מולייר

ז'אן-בטיסט פּוֹקלֶן (בצרפתית: Jean-Baptiste Poquelin;‏ 15 בינואר 1622 – 17 בפברואר 1673), שנודע בפסבדונים מוֹלְיֵיר (Molière), היה מחזאי, במאי ושחקן צרפתי, גדול המחזאים בלשון הצרפתית ואחד מהחשובים בתולדות התיאטרון בכלל, על אף מעשיו השפלים בניהם גילוי עריות וניאוף.

מולייר
Molière

מולייר
לידה	15 בינואר 1622 פריז, ממלכת צרפת
פטירה	17 בפברואר 1673 (בגיל 51) פריז, ממלכת צרפת
שם לידה	Jean-Baptiste Poquelin
מדינה	ממלכת צרפת
מקום קבורה	פר לשז
מקום לימודים	תיכון לואי הגדול, האוניברסיטה הישנה של אורליאן, אוניברסיטת אורליאן
שפות היצירה	צרפתית
סוגה	קומדיה, פארסה
זרם ספרותי	קלאסיציזם
יצירות בולטות	תעלולי סקפן, Les Fâcheux, Les Femmes Savantes, הענוגות הנלעגות, הקמצן, L'Amour médecin, L'Impromptu de Versailles, Les amants magnifiques, Le Médecin volant, Lovers' quarrels, Marriage by Compulsion, הרופא בעל כורחו, Princess of Elis, The School for Husbands, Monsieur de Pourceaugnac, שונא הבריות, טרטיף, החולה המדומה, גם הוא באצילים, The Blunderer, or the Counterplots, דון ז'ואן, The Imaginary Cuckold, Mélicerte, בית ספר לנשים, Psyché, בפסקה זו 3 רשומות נוספות שטרם תורגמו
תקופת הפעילות	1643 – 17 בפברואר 1673 (כ־30 שנה)
הושפע מ	טיטוס מאקיוס פלאוטוס, קומדיה דל'ארטה
בן או בת זוג	ארמנד בז'ר (20 בפברואר 1662–17 בפברואר 1673) Madeleine Béjart
צאצאים	Esprit-Madeleine Poquelin
חתימה

חייו

אביו של מולייר, ז'אן פוקלן, היה הדקורטור-רפד של מלך צרפת לואי ה-14 והוריש לבנו את התואר. מולייר, אשר נשא את שם אביו, הוטבל ב-15 בינואר 1622 בכנסיית סן-אוּסטַש (אין מידע על תאריך לידתו, אך ידוע שהוריו היו נשואים באותו היום שמונה חודשים ושמונה-עשר ימים). שמו שונה לז'אן-בטיסט בגיל שנתיים, כשנולד בן נוסף, שקיבל אותו שם.

סצנה מהמחזה של מולייר "הרופא בעל כורחו" (תיאטרון באר שבע, 1974)

אמו של מולייר, מרי קרֶסֶה (Marie Cressé), בת למשפחה בורגנית, ידעה קרוא וכתוב; היא נפטרה בהיותו בן עשר. עם סיום לימודיו בבית הספר של המסדר הישועי שבפריז, פנה מולייר ללימודי משפטים בעיר אורליאן וסיים אותם עם תואר ראשון. ראשית דרכו של מולייר בתיאטרון קשורה בשמה של השחקנית מדלן בֶּזָ'ר (Béjart). מולייר הכיר את בז'ר בערך בשנת 1640, וכאשר החל לעלות על הבמה בחר בכינוי "מולייר" (כדי שלא לבייש את שם משפחתו). בשנת 1643 החליט מולייר להתמסר כליל לתיאטרון. בתחילת דרכו כשחקן, שכרו הוא ובז'ר מבנים ציבוריים, בעיקר מגרשי טניס, להצגת המחזות. לבסוף, ביוני 1643 קם "התיאטרון המהולל" (L'Illustre Theatre) בהשתתפותם של מולייר, בז'ר ושני אחיה. לאחר זמן קצר התברר כי אין בכוחו של התיאטרון החדש להתחרות בלהקות המנוסות שהופיעו אז בפריז. "התיאטרון המהולל" נסגר, ומולייר נאסר בגין חובות, עד שאביו נחלץ לעזרתו. להקת מולייר-בז'ר המשיכה להתקיים, ובשנת 1645 יצאה למסע הופעות ברחבי צרפת שנמשך 13 שנה.

