בלט האופרה של פריז

בלט האופרה של פריזצרפתית: Ballet de l'Opéra national de Paris) היא להקת בלט צרפתית, שהיא חלק בלתי נפרד מן האופרה הלאומית של פריז. זו היא להקת הבלט הלאומית הוותיקה ביותר, והרבה להקות בלט אירופאיות ובינלאומיות יכולות להתחקות אחר מוצאן ממנה. היא נחשבת גם כיום לאחת מארבע להקת הבלט הראשונות במעלה בעולם, לצד הבלט המלכותי בלונדון, בלט בולשוי במוסקבה ובלט מריאינסקי בסנקט פטרבורג.[1] אם מצרפים לרשימה את ניו יורק סיטי בלט, מקבלים את חמש הלהקות שבצמרת עולם הבלט העולמי.

בלט האופרה של פריז
Rain Opéra de Paris.JPG
www.operadeparis.fr
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

מאז אוגוסט 2016, מנהלת את הלהקה אוֹרֶלי דוּפּוֹן, ה"Directrice de la Danse". להקת הבלט מונה 154 רקדנים, בהם 17 Danseurs Étoiles, רקדנים כוכבים, הדרגה הגבוהה ביותר לרקדן או רקדנית בלט. הרקדנים הראשיים רוקדים ב-180 מופעי מחול בשנה, בעיקר באופרה גרנייה.[2]

בית הספר למחול של בלט האופרה של פריז נהנה מאותה יוקרה כמו הלהקה עצמה[3] ונחשב לאחד מבתי הספר לבלט המעולים בעולם. בוגרי בית הספר זכו בשיא של 20 פרסי בנואה למחול. בית הספר חגג את יובל השלוש-מאות לקיומו בשנת 2013.

התחרות לקבלה לשני המוסדות אכזרית במיוחד. קבלה לבלט האופרה של פריז כמעט מחייבת את הרקדן או הרקדנית להתקבל לבית הספר לבלט שליד האופרה של פריז, להצליח בבחינות התחרותיות השנתיות בחודש מאי, ולהשתתף לפחות בשני הקורסים האחרונים. 95 אחוזים מכלל הרקדנים המתקבלים לבלט האופרה של פריז הם צרפתים.[4]

היסטוריהעריכה

קביעת שםעריכה

בלט האופרה של פריז היה מאז ומתמיד חלק בלתי נפרד מן האופרה של פריז, שנוסדה בשנת 1669 בשם "האקדמיה לאופרה" (Académie d'Opéra ), אף כי מחול תיאטרלי לא התקבל כמרכיב חשוב באופרה של פריז עד 1673, אחרי ששמה שונה ל"האקדמיה המלכותית למוזיקה" (Académie Royale de Musique (Royal Academy of Music וז'אן באטיסט לולי התמנה לעמוד בראשה. האופרה של פריז נשאה הרבה שמות רשמיים שונים במרוצת ההיסטוריה הארוכה שלה, אבל מאז 1994 היא נקראת "האופרה הלאומית של פריז" (Paris National Opera).[5]

רקעעריכה

בלט האופרה של פריז צמח מראשית המוסדות, המסורות והפעילות בתחום המחול בחצרו של לואי הארבעה-עשר. חשיבות מיוחדת נודעת לסדרת קומדיות הבלט שיצר מולייר עם הכוריאוגרף פייר בושאן והמלחין ז'אן באטיסט לולי, בין היתר. הראשון באלה היה "Les Fâcheux" בשנת 1661 והחשוב בהם גם הוא באצילים בשנת 1670. רבות מקומדיות הבלט האלה בוצעו גם על ידי להקת מולייר בתיאטר דו פאלה-רויאל הציבורי ברחוב סן אונורה בפריז, שיהיה בהמשך למשכן הקבע הראשון של להקת האופרה ובלט האופרה.

ב-1661 גם ייסד לואי ה-14 את האקדמיה המלכותית למחול, בניסיון "לשפר את איכות הוראת המחול לאירועים בחצר המלכותית". חברי האקדמיה, כמו גם המורים למחול שהוסמכו על ידה ותלמידיהם, השתתפו ביצירת הבלטים לחצר, ללהקתו של מולייר, ובהמשך, לאופרה. ב-1680 התמנה בושאן למנהל האקדמיה המלכותית למחול. אף על פי שהאקדמיה המלכותית למחול והאופרה עמדו בקשר הדוק, שני המוסדות נשארו נפרדים, והראשונה נעלמה עם נפילת המלוכה בשנת 1789.[6]

הקדמה וראשית ההיסטוריהעריכה

ב-28 ביוני 1669 העניק לואי ה-14 כתב הרשאה למשורר פייר פרין, שנתן לו מונופול ליצירת אקדמיה נפרדת לביצוע אופרה בצרפתית. ההפקה הראשונה של הלהקה שפרין הקים, "האקדמיה לאופרה" (Académie d'Opéra) (שנודעה גם בשם "האקדמיה המלכותית לאופרה") הייתה האופרה "פומון", שהוצגה לראשונה ב-3 במרץ 1671 ב-Jeu de Paume de la Bouteille וכללה בלטים שאת הכוריאוגרפיה להם יצר אנטואן דה ברוסה.

בשנת 1672 רכש לולי את הזכויות של פרין ואף השיג כתב הרשאה חדש, שהגביל את השימוש בנגנים ורקדנים על ידי להקות צרפתיות אחרות. הלהקה של לולי, שנקראה עכשיו "האקדמיה המלכותית למוזיקה", עם אנטואן דה ברוסה ולולי ככוריאוגרפים וקרלו ויגאראנמח כמעצב תפאורה, העלתה את האופרה הראשונה של לולי, Les fêtes de l'Amour et de Bacchus (פסטורלה) בנובמבר 1672 ב-Jeu de Paume de Béquet.

ההפקה הבאה של לולי, "|קדמוס וארמיון" (27 באפריל 1673), הטרגדיה הלירית הראשונה, עם לברית מאת פיליפ קינו, עלתה גם היא ב-Jeu de Paume de Béquet, עם כוריאוגרפיה של אנטואן דה ברוסה.[7] לולי וקינו המשיכו לעבוד בצוותא על שורה של הפקות מצליחות, ובמהלך עבודתם יצרו סוגה חדשה של אופרה צרפתית, שלקטעי הביניים של המחולות ניתן בה מקום חשוב בדרמה המוזיקלית. את קטעי המחול ליצירות אלה יצרו בושאן, דה ברוסה וד'אוליבט. לדברי ז'אן-בטיסט דובו, בושאן ודה ברוסה היו אחראים על ה"בלט אורדינר" ואילו ד'אוליבט התמחה ב"בלט פנטומימה".

לולי הקדיש תשומת לב רבה כל כך לבלטים שהוזכרו כאן, ששכר לכוריאוגרפיה שלהם "רב אמן מחול מיוחד ('maître de danse particulier') בשם ד'אוליבט. הוא, ולא דה ברוסה או בושאן, היה האיש שלולי העסיק ל"בלט אורדינר", מי שחיבר את הבלטים לסצינות התופת של "פסיכה" ו"אלקסטה" של לולי. ד'אוליבט גם חיבר את בלט הזקנים ב"תזאוס", את הבלט לחלומות האימה ב"אטיס" של לולי ואת בלט הרועדים ב"איזיס" (לולי). זה האחרון כלל אך ורק מחוות פנטומימה של אנשים קופאים מקור, והוא לא שילב בו אף צעד בלט רגיל.[8]

בראשית הדברים, כל רקדני בלט האופרה של פריז היו גברים. מדמואזל דה לה פונטן (1738-1665) הייתה לבלרינה המקצועית הראשונה כשרקדב בבכורת הבלט של לולי, "ניצחון האהבה" ב-21 בינואר 1681.[9] פייר בושאן המשיך לעבוד עם לולי באופרה של פריז עד מותו של לולי ב-1687.

השנים הבאותעריכה

 
אדלאידה סימונט בתפקיד הנסיכה בבלט-פנטומימה "Ninette à la Cour, שהופק לראשונה בבלט האופרה של פריז בשנת 1778 בכוריאוגרפיה מאת מאקסימיליאן גארדל, כפי שבוצע בלונדון ב-1781

המאה ה-18 הביאה עמה את יצירתו של בית ספר נספח, שנקרא מעתה "בית הספר לבלט שליד האופרה של פריז" (בצרפתית: École de Danse de l’Opéra de Paris), שנפתח בשנת 1713. האופרות של ראמו ובהמשך של גלוק, העלו את הרף לרקדנים. ז'אן-ז'ורז' נובר כיהן כמנהל בלט רב-השפעה בשנים 1776 עד 1781. הוא יצר את הבלט "Les petits riens" בשנת 1778 למוזיקה מאת מוצרט. מקסימיליאן גארדל היה מנהל בלט מ-1781, ואחיו פייר גארדל החליף אותו לאחר מות מקסימיליאן ב-1787. פייר גארדל שרד את המהפכה ביצירת בלטים כגון "המרסייז" ו-"Offrande à la Liberté". הוא נשאר בתפקידו כמנהל בלט עד 1820 והמשיך לעבוד עד 1829.

