סיגט

עיר בטרנסילבניה, רומניה

סִיגֶטרומנית: Sighetu Marmaţiei או בקיצור Sighet; בהונגרית: Máramarossziget או Sziget; מילולית: "האי של מרמרוש" או בקיצור "אי") היא עיר בצפון רומניה, בסמוך לגבול עם אוקראינה. העיר שוכנת במחוז מרמורש בטרנסילבניה. שם העיר ניתן לה עקב מיקומה על חצי אי במפגש הנהרות טיסה (Tisa) ואיזה (Iza).

סִיגֶט
Sighetu Marmaţiei
סמל
סמל סיגט
מרכז העיר
מרכז העיר
מדינה רומניהרומניה  רומניה
מחוז מרמורש
חבל ארץ טרנסילבניה
ראש העיר Eugenia Godja
בירת העיר סיגט עריכת הנתון בוויקינתונים
שטח 111±0.01 קילומטר רבוע
גובה 274 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 37,640 (נכון ל־31 באוקטובר 2011)
קואורדינטות 47°55′43″N 23°53′33″E / 47.9286111111111°N 23.8925°E / 47.9286111111111; 23.8925
אזור זמן UTC +2
http://www.primaria-sighet.ro
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

היסטוריהעריכה

שרידי יישוב קבע מן המאה ה-11 נמצאו בסביבות העיר. לסלו הרביעי, מלך הונגריה, הושיב רומנים במקום בין השנים 1272 ו-1290. משפחת דראגפי ממרמורש התיישבה במקום וייסדה מאוחר יותר את נסיכות מולדובה. בשנת 1532 קיבל היישוב זכויות עיר חופשית והפכה לבירת ארץ מרמרוש. משנת 1556 הפכה סיגט למקום מושב של ווייבוד טרנסילבניה. משנת 1570 נכללה העיר בנסיכות טרנסילבניה והחל משנת 1733 כלל הקיסר קרל השישי את העיר בממלכת הונגריה, חלק מקיסרות ההבסבורגים. מ-1867 ועד סוף מלחמת העולם הראשונה הייתה סיגט חלק מממלכת הונגריה במסגרת אוסטרו-הונגריה, ובשנת 1918 עברה לשליטת רומניה. בשנת 1940 בעקבות תכתיב וינה, שוב הועברה לשליטת הונגריה. לאחר מלחמת העולם השנייה, בעקבות חוזה פריז (1947), חזרה בשנית לשליטת רומניה.

תולדות היהודים בעירעריכה

  ערך מורחב – קהילת יהודי סיגט
 
אנדרטה לזכר יהודי סיגט שנספו בשואה, בבית קברות בחולון

יהודים התיישבו בסיגט במאה ה-18, בעיקר לאחר חלוקת פולין וסיפוח גליציה לממלכת הבסבורג. הקהילה הייתה אדוקה ושמרנית, באופן טיפוסי ליהדות אונטרלנד. ב-1807, כשנבנה בית-הכנסת הראשון, מנו 11% מהאוכלוסייה וב-1930 היוו 38%.

ב-1759 מונה הרב הראשון, צבי פיש, לעדה הקטנה שמנתה פחות ממאה נפשות. באותם ימים היה האזור מעוז שבתאי, וילידי סיגט הצטרפו ליעקב פרנק. לאחר מות פיש נותרה משרתו ללא דורש עד 1801, כשמונה רבי יהודה כהנא הלר, ואחריו רבי מנחם מנדל שטרן (מחבר הספר "דרך אמונה") ב-1819. ב-1834 נבחר רבי אלעזר ניסן טייטלבוים ומאז כיהנו בני משפחתו כמעט ללא הרף: הרבנים יקותיאל יהודה טייטלבוים, חנניה יום טוב ליפא טייטלבוים, רבי חיים צבי טייטלבוים ויקותיאל יהודה השלישי שנרצח באושוויץ. בני טייטלבוים היו ברובם אדמו"רי חסידות סיגט במקביל לנשיאה במשרתם. במקביל לרבי יקותיאל השלישי כיהן כרב הרשמי וכחבר מועצת העירייה הרב בנימין דנציג, שנספה גם הוא בשואה, שעמד בראש קהילת הסטטוס קוו המקומית. עם רבנים אחרים ששהו בעיר נמנו רבי שלמה יהודה טבק שכיהן כראש אב בית דין, וכן אדמו"רים מחסידויות ספינקא, ויז'ניץ וקרעטשניף.

בתחילת מלחמת העולם השנייה התגוררו בסיגט כ-10,000 יהודים, ובקיץ 1941 נשלחו כאלף מהם, חסרי נתינות (שלא יכלו להוכיח שהם בעלי אזרחות הונגרית), לאזור קמיניץ פודולסק שבפולין, ושם נרצחו בידי הכיבוש הגרמני. בשנים 1942–1943 הגיעו לסיגט פליטים יהודים רבים שהצליחו להימלט מהגטאות וממחנות בפולין. רבני העיר, ובהם ד"ר שמואל דנציג ויקותיאל יהודה טייטלבוים, השתדלו לסייע לפליטים. בחודש אפריל 1944, בעקבות פלישת הצבא הגרמני להונגריה, הוקם בסיגט גטו שחוסל עם העברת תושביו, 12,749 נפשות, למחנה ההשמדה אושוויץ בארבעה משלוחים, שבוצעו בין 16 ל-22 במאי 1944. תחילה גורשו תושבי הגטו הקטן ואחר כך תושבי גטו העיר.

לאחר המלחמה נתמנה הרב משה טייטלבוים לרב. הוא עזב ב-1947, והוחלף לזמן קצר על ידי הרב יחיאל יהודה איזקסון, שהיה רבה האחרון של סיגט, עד שעזב לישראל.

ערים תאומותעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • אלי ויזל, בין השמשות, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004
  • י' אלפסי, א' סלאי וא' נצר (עורכים), העיר שבלב: סיגט היהודית, תל אביב: הוצאת ארגון יוצאי סיגט בישראל, 2003
  • מנחם קרן-קרץ, מרמורש סיגט - אורתודוקסיה קיצונית ותרבות יהודית-חילונית למרגלות הרי הקרפטים, ירושלים: הוצאת מפעל דב סדן, תשע"ד
  • שלמה יעקב גרוס, ספר מארמארוש - מאה ושישים קהילות קדושות ביישובן ובחורבנן, בית מארמארוש (תשמ"ג), עמ' 3-40: סיגט
  • מנחם קרן-קרץ, בני מרמורש עולים בחומה, עת-מול 235, עמ' 20–22, 2014

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סיגט בוויקישיתוף