בשנת 1650 ויתר מולייר על התואר "הדקורטור של המלך" לטובת אחיו הצעיר ז'אן. ב-1653 פגש מולייר בנסיך מקונטי (שהיה מושל חבל לאנגדוק שבדרום צרפת), שהפך לפטרונו. להקתו זכתה בתואר הנכבד "שחקני הנסיך דה-קונטי" ובמשכורת קבועה מהנסיך. אך ב-1655 הצטרף הנסיך מקונטי לאויביו של מולייר. ב-1658 החזיר מולייר את להקתו לפריז, שם הציגה בפני המלך את מחזהו המבדח "האוהב המאוכזב" ואת הטרגדיה "ניקומד" של פייר קורניי, וב־1659 את המחזה "הענוגות הנלעגות", שוב בנוכחותו של המלך לואי ה-14 הצעיר ואנשי חצרו. מולייר כבש את לבו של המלך במשחקו והמלך העניק לו את חסותו. להקת מולייר קיבלה מעמד של "להקת המלך".

בשנת 1662 נשא מולייר לאישה את ארמנד בז'ר בת ה-20, בתה של מדלן (אבל לפי הפרש הגילים, כ-20 שנה, כנראה הייתה בתה). למעשה הוא נשא לאשה את בתו, והדבר יצר שערורייה אותה ניצל כדי לקדם את המחזה שעלה באותה שנה, "בית ספר לנשים". בשנת 1664 הועלה על הבמה המחזה של מולייר "טרטיף". מחזה זה קומם את אנשי הדת נגד מולייר ונאסר עליו להציגו בפני הציבור, אך המחזה הוצג בפני המלך ואנשי חצרו בארמון המלכות. בשנת 1665 לקה מולייר בשחפת, מחלה שסבל ממנה במשך כל ימי חייו הנותרים. על אף מחלתו המשיך מולייר לכתוב מחזות ולשחק בהם בעצמו - יתר על כן, בתקופה זו יצר את מרבית יצירותיו החשובות. בשנת 1666 הועלה על הבמה המחזה "שונא הבריות", ובשנת 1668 - "הקמצן". בשנת 1669 בוטל האיסור על הצגת המחזה "טרטיף", דבר שהיווה ניצחון של מולייר על רודפיו. בשנת 1672 נפטרה מדלן בז'ר, השחקנית הוותיקה של מולייר.

מולייר התמוטט על הבמה ב-17 בפברואר 1673, בעת ששיחק בתפקיד החולה במחזה האחרון שלו "החולה המדומה". הוא נלקח לביתו ונפטר שם באותו יום. סיבת מותו הייתה מחלת השחפת ממנה סבל. שלטונות הכנסייה סירבו לערוך לו הלוויה, בגלל מעשיו השפלים ובעיקר גילוי העריות עם ביתו. הוא נקבר בלילה בנוכחותם של מאות אנשים, במקום שהוקצה לילדים שטרם נטבלו. לבסוף, אחרי שאשתו ובתו של מולייר, ארמנד בז'ר, שכנעה את המלך לקבור את בעלה ואביה בכבוד, הוא נקבר כראוי. בהמשך, ב-1817, הועברו שרידיו לבית הקברות פר לשז. בכל זאת, אנשים רבים מאמינים שמקום קבורתו המקורי והאמיתי אינו ידוע.