ב-1829 החליף ז'אן-לואי אומר את פייר גארדל כמנהל בלט, אך הוא נתקל בביקורת רבה על שימוש רב מדי בפנטומימה והימנעות משימוש בכוריאוגרפיה, המקדמת עלילה או אופי. ב-1821 עקרה הלהקה למשכן חדש, הסאל לה פלטייה, שם נולד הבלט הרומנטי. ב-1875 עברה הלהקה לארמון גרנייה, שם היא ממשיכה להופיע.

סרז' ליפר כמנהל להקת הבלטעריכה

בשנת 1929 הזמין ז'אק רושה את סרז' ליפר, רקדן בן 24, לקבל עליו את הנהלת בלט האופרה של פריז, שהידרדר בשלהי המאה ה-19.

כמנהל בלט מ-1930 עד 1944, ומ-1947 עד 1958, שם לו ליפר למטרה את שיקום הרמה הטכנית של בלט האופרה, בהשבת הלהקה למקום הכבוד שתפסה כאחת הלהקות הטובות ביותר בעולם.

ליפר העניק ללהקה חוזק ומטרה חדשים, להשיב לקדמותו את הבלט בצרפת, והחל ליצור את הראשון בבלטים רבים ללהקה שבניהולו. במהלך שלושים שנותיו כמנהל בלט האופרה של פריז, הנהיג ליפר את הלהקה בימים הסוערים של מלחמת העולם השנייה והכיבוש הגרמני של צרפת. ליפר הביא את בלט האופרה של פריז לאמריקה והופיע מול אולמות מלאים בניו יורק סיטי סנטר. הקהל היה נלהב וגילה התפעלות והערכה כלפי להקת הרקדנים.

התקופה של רודולף נורייבעריכה

בעולם הבלט, נחשב רודולף נורייב לגדול הרקדנים הקלאסיים מאז ומעולם ולאחד הכוריאוגרפים הבולטים ביותר.[10] בשנת 1983 התמנה רודולף נורייב למנהל בלט האופרה של פריז, שם המשיך, לצד פעילותו כמנהל, גם לרקוד ולקדם רקדנים צעירים.

הבלרינה הראשונה במעלה אותו זמן[11] הייתה סילבי גיים, שרודולף נורייב מינה לרקדנית ראשית בשנת 1984, בהיותה בת 19. הם היו צמד רקדנים אגדי.[12] שנות ניהולו של נורייב ציינו תור זהב בבלט האופרה של פריז.

בריז'יט לפברעריכה

בריז'יט לפבר הייתה מנהלת הבלט משנת 1995 עד 2014, עם פטריס בארט כמנהל בלט מ-1990 עד 2011, הצליחה לקיים את הרמה הגבוהה שהציב נורייב.

לֶפֶבְר הזמינה כמה מחשובי הכוריאוגרפים, כגון ויליאם פורסיית, אנג'לין פרליוקאיי, סאבורו טשינאווארה וג'ון נימאייר.[13]

מעברעריכה

זמנים קשים עברו על הלהקה עם בנז'מין מילפייה, שניהל את בלט האופרה של פריז מנובמבר 2014 עד לפרישתו ב-15 ביולי 2016.[14] שתי אבני נגף עמדו בדרכו של מילפייה, רקדן וכוריאוגרף צרפתי, שעזב את צרפת בגיל 16, בשנת 1993, רכש את עיקר הכשרתו המקצועית כרקדן וכוריאוגרף בארצות הברית וחזר לצרפת ב-2014 כמנהל החדש של בלט האופרה של פריז.[15] המכשלה הראשונה התגלתה כש מילפייה דרש, שרקדני בלט האופרה של פריז יפרשו את "הבייאדרה", בלט קלאסי בכוריאוגרפיה שיצר רודולף נורייב ב-1992, כבלט מודרני.[16] להשגת מטרה זו, שכר רקדנים ראשיים אורחים להציג את "הבייאדרה".[17]

