בתים מוגנים (בודפשט 1944)

בתים מוגניםהונגרית: Védett Házak) היו בניינים בבודפשט, שהוכרזו בתחילת קיץ 1944 על ידי המדינות הנייטרליות במלחמת העולם השנייה כמעניקות הגנה דיפלומטית ליהודים. הדיפלומטים שעסקו במלאכה זו היו בעיקר קרל לוץ משווייץ, קארל איבן דניאלסון וראול ולנברג משוודיה, אנג'לו רוטה מהוותיקן, קרלוס בראנקיניו מפורטוגל, פרידריך גולדה מהצלב האדום הבינלאומי. הרשויות ההונגריות היו מודעות לכך שההכרזה הזו היא בלתי חוקית ובכל זאת העלימו עין כדי למצוא חן בעיני מדינות נייטרליות אלה, מתוך תקוה של הכרה בשלטונם. הבתים המוגנים הם אינם בנייני הטלאי הצהוב.

שוצפאס עבור דניאלה פרנקל שהוצא על ידי ראול ולנברג ב-29 בספטמבר 1944

התגבשות הרעיוןעריכה

בלחץ גורמי חוץ התקיימה ישיבת 'מועצת הכתר' ב-26 ביוני 1944 בראשות העוצר מיקלוש הורטי התקבלו שתי החלטות:

  1. הפסקת גירוש היהודים מהונגריה בכלל ואי גירוש היהודים ממבודפשט (ההחלטה יושמה למעשה רק ב-10 ביולי).
  2. הסכמה להגירת יהודים בעלי אישורי הגירה (סרטיפיקטים).

הממשלה ההונגרית אישרה עקרונית את הגירתם של 7,800 יהודים באמצעות המדינות הנייטרליות, שווייץ ושוודיה. כיעד להגירה הוזכרו שתי המדינות הללו (וגם ארץ-ישראל). הקונסוליה השווייצרית לקחה לידיה את יישום ההסכמה העקרונית הנ"ל, אבל הטיפול בהצעה נכשל, וגם הרעיון נפל. כך הפכה ההצעה מתוכנית הגירה לפעולת הצלה בחסות המדינות הנייטרליות הללו, אליהן הצטרפו גורמים/מדינות נוספים כמו פורטוגל, הוותיקן ועוד. מדינות אלה החלו להוציא סוגים שונים של 'כתבי מגן או חסות'.

כתבי מגן או חסות (שוצפאס)עריכה

 
שלט לזכרם של חסידי אומות העולם בבודפשט
 
אנדרטת זיכרון בבודפשט לחסיד אומות העולם קרל לוץ השווייצרי

פעילות ההצלה בוצעה על ידי הנפקת שוצפאסגרמנית: Schutzbrief (גר') או Schutzpass שפירושו כתב חסות או מגן). שגרירויות המדינות הנייטרליות בבירת הונגריה בבודפשט הוציאו לעשרות אלפי נרדפים יהודים שוצפאס, מכתב מגן שאישרו כי המחזיק במכתב המוגן על ידי המדינה שהנפיקה את המכתב. מרבית מכתבי מגן הללו הונפקו תחילה על ידי נונציו האפיפיור אנג'לו רוטה. בסוף אוקטובר 1944 יותר מ-1,600 יהודים בבודפשט השיגו ניירות של אל סלוודור. בסוף אותה שנה מספר היהודים ב"בתים המוגנים" שהוכרזו תחת החסות של מדינות נייטרליות והצלב האדום הבינלאומי עלה עד 33,000. רשויות מפלגת צלב החץ הכירו, בין היתר, בתוקפן של 7,800 מכתבי חסות שווייצרים ו-4,500 מכתבי חסות שוודים. כל היתר היו מזויפים. הדמות המפורסמת ביותר מבין הדיפלומטים של מדינות נייטרליות אלה היה הדיפלומט השוודי ראול וולנברג, שנלכד על ידי הרוסים לאחר כיבוש בודפשט ונעלמו עקבותיו.[1]

הבתים המוגנים ומיקומםעריכה

 
לוח זיכרון על "בית מוגן" לחסידי אומות העולם הפורטוגזיים סמפאיו גארידו (שגריר) וקרלוס בראנקיניו (ציר) בשגרירות פורטוגל שהצילו בבית זה מאות יהודים ב-1944

הבתים המוגנים יועדו למגורים ליהודים בחסות הייצוג הדיפלומטי של המדינות הנייטרליות. רובם היו באזור אויליפוטווארוש (Újlipótváros) - רובע 13, תחומים על ידי פארק סנט אישטוואן - שדרת סנט אישטוואן - רחוב דיולה הגדוש - רחוב ויקטור אוגו. האזור כונה גם הגטו הקטן או הגטו הבינלאומי.[2] היהודים בבתים מוגנים אלה היו, באופן עקרוני, במצב נוח יותר. בפועל רבים מאלה שהתגוררו במקום החזיקו בניירות חסות מזויפים. יחד עם זה הם היו ללא הירף תחת איום מתמיד של מתקפות הכוחות ההונגריים שערכו בקורות פתע ובמיוחד אנשי פלוגות צלב החץ (הפשיסטים ההונגרים) שחיפשו קורבנות לחיסול.[3]

דמויות שעסקו בהצלה (חלקי)עריכה

דמויות אחדות עסקו במלאכת הצלת יהודים בבודפשט במלחמת העולם השנייה. ערכים נרחבים נכתבו על החשובים ביותר שבהן כגון: ראול ואלנברג, קרל לוץ, קארל איבן דניאלסון, אנג'לו רוטה, פרידריך רוטה. כולם זכו לתואר חסיד אומות העולם. להלן שנים נוספים פחות ידועים:

אלברטו קרלוס דה ליז-טקסיירה בראנקיניו (אנ')פורטוגזית: Alberto Carlos de Liz-Texeira Branquinho; ינואר 19021973) היה דיפלומט פורטוגזי שסייע בהצלת חייהם של כ-1,000 יהודים בהונגריה הכבושה בידי הנאצים במהלך השואה בשלבים המאוחרים של מלחמת העולם השנייה, בעת ששימש בתור "ממונה על היחסים" (Chargé d'Affaires) של פורטוגל בבודפשט בשנת 1944.

יחד עם קרלוס סמפאיו גארידו (Carlos de Alemeida Fonseca Sampaio Garrido, 18831960) השגריר של פורטוגל בבודפשט, התחיל לשכור בתים ודירות למקלט ולהגנה על היהודים בבודפשט מגירוש ורצח. הם קיבלו אישור מממשלת פורטוגל להוציא כתבי חסות לכל האנשים שהיו להם קרובי משפחה בפורטוגל, בברזיל או במושבות הפורטוגזיות או שהיה להם קשר אף המרוחק ביותר לפורטוגל. גארידו ובראנקיניו הקימו גם משרד של הצלב האדום הפורטוגלי בחזית השגרירות הפורטוגלית לטיפול בפליטים יהודים. זה נעשה ברובו בשיתוף עם משרד החוץ הפורטוגלי ובפיקוח הישיר של הנשיא סלזאר, בתנאי שהפליטים הללו לא יקבלו אזרחות פורטוגלית.

ב-23 באפריל 1944 ובעקבות כיבוש הונגריה על ידי הוורמכט, הורה השליט הפורטוגלי אנטוניו דה אוליביירