו מתכת מתכת שהייתה דרושה לייצור ביטחוני.

לאחר המלחמהעריכה

לאחר המלחמה, כמעט שלא נותרו יהודים בברלין, שיכלו להתפלל במקום. אולם התפילה היה חסר את מרבית ספסליו וארון הקודש נבנה באופן זמני. אריך נהלהאנס, (1899–1950, הגולאג הסובייטי), ששרד את השואה על ידי חיים במחתרת, מונה לנשיא החדש של הקהילה היהודית בברלין, וקידם רבות את פתיחתו מחדש של בית הכנסת רייקה שטראסה. הוא הודיע למועצת העיר כי ביום שישי, 13 ביולי 1945, ייערך טקס קבלת השבת הראשון, שלאחר המלחמה, בו השתתף גם מפקד העיר הסובייטית ניקולאי ברזרין. נעשה שימוש באולם התפילה המשומר והקטן יותר, שבעבר שימש את הקהילה רק בימי חול. ב־29 ביולי 1945 נחגגה במקום החתונה היהודית הראשונה מאז סגירת בית הכנסת בשנת 1940. עקורים יהודים ששרדו את השואה ונקלעו לברלין, נהגו להתגורר בבניין הקדמי.

בהמשך אותה שנה עוצב המקום מחדש. אולם התפילה הגדול רוהט מחדש בספסלים. בימה מרכזית חדשה החליפה את המקורית שנמצאה ישירות מול ארון הקודש. בהמשך נסגר המקום לצורך שיפוץ רציני יותר.

בתקופת השלטון הקומוניסטי של גרמניה המזרחיתעריכה

מתוך עשרות אלפי יהודים שחיו בחלק זה של ברלין לפני המלחמה, נותרו כמה אלפים. היהודים שבו ממחנות המוות, כולם לאחר שאיבדו את יקיריהם, ורובם לאחר ניצלו בעור שיניהם ובמצב פוסט טראומטי. בית הכנסת רייקה שטראסה היה היחידי שעמד על תילו בברלין המזרחית, והיהודים באזור, מכל הזרמים, שביקשו להתפלל, הגיעו אליו. בשנת 1952, כאשר ההפרדה בין שני חלקי העיר ברלין עדיין לא הייתה מוחלטת, הזמין היינץ גלינסקי, נשיא הקהילה היהודית בברלין מאז שנת 1949, את היינץ יוליוסברגר, ראש מחלקת הבנייה של העיר, במטרה להכין ולפקח על שיפוץ נרחב של בית הכנסת, שהיה בית הכנסת היחיד המתפקד בגזרה המזרחית של ברלין. חומרים שלא היו זמינים למערכת הבניין הקומוניסטית, כגון אבץ לתיקון הגג, נרכשו במערב ברלין והועברו.

במהלך הקמפיינים האנטישמיים בצ'כוסלובקיה במהלך משפטי פראג עצרו וחקרו שלטונות גרמניה המזרחית יהודים החיים במזרח גרמניה. השטאזי חיפש במשרדי הקהילה יהודים שנחשדו כתומכים במערב, מה שהוביל ליציאה המונית של יהודים ממזרח העיר. מערב ברלין התירה את הכניסה למהגרים אלה ותוך מספר חודשים עברו בין 500 ל-600 יהודים.

הרב הראשי של ברלין, נתן לוינסון, דחק אז בגלינסקי, ששמר על פרופיל פוליטי נמוך לאחר שהסובייטים גירשו את קודמו, להזהיר את היהודים במזרח מפני הרדיפה הקרובה, דבר שעשה באמצעות מסיבת עיתונאים שהתקיימה במערב ברלין. סגן פולקסקאמר הקומוניסטי, (1909–1979), נשיא איגוד הקהילות היהודיות במזרח גרמניה, נחקר ופקידי גרמניה המזרחית הניעו אותו להכריז בשם הקהילה היהודית, כי אין אנטישמיות במדינות קומוניסטיות, שישראל היא מדינה פשיסטית ושהוא מכיר במשפטי פראג. הוא סירב ונמלט למערב ברלין בלילה לאחר תחילת משפט הרופאים ב־13 בינואר 1953[7] ועמו בכירים יהודים נוספים מהקהילה היהודית.

בתקווה להימנע מהמשך הרדיפות, התנתקו חברי הקהילה במזרח ברלין מהקהילה היהודית בברלין, והקימו מועצה מנהלת זמנית חדשה המוסמכת רק למגזר המזרחי. ב־25 בינואר 1953 החל השטאזי בגל מעצרים של יהודים.

ביום ראשון, 30 באוגוסט 1953, נחנך מחדש בית הכנסת רייקה שטראסה, וניתן לו השם "Friedenstempel" (מקדש השלום). גאורג היילברון וישראל רוטמן נשאו נאומים, האחרון שיבח את ברית המועצות הגדולה ואת ממשלת גרמניה המזרחית. נאמו בטקס גם ארנולד צווייג ורוברט האוומן כנציגי הקהילה היהודית. השם "Friedenstempel" לא השתרש ובפועל לא נעשה בו שימוש.