סטפן ליסנר, מנהל האופרה של פריז, ששכר את בנז'מין מילפייה בינואר 2013 - ושבידו הייתה הסמכות העליונה בכל הנוגע להחלטות בנושאי תקציב, קבלת עובדים וקידום - אמר במסיבת עיתונאים בארמון גרנייה ביום חמישי, 4 בפברואר 2016, שאיננו מתחרט על בחירה זו.[18] "הוא פורש מוקדם מדי, אבל אחרים פורשים מאוחר מדי." עוד אמר ליסנר, "אני חושב ששני התפקידים, מנהל מחול וכוריאוגרף, שהביקוש לו עולה יותר ויותר, לא רק באופרה, העלו לא מעט בעיות."

אורלי דופוןעריכה

אורלי דופון נכנסה לתפקידה כמנהלת להקת הבלט ב-1 באוגוסט 2016. היא הייתה "רקדנית כוכבת" מ-1994 עד 2016.

דופון הייתה ההשראה לסרטו של סדריק קלאפיש על הכוכבת, שנחשבה ל"גברת הראשונה" של בלט האופרה של פריז.

היררכיהעריכה

ההיררכיה בבלט האופרה של פריז מחמירה מאוד. לרקדן או רקדנית, הכרחי למעשה להתקבל תחילה לבית הספר לבלט של האופרה. כפי שניסחה זאת מתילד פרוסטי בריאיון בינואר 2014: "אינך יכולה להתקבל ללהקה אם לא עברת קודם את בית הספר". התחרות על הקבלה לשני המוסדות אכזרית ביותר, וכמוה גם התחרות על הדרגות הגבוהות ביותר בלהקת הבלט.

יותר מ-90 אחוז מן המועמדים אינם עומדין בבחינת הכניסה לבית הספר לבלט, ו-20 אחוז מתלמידיו נאלצים לעזוב בסוף השנה אחרי שנכשלו בבחינות השנתיות התחרותיות ("les concours annuels") בחודש מאי. רק בין 5 ל-20 אחוזים מבוגרי ובוגרות בית הספר לבלט מתקבלים לבלט האופרה של פריז, תחילה כרקדנים בניסיון (ה"stagiaires").

כדי להיעשות לחברה מן המניין בבלט האופרה של פריז כ"קדריל" (הדרגה החמישית והנמוכה ביותר בהיררכיה), עלייך לעבור את הבחינה השנתית התחרותית בנובמבר. קיחדום לדרגה הבאה תלוי אך ורק בהצלחה בבחינות השנתיות הבאות ( ("les concours internes de promotion") לפני חבר שופטים. כדי להשיג את הדרגה הגבוהה ביותר כ"כוכב/ת" (רק במינוי), נדרשים הרקדן או הרקדנית לבצע תפקידים ראשיים כ"רקדנים ראשיים" לאורך שנים רבות, לפני שיזכו למינוי הנכסף הודות למצוינות ולכישרון יוצאי-דופן.

שערוריות קטנות ו"הדור האבוד"עריכה

המספר הרב מאוד של רקדנים ורקדניות צרפתים מן המעלה הראשונה בבלט האופרה של פריז מקשה על חייהם של אותם רקדנים ורקדניות, שאינם זוכים לקידום לדרגות העליונות בייעודם או למינוי בהמשך הקריירה למשרות, שלהן היו ראויים ביותר בהתאם לכישוריהם המקצועיים.

מתילד פרוסטי, סולנית בלהקה מ-2005 עד 2013, עזבה את בלט האופרה של פריז ביולי 2013 והצטרפה לבלט סן פרנסיסקו כרקדנית ראשית, משום שלא היה לה שום סיכוי להגיע במשך הזמן לתואר רקדנית כוכבת בלהקה זו.[19] בנובמבר 2014 התמנה בנז'מין מילפייה, צרפתי, לשעבר רקדן ראשי בניו יורק סיטי בלט, למנהל הלהקה והבטיח שינוי: "הם ביקשו שינוי והם יקבלו שינוי."[20] כשמילפייה מינה בפעם הראשונה (והיחידה) "רקדנית כוכבת", הייתה זו לורה הקט שנבחרה. לורה הקט ומתילד פרוסטי תוארו בעיתונות כ"דור האבוד" של רקדניות בסולם הדרגות, שהיו לסולניות (Sujet) אך מזלן לא שיחק להן במשך שנים בטיפוס אל השלב האחרון בסולם הקריירה.