התיאטרון הלאומי "הקומדי פרנסה" מעלה מאז הקמתו ועד היום את מחזות מולייר ובכך משמר את דמותו,לשונו ורוחו, חרף מעשיו השפלים.

יצירותיו

מחזותיו הראשונים של מולייר הושפעו מן הקומדיה האיטלקית של זמנו. מולייר הושפע גם מן הפילוסופים, המשוררים והמחזאים של העת העתיקה, כמו לוקרטיוס וטרנטיוס. מולייר פעל בתקופה הנאו-קלאסית, אשר התאפיינה בהקפדה על חוקים קלאסיים מיוון ורומא העתיקות. מולייר ובני תקופתו נדרשו לכתוב תחת חוקיות "טוהר הז'אנרים" או טרגדיה מובהקת, או קומדיה מובהקת. כמו כן לשמור על אחדות העלילה, הזמן והמקום במחזה, סיפורים עם עלילה אחת, המתרחשים בזמן ובמקום מוגדרים. כמו כן להימנע מרכיבים דמיוניים ופנטסטיים ביצירות, להיצמד למציאות הקיימת. מולייר כתב קומדיות בנושא מעמדה של האישה בצרפת של זמנו, כמו: "הענוגות הנלעגות" ו"בית ספר לנשים", הוא כתב גם קומדיות בלט לבקשתו של המלך לואי ה-14, כמו: "האוהבים הנפלאים" ו"גם הוא באצילים". אך יצירות המופת של מולייר הן אלה המטפלות באופי האדם, כמו: "טרטיף", "החולה המדומה", "שונא הבריות" ו"הקמצן". במחזות אלה מולייר חשף את הצביעות ששררה בחוגי החברה הגבוהה, השלטון ובחוגים הדתיים בצרפת של זמנו, ובמיוחד את הצביעות המתחסדת במעטה של דת. בסגנונו העוקצני והסאטירי הוא הסיר את המסכה מעל פניהם של המתחסדים ביניהם, המתחנפים והמעמידים פנים. במקום לכעוס הוא לגלג עליהם, דבר שהיווה ביקורת קשה יותר מן הכעס. לכן, הוא עורר את חמתם של חוגי החברה הגבוהה והחוגים הדתיים.

מולייר מעולם לא תקף את הנצרות במחזותיו, אך התעוררו ויכוחים בציבור בדבר נאמנותו הדתית. כך למשל, עם העלאתו על הבמה של המחזה "טרטיף" במאי 1664, פסח המלך לואי ה-14 על שתי הסעיפים. מצד אחד אסר על העלאת המחזה על הבמה בפרהסיה, אולם העלים עין מהצגתו במסגרות פרטיות. רק ב-5 בפברואר 1669 הרשה המלך למולייר לשוב ולהציג בפני הציבור את המחזה "טרטיף" בגרסתו המלאה. מאז זכה מחזה זה למספר הצגות גדול יותר מכל מחזה של מולייר.

רבים בתקופתו טענו שהם מופיעים במחזותיו, תחת הכיסוי של דמויות בדיוניות. מולייר הכחיש זאת מכול וכול וטען שדמויותיו, או לפחות רובן הגדול, נועדו להדגים תכונות אנושיות כלליות (לרוב שליליות) ולא להגחיך דמות ספציפית. כך, למשל, הוא מתייחס לטענות שכאלו במחזהו "אימפרוביזציה בוורסאי". במחזה, שני מרקיזים טוענים שהם המרקיז שהופיע במחזה אחר של מולייר, "ביקורת בית הספר לנשים", ומתווכחים על כך. הם הסכימו להתערב על כך ובחרו כשופט בן אצולה שלישי, שעונה להם:

מדוע אתם קופצים־בראש לקבל דברים אלה על חשבונכם? מעניין שלא מכבר שמעתי את מולייר רוגז על כך בשיחה עם אנשים שטפלו עליו בדיוק מה שאתם טופלים עליו כעת. הוא טען שאין בעולם עניין שמרגיז אותו יותר מרינונים אלה, המנחשים אל מי הוא מתכוון בדמויות שהוא מציג על הבמה. כוונתו, הוא אומר, לתאר את המידות בלי לגעת באנשים, וגיבורי הקומדיות שלו הם טיפוסים בדויים שאין בהם ממש, רוחות ערטילאיות שדמיונו מלביש אותן גוף ודמות הגוף, כדי לשעשע את הצופים; והוא היה מצטער מאוד אילו פגע מעולם במישהו פגיעה כלשהי, ואם יש בעולם עניין העשוי להשניא עליו את מלאכת חיבור הקומדיות הרי זה אותו מנהג לבקש ולמצוא במחזותיו רמזים אישיים, בעוד אויביו מעירים ומעוררים לכך את הקהל, כדי לסכסך בינו לבין אנשים שלא עלו כלל על דעתו... מאחר שתכליתה של הקומדיה היא לתאר באופן כללי את מומיו של האדם, בייחוד את מומיהם של בני דורנו, הרי ברור כי כל דמות שמולייר מציג לפנינו אינה יכולה שלא להזכיר את מישהו; ואם נגזר עליו שיאשימוהו כי הוא מרמז בכוונה־תחילה אל כל אלה שאותם מומים מצויים בהם, הרי מוטב שימשוך ידו בכלל מכל אותו עסק של חיבור קומדיות.

— "אימפרוביזציה בוורסאי", תרגם נתן אלתרמן, מערכה ראשונה, תמונה רביעית

בשנת 1673 יצאו לאור כל מחזותיו של מולייר בשבעה עשר כרכים.

מחזות חשובים

• החולה המדומה (Le Malade imaginaire)
• שונא הבריות (המיזנתרופ) (Le Misanthrope ou L'Atrabilaire amoureux)
• הקמצן (L'Avare ou L'École du mensonge)
• טרטיף (Tartuffe ou L'Imposteur)
• דון ז'ואן (Dom Juan ou Le Festin de pierre)
• גם הוא באצילים (Le Bourgeois gentilhomme)
• בית ספר לנשים (L'École des femmes)
• תעלולי סקפן (Les Fourberies de Scapin)
• הענוגות הנלעגות (Les Précieuses ridicules)
• אימפרוביזציה בוורסאי (L'Impromptu de Versailles)
• הרופא בעל כרחו (Le Médecin malgré lui)
• ז'ורז' דנדן (George Dandin ou Le Mari confondu)
• מר פורסוניק (Monsieur de Pourceaugnac)

ראו גם

• פרס מולייר

לקריאה נוספת

• מנחם דורמן, מולייר: לדמותו ויצירתו, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1956.
• דן אוריין, מולייר בתיאטרון, פרק 7 בתוך: "קומדיה - מאריסטופנס עד סיינפלד" כרך א', עמ' 387 - 500, האוניברסיטה הפתוחה, 2017.

קישורים חיצוניים

• מסלול טיול בפריז בעקבות מולייר באתר פרנקופילים אנונימיים.
• כתבי מולייר בפרויקט בן-יהודה
• רשימת מחזותיו מאתר המוקדש לו (בצרפתית)
• גיטה אבינור, "מולייר הגדול והפונטיקה", בספרה הפורטת על הפסנתר הכחול, מפעל סופרי חיפה, 1974, עמ' 248–251
• אריאנה מלמד, הראשון בבידור, באתר ynet, 2 במאי 2003
• יעל רנן, ספרות המערב: הרברבן (אלאזון) 3.2; הטריקסטר 3.3
• France celebrates 400 years of Molière, the nation's defining playwright
• מולייר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• מולייר, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי מולייר בפרויקט גוטנברג (באנגלית)
• מוליר (1622-1673), דף שער בספרייה הלאומית