בית הסוהר רמניקו סראט
בית הסוהר רמניקו סראט (ברומנית: Închisoarea Râmnicu Sărat) היה מתקן כליאה מחוזי בעיר רמניקו סראט שנודע לשמצה בעיקר בימי המשטר הקומוניסטי ברומניה, כשנכלאו בו בתנאים מחפירים, הוכו ועונו בו אסירים פוליטיים רבים.
 | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג |
בית סוהר  |
| מיקום |
רמניקו סראט |
| מדינה |
רומניה |
| הקמה ובנייה | |
| תקופת הבנייה | ?–1899 |
| תאריך פתיחה רשמי |
1899 |
| תאריך פירוק |
1963 |
| קואורדינטות | 45°23′00″N 27°03′19″E / 45.383222222222°N 27.055333333333°E |
  | |
בית מעצר 1899 - 1920
עריכהבית הסוהר ברמניקו סראט הוקם בשנת 1899 ושימש כבית מעצר ("ארסטול פרבנטיב - Arestul preventiv) עד לשנת 1920, כשהפך לבית כלא ("פניטנצ'יאר" - Penitenciar). בימי מרד האיכרים ברומניה בשנת 1907 עברו דרכו כ-1200 איכרים עצורים.
המבנה
עריכהלפי דו"ח מ-24 במאי 1948 בית הסוהר כלל קומת קרקע וקומה עליונה.
בקומת הקרקע היו 16 תאים ו-3 חדרים ("סלונים") משותפים, כשכל תא היה מיועד לשלושה אסירים לכל היותר. כמו כן היו חדר חובש ("אינפירמריה") עם 6 מיטות, מטבח, מחסן בגדים, מחסן מזון, 4 משרדים, חדר תורן, שני חדרים של סוהרים ראשיים ו-5 חדרים של מנהל בית הסוהר.
בקומה העליונה היו 19 תאים ו-3 חדרים ("סלונים") משותפים. לבית הסוהר היו 4 חצרות לטיול האסירים. [1] בשנת 1949, בזמן המשטר הקומוניסטי, נבנה קיר שהפריד בין אגף האסירים הפליליים ובין אגף האסירים הפוליטיים.
בשנות ה-30 של המאה ה-20 החל בית הסוהר לשמש לכליאת אסירים פוליטיים. המקום הפך מאוחר יותר לאתר לעלייה לרגל של חסידי הימין הקיצוני הרומני (ה"לגיונורים") מפני שראשי התנועה הלגיונרית הפרו-נאצי הוחזקו בו בשנים 1937-1938 בימי מלכותו של קרול השני וחלקם נרצחו בהמשך.
בליל 29-30 בנובמבר 1938, 13 חברי התנועה הלגיונרית (או "לגיון הארכאנגל מיכאיל") המכונים "הניקאדורים" וה"דקמווירים" ובראשם ה"קפטן" זליה קודריאנו הוצאו בליווי צמוד מבית הכלא במטרה מוצהרת להעבירם לכלא ז'ילאווה. בדרך, בקרבת היער טנקבשט Pădurea Tâncăbeşti, נרצחו בחניקה בעילת "ניסיון הימלטות ממעצר".
בליל 21-22 בספטמבר 1939, עוד 15 חברים בחוליות התנועה הלגיונרית (גאורגה קלימֶה, מיכאי פוליכרוניאדה, אלכסנדרו קנטקוזינו, ניקולאיה טוֹטוּ, אלכסנדרו כריסטיאן טֶל ואחרים), נורו למוות בתוך בית הכלא. הם נקברו לאחר מכן בבית הקברות של העיר, וכיום נמצאת שם מצבה לזכרם.
בימי משטר אנטונסקו
עריכהבשנת 1940 נכלאו בבית סוהר זה לפרק זמן קצר הפעילות הקומוניסטיות אנה פאוקר וליובה קישינבסקי שהוחלפו כעבור חדשים אחדים בעקבות משא ומתן עם ברית המועצות, תמורת אסיר לאומני רומני שהיה בידי הסובייטים, יון זליה קודראינו, אביו של קורנליו זליה קודריאנו.