בית הספר של בלט האופרה של פריז הוציא משורותיו כמה מן הרקדניות המפורסמות ביותר בכל הזמנים, כגון סילבי גיים ולורן הילר. עם זאת, סילבי גיים, שהייתה רקדנית ראשית מאז 1984, עזבה את הלהקה ב-1989 בגיל 24 משום ששאפה ליתר חופש בחירה בזכות להופיע עם להקות אחרות, אפשרות שהנהלת בלט האופרה של פריז שללה.

בית הספר של בלט האופרה של פריזעריכה

בית הספר של בלט האופרה של פריז (École de danse de l'Opéra national de Paris) הוא מבתי הספר למחול החשובים ביותר בעולם. יש בו שש כיתות לבנים ולבנות בנפרד, החל ב"sixième division" עד "première division".

בשנת 1987 עקר בית הספר של בלט האופרה מארמון גרנייה (שם מעלה האופרה של פריז את רוב הבלטים שלה) אל בניין חדש, במרחק כ-10 ק"מ מערבית למרכז פריז, בננטר. את הבניין החדש תכנן כריסטיאן דה פורצמפארק. מאז 1995, בית הספר לבלט מתנהל כפנימייה, ומאז 1995, כל התלמידים חייבים בלימודים כלליים להשגת תעודת בגרות צרפתית, ההסמכה הכללית לקבלה לאוניברסיטה בצרפת.

95 אחוז מרקדני בלט האופרה של פריז למדו בבית הספר לבלט של האופרה.[21]

כוריאוגרפיםעריכה

כוריאוגרפים הקשורים בבלט האופרה של פריז ויצירות שנוצרו ללהקת בלט זו:[22]

רקדנים/רקדניותעריכה

בבלט האופרה של פריז קיימות חמש דרגות של רקדנים, ואלה הן, מגבוהה ביותר אל הנמוכה ביותר: "רקדן כוכב/רקדנית כוכבת", "רקדן ראשי/רקדנית ראשית", "סולנית", "קורפה" ו"קדריל". קידום לדרגה גבוהה יותר תלוי בהצלחה בבחינות התחרות השנתיות, מלבד ל"רקדנים כוכבים", שממנה מנהל האופרה, לפי המלצה ממנהל הבלט.

כוכביםעריכה

  • אמנדין אלביסון
  • לאונור בולאק
  • סטפאן בוליון
  • ולנטין קולאסנט
  • אמילי קוזט
  • מאתיה גאניו
  • דורותי ז'ילבר
  • לורה הקט
  • ז'רמן לובט
  • הוגו מרשאן
  • פול מארק
  • מרים אולד-ברהאם
  • לודמילה פאליירו
  • סֶה ווּן פארק (פארק סה-וון בצורה הקוריאנית)
  • אליס רנאוואן

המספר המקסימלי של "רקדנים כוכבים" פעילים בלהקה, שהוגבל תחילה לארבעה, עלה בהדרגה במשך הזמן וכיום הוא עומד על שמונה-עשר כוכבים וכוכבות.[25] התואר ניתן לכל החיים ונשמר גם לאחר פרישה, הקבועה לגיל 42 לכל המאוחר, כמו לכל שאר הרקדנים והרקדניות בבלט האופרה של פריז.

