בלשון אשר הזכרת לזוכריך

בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ הוא פיוט משל רבי אלעזר בירבי קליר. הפיוט מהווה חלק מקדושתא, מערך פיוטים לחזרת הש"ץ, שיצר הקליר לכבוד שבת זכור.

פירוש לפיוט "בלשון אשר הזכרת" בכתב יד המבורג מס. 17-152 (משנת 1317). נכתב בידי הסופר קלונימוס בר' מנחם
בתחתית ניתן לראות את ראשית הפיוט הבא ב"קרובה" אף הוא משל הקליר, "אץ קוצץ"

המוטיב העיקרי בפיוט, בהתאמה לשבת זכור והציווי לזכור את אשר עשה עמלק ולמחות את זכרו, הוא הזיכרון. הפייטן עושה שימוש במוטיב זה כדי ליצור תפילה שבה מזכיר כביכול המתפלל לאל את אשר עליו לזכור, את עמו שבגלות ואת עירו המושפלת מבלי בית המקדש. שימוש זה דומה למדרש בפסיקתא דרב כהנא על הפסוק "זכור את אשר עשה לך עמלק" (דברים, כ"ה, י"ז), במדרש מנוסחת הטענה כקריאה לכך שהאל יראה בצער עמו וינקום את נקמתם מידי הקמים עליהם: ”זכור - אמר רבי ברכיה: את אומר לנו 'זכור'? אתה זכור! אנו שכחה מצוייה בנו, אבל את, שאין שכחה לפניך, את הוי זכור לו!”.

הפיוט התקבל כבר בתקופות מוקדמות; רש"י מצטט אותו בפירושו למקרא (איכה, ג', כ'), ורבי יוסף קרא, אף הוא מן הראשונים, מסתמך עליו בפרשנותו למגילת איכה בביאור הכתוב "תשוח עלי נפשי" (איכה, ג', כ'). הפיוט זכה להתייחסות פרשנית רחבה, שעיקרה עודנו בכתבי יד.

הפיוט

הפיוט, כמו פיוט ד בכל קדושתא מתחיל במילים: ”אֵל נָא”. באשכנז, נוהגים לספח מילים אלה למשפט הקודם (כלומר לפסוק האחרון שבמשלש): ”וְאַתָּה קָדוֹשׁ, יוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת יִשְׂרָאֵל, אֵל נָא”.

בְּלָשׁוֹן אֲשֶׁר הִזְכַּרְתָּ לְזוֹכְרֶיךָ זְכוֹר
בּוֹ בְלָשׁוֹן הִזְכִּירוּךָ, נָא אַתָּה זְכוֹר
וְאִם הֵמָּה כְּאָדָם עָבְרוּ בְרִית מִלִזְכּוֹר
אַתָּה אֵל וְלֹא אִישׁ, לָמָּה לֹא תִזְכּוֹר
בְּזֹאת יָדַעְתִּי כִּי יֶשׁ־לְךָ לִזְכּוֹר
אֲבָל תָּשׁוֹחַ עָלַי נַפְשִׁי עַד זָכוֹר תִּזְכּוֹר
מַה כֹּחִי כִּי אֲיַחֵל לְקֵץ זָכוֹר
וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי עַד שֶׁתִּזְכּוֹר
אִם לֹא לְמַעֲנִי תִּזְכּוֹר
לְמַעַנְךָ וּלְמַעַן יְרוּשָׁלַיִם זְכוֹר
חוֹק כִּי לֹא תִשָּׁכַח עֵדוּת זְכוֹר
וְאֹמֶר אִם אֶשְׁכָּחֵךְ, עַתָּה לָהּ זְכוֹר
וְתִפְקוֹד וְתִזְכּוֹר, כְּאֵב צָר לַעֲכוֹר, פִּיהוּ לִסְכּוֹר, לָנוּעַ כַּשִׁכּוֹר
וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר, נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר, נְכוּרֵי בְלֶתֶךְ וָכוֹר
וּפְאֵרָךְ אֶזְכּוֹר, וַאֲרַצְךָ לִזְכּוֹר, בְּפָרָשַׁת זָכוֹר –
חַי וְקַיָּם נוֹרָא וּמָרוֹם וְקָדוֹשׁ.

השפעה

נראה כי פיוט זה עמד לפני הפייטן שלמה בן מנחם, בעת כתיבת הסליחה "את עם הנסגל והמיוחד". בסליחה נעשה שימוש בתיאורי עם ישראל בדומה לתיאור בפסקה החותמת את הפיוט: ”וְעוֹד בַּל תִּמְכּוֹר, נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר, נְכוּרֵי בְלֶתֶךְ וָכוֹר”; בדומה לכך נאמר בסליחה: ”מְשׁוּכִים אַחֲרֶיךָ מְכוּרֵי בְּלֶתֶךְ וָכוֹר / מְסֻיָּמִים בִּבְרִיתְךָ נְקוּבֵי בֵּן בְּכוֹר / נָא יָשְׁרָם יוּעַד וּפִשְׁעָם תַּעֲכוֹר / כְּנַמְתָּ וְחַטֹּאתֶיךָ לֹא אֶזְכּוֹר”.

לחנים

בחסידות ויז'ניץ היה מקובל לחן לפיוט זה, שהיו נוהגים לשיר בליל שבת זכור על שולחנו של הרבי ישראל הגר בעל "אהבת ישראל", בתקופת בנו הרבי חיים מאיר הגר בעל "אמרי חיים" נשכח הניגון, והוא הושר רק לפרקים כשהזדמן לשולחנו מי שזכר את הניגון. בספר מנהגי חסידות קומרנה, מובא מנהג דומה של האדמו"ר רבי יעקב משה סאפרין שנהג לשיר את הפיוט בעת סעודת שחרית של שבת זכור.

לחן אחר שהולחן על ידי האדמו"ר רבי אליעזר זאב מקרעטשניף, מקובל בחסידות נדבורנה, ונהוג לשיר בו את הפיוט בעת עריכת "שלום זכר" במהלך כל השנה.

לחן של פנחס (פיניע) ספקטור מקובל בחסידות בויאן.

לחן מפורסם של יוסי גרין בביצוע אברהם פריד, הופיע באלבומו "ברכה והצלחה" (1995), תחת השם "זכור".

לקריאה נוספת

• "בלשון אשר הזכרת לזוכריך" באתר בית לזמר העברי
• שולמית אליצור, שירה של פרשה (ירושלים: מוסד הרב קוק, תשס"ז), פרשת כי תצא, עמ' 307–314.