חלק מה"גולאג" הרומני בימי השלטון של גאורגה גאורגיו-דז'
עריכהבשנות השלטון הקומוניסטי חזר בית הסוהר, לאחר פסק זמן, להיות כלא לאסירים פוליטיים. זאת ביוזמת הבולשת בהתהוות - ה"סקוריטאטה" - ובראשה אנשים כמו אלכסנדרו ניקולסקי וגאורגה פינטיליה. בשנים 1947-1953 נכלאו בו איכרים שהתנגדו ל"קולקטיביזציה" של החקלאות או שנחשבו ל"מחבלים" או "סבוטורים" מפני שלא היו מסוגלים לספק למדינה את מכסות המוצרים החקלאיים הדרושים. כמו כן נכלאו בבית סוהר זה רבים ממנהיגיה וחבריה של מפלגת האיכרים הלאומית (כולל אחרי 1955- יון מיכלאקה, וקורנליו קופוסו, יונל לופסקו, איליה לאזר, יון דיאקונסקו) והמפלגה הלאומית -ליברלית. בנוסף נכלאו כמרים של הכנסייה היוונית-קתולית שהוצאה מחוץ לחוק, וכמרים קתוליים.
נגד האסירים הופעלו שיטות התעללות שונות: החזקה בבידוד ממושך, שתיקה ותנוחות כפויות, מניעת אוכל וטיפול רפואי ראויים, מכות שיטתיות בידי סוהרים בקבוצה או יחידים. התעללויות מעין אלה הופעלו גם נגד אסירים קשישים וחולים, כמו יון מיכלאקה שנפטר בכלא זה בשנת 1963.
חלק מהאסירים ממפלגת האיכרים הלאומית הועברו למתקן זה אחרי סגירת בית הכלא סיגט בשנת 1955. אחרי שביתת הרעב של האסירים הפוליטיים בבית הסוהר איוד נאסרו במתקן זה גם נציגים של המשטר הצבאי-פאשיסטי של יון אנטונסקו, שנידונו למאסר בגלל פשעי מלחמה. בין אלה פרופ' יון פטרוביץ (שהיה שר החינוך בימי ממשלת גוגה-קוזה ושר התרבות והדתות בממשל אנטונסקו); פרופ' פטרה טומסקו (שהיה שר העבודה, הבריאות והרווחה בממשל אנטונסקו); הגנרל קונסטנטין פנטאזי (שר הביטחון בממשלת אנטונסקו); והגנרל גאורגה ז'יאֶנסקו, (ממפקדי חיל האוויר ושר בממשלת אנטונסקו). אסיר מפורסם אחר היה הקונטרה-אדמירל הוריה מצ'לאריו שהועבר לכאן אחרי כליאה בת 11 שנה בבית הסוהר זילאבה. הוא הצליח לשרוד את שנות המאסר וזכה לרהביליטציה אחרי שחרורו מהכלא בשנת 1964.
צוות הסוהרים פעל תחת פיקודו של הקפטן אלכסנדרו וישינסקו [2], מפקד בית הסוהר, שנודע כאדם אכזרי שניהל בעברו את בית הכלא מיסליה בשנת 1951, והיה זמן מה קצין פוליטי בכלא המעבר ז'ילאווה. יחד איתו עבד שם חוקר ו"קצין פוליטי" בשם וסילה (?) לופו[3]. ידוע יותר היה הסוהר הסדיסטי פורניקה.[4] [5]
לאחר הסגירה
עריכהב-13 באפריל 1963 נסגר בית הסוהר. החל מ-1964 שימש כמחסן לירקות ופירות, ואחרי מהפכת 1989 הפך לרכוש פרטי. בשנת 2007, ביוזמת אסירים לשעבר, הועבר המקום לרשות "המכון לחקר פשעי הקומוניזם" על מנת שיהפוך לאתר מוזיאוני וליד זיכרון. על יד בית הסוהר נחנך באוגוסט 2010 אתר לזכר קרבנות הרדיפות הפוליטיות הכולל פסלי עץ - יצירה של הפסל שטפאן בלאז' מסיגט.
קישורים חיצוניים
עריכה
- אתר הזיכרון רמניקו סראט
- Cicerone Ionițoiu - "Râmnicu Sărat. Desființarea celei mai odioase închisori: 13 aprilie 1963"צ'יצ'רונה יוניצוי - רמניקו סראט. סגירת בית הסוהר המתועב ביותר: 13 באפריל 1963 -(ברומנית)
- כתבה מאת אדריאן בוקורסקו בעיתון "רומניה ליברה" ב 4 בינואר 2008 (ברומנית)
סרטון עם מראות מבית הסוהר לשעבר, סרטון באתר יוטיוב- כתבה על הפיכת בית הסוהר לשעבר למוזיאון
- Doina Jela
Lexiconul negru - Unelte ale represiunii comuniste, Humanitas, Bucureşti, 2001 דוינה ז'לה - הלקסיקון השחור - משרתי הדיכוי הקומוניסטי, הוצאת הומניטאס, בוקרשט, 2001