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא בלט האופרה של פריז בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ La Danse à tout prix, television documentary by Carlos Simoes, 2012, 129 min, broadcast on 26 December 2012 on France 2 פילים נואזט, עיתונאי, סרט תעודה טלוויזיוני מאת קרלוס סימואז, 2012, 129 דקות, שודר ב-26 בדצמבר 2012 בפרנס 2.
  2. ^ Paris Opera Ballet, site of the Paris Opera אתר האופרה של פריז]
  3. ^ http://www.schuchprod.com/wp-content/files_mf/revuedepressegraines.pdf Paris Opera Ballet School World of its Own בית הספר של בלט האופרה של פריז - עולם בפני עצמו]
  4. ^ Interview with New San Francisco Ballet Principal, Mathilde Froustey לורה ג'יי קרמר, סן פרנסיסקו ויקלי, ריאיון עם מתילד פרוסטי, הרקדנית הראשית החדשה של בלט סן פרנסיסקו 23 בינואר 2014
  5. ^ Histoire de l'Opéra national de Paris היסטוריה של האופרה הלאומית של פריז (בצרפתית) 3 באפריל 2016
  6. ^ Archive Larousse אסטייה 1998a, עמ' 4. הרשימה האחרונה של חברי האקדמיה התפרסמה ב"אלמנך מחזות הראווה של פריז" משנת 1779.
  7. ^ פייר בושאן, שעבד עם מולייר בפאלה-רויאל, הצטרף אל להקתו של לולי ביוני 1673 (זמן לא רב אחרי מות מולייר), כשלולי השתלט על תיאטרון הפאלה רויאל ואילץ את להקתו של מולייר לעבור ל-Théâtre Guénégaud.]
  8. ^ p. 247 of the Troisième Partie of the 1740 edition at Gallica ציטוט ותרגום של פאוול 1995, עמ' 185, מובאה מתוך Réflexions critiques sur la poésie et sur la peinture, Paris, 1719, p. 357.]
  9. ^ Le Triomphe de l'Amour at operabaroque.fr. Score of Le Triomphe de l'Amour at Gallica גסט 2006, עמ' 9; פיטו 1983, עמ' 249, 326-325.]
  10. ^ « Que reste-t-il de Noureev ? » פיליפ נואזט, רודולף נורייב 1 במרץ 2013
  11. ^ Sylvie Guillem: the greatest female dancer I have ever seen שרה קרמפטון, "טלגרף", אנגליה: "סילבי גיים: הרקדנית הגדולה ביותר שראיתי מימי 4 בנובמבר 2014
  12. ^ Sylvie Guillem: Life in Progress - the greatest dancer of our time calls it quits ניק מילר, סידני מורנינג הראלד, בידור/מחול/"סילבי גיים: חיים בתנועה - הרקדנית הגדולה מכולם בימינו מודיעה על פרישה 1 באוגוסט 2015
  13. ^ פראנס אינטר, "בריז'יט לפבר" 18 במרץ 2014
  14. ^ Benjamin Millepied Opens Up on Leaving Paris Opera Ballet רוזלין סולקאס, ניו יורק טיימס, "בנז'מין מילפייה מגלה את צפונותיו על עזיבת בלט האופרה של פריז 10 בפברואר 2016
  15. ^ מארי-כריסטין ורניי, ליברסיון, "Les mille et une vies de Benjamin Millepied" ("אלף ואחד החיים של בנז'מין מילפייה") 27 באוקטובר 2009
  16. ^ Benjamin Millepied démissionne de ses fonctions de directeur de la danse à l’Opéra de Paris מאמר וריאיון של רוזיטה בואזה, לה מונד 4 בפברואר 2016
  17. ^ Départ surprise de Benjamin Millepied: les sujets qui fâchent אריאן בוולייה, ריאיון עם בנז'מין מילפייה 17 בדצמבר 2015
  18. ^ Benjamin Millepied to Step Down From Paris Opera Ballet רוזלין סולקאס, ניו יורק טיימס, "בנז'מין מילפייה פורש מבלט האופרה של פריז 5 בפברואר 2016
  19. ^ Laura Hecquet : « Avoir des responsabilités est quelque chose qui me plait » אמלי ברטראן, 27 במרץ 2015, קטע ממאמר בצרפתית
  20. ^ Benjamin Millepied fait souffler un vent nouveau sur l'Opéra אליזבת קין מראיינת את בנז'מין מילפייה ב"מאדאם פיגארו" 6 בפברואר 2016
  21. ^ Pourquoi les ballets de l'Opéra de Paris font partie des spectacles favoris des fêtes מאמר של מרטין רובר, Les Echos 27 בדצמבר 2013
  22. ^ MémOpéra MémOpéra.צרפת
  23. ^ Review: William Forsythe’s Wonderful Love Letter to Ballet, by Roslyn Sulcas, 5 July 2016, ביקורת מאת רוסלין סולקאס, ניו יורק טיימס: "מכתב האהבה הנפלא של ויליאם פורסיית לבלט 5 ביולי 2016
  24. ^ JARR,M. Notre-Dame de Paris (Petit, Paris National Opera, 1996) (NTSC) קטלוג נאקסוס, פטי, נוטר-דאם דה-פרי
  25. ^ המכון התרבותי מציג: דרך הכוכבים 2014-1972