 
חלון ורדים של ויטראז 'בגמלון הדרומי-מערבי של אולם הספינה בבית הכנסת רייקה שטראסה
 
עמדת הנאומים של הרב, מול ארון קודש

שיפוצים נוספים בבית הכנסת נעשו בשנת 1957, 1967, אך הממשלה המזרח גרמנית, שהגדירה עצמה כגוף קומוניסטי אתאיסטי, סירבה להקצות כספים לבתי תפילה (כולל לכנסיות). לאחר הקמת חומת ברלין, הסתכם מספר חברי הקהילה היהודית בגזרה המזרחית של ברלין בכ-3,000 נפש.

ביום ראשון, 11 במרץ 1962, חנך הרב ריזנבורגר, שידע גם לנגן בעוגב. העוגב הותקן לראשונה במקום המשופץ.

ב־21 בספטמבר 1976 רשמה מזרח ברלין את בית הכנסת רייקה שטראסה כאנדרטה, ולכן החלו להגיע אליו סובסידיות ציבוריות לצורך שיפוצים, שהחלו בשנת 1986/1987. ב־25 בפברואר 1988 ביטלה ממשלת גרמניה המזרחית את תקנות העברת הרכוש משנת 1944, ובית הכנסת חזר להיות רכוש הקהילה היהודית בברלין. אמנם, היה מדובר בתואר בלבד, מאחר שהשלטונות המזרח גרמניים הם ששלטו באישורים לבניה ושיפוצים, אך היה זה תואר בעל משמעות ציבורית רבה. בשנות הקומוניזם קטנה מאוד הקהילה, ועד 1990 מנתה קהילת בית הכנסת רייקה שטראסה כ־200 חברים בלבד וכבר לא היה לה רב. ב־1 בינואר 1991 התאחדו קהילת יהודי מזרח ברלין עם קהילת המערב, הגדולה בהרבה.

לאחר האיחודעריכה

איחוד גרמניה התרחש באוקטובר 1990, כאשר שטחי גרמניה המזרחית, שעד האיחוד היו תחת שלטון קומוניסטי, אוחדו לתוך גרמניה המערבית הדמוקרטית. שערי בית הכנסת, שעד אז לא היו פתוחים למבקרים מהמערב, נפתחו.

ב־12 בספטמבר 2004 נחגגו באירוע חגיגי מאה שנה לבית הכנסת של רייקשטראסה. החזן יואכין פהלנקמפ שר את "אדושם מלך" מאת המנצח ומלחין המקהלה לשעבר של רייקשטראסה, יעקב דיאמונט (1860–1956).

כיום, זהו בית הכנסת הגדול ביותר בברלין. בחלל בית הכנסת יש כיום 1,074 מושבים, כאשר במקור היו בו 2,000. לאחר יותר משנה של עבודה להחזרת הפאר שהיה לפני המלחמה, הוא נחנך מחדש ב־31 באוגוסט 2007, הפעם כבית כנסת אורתודוקסי, עם מקומות ישיבה נפרדים ומניין אורתודוקסי. בטקס הבאת ספרי התורה לבית הכנסת, השתתפו מנהיגים פוליטיים וניצולי השואה מרחבי העולם.

כיום נמצאת בברלין הקהילה היהודית (הדתית) הגדולה ביותר בגרמניה, עם 12,000 חברים רשומים ושמונה בתי כנסת.

ביקור בבית הכנסתעריכה

סיורים ציבוריים בבית הכנסת Rykestrasse זמינים בימי חמישי ובימי ראשון. הסיורים מוצעים בגרמנית ובאנגלית. בשאר הזמן, בית הכנסת מאובטח, ואנשים שאינם חברי קהילה רשומים אינם רשאים להיכנס אליו.

ניתן להגיע לבית הכנסת באמצעות תחבורה ציבורית דרך קו U2 (התחנות Senefelderplatz ו-Eberswalder Strasse) וקו החשמלית M2 (תחנות Knaackstrasse ו-Marienburger Strasse).

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Hermann Simon, Die Synagoge Rykestraße (1904–2004), Berlin: Hentrich & Hentrich and Stiftung Neue Synagoge Berlin / Centrum Judaicum, 2004, (Jüdische Miniaturen; vol. 17), pp. 10seqq. ISBN 3-933471-71-0
  2. ^ Cf. Hermann Simon, Die Synagoge Rykestraße (1904–2004), Berlin: Hentrich & Hentrich and Stiftung Neue Synagoge Berlin / Centrum Judaicum, 2004, (Jüdische Miniaturen; vol. 17), p. 23. ISBN 3-933471-71-0
  3. ^ Cf. Hermann Simon, Die Synagoge Rykestraße (1904–2004), Berlin: Hentrich & Hentrich and Stiftung Neue Synagoge Berlin / Centrum Judaicum, 2004, (Jüdische Miniaturen; vol. 17), pp. 25seq. ISBN 3-933471-71-0
  4. ^ He ran a kosher mineral-water and soft-drink factory on a site adjacent to the synagogue in the same block.
  5. ^ Cf. Hermann Simon, Die Synagoge Rykestraße (1904–2004), Berlin: Hentrich & Hentrich and Stiftung Neue Synagoge Berlin / Centrum Judaicum, 2004, (Jüdische Miniaturen; vol. 17), p. 18. ISBN 3-933471-71-0
  6. ^ Cf. Israelitisches Familienblatt, 15 August 1929.
  7. ^ Hermann Simon, Die Synagoge Rykestraße (1904–2004), Berlin: Hentrich & Hentrich and Stiftung Neue Synagoge Berlin / Centrum Judaicum, 2004, (Jüdische Miniaturen; vol. 17), p. 49. ISBN 3-933471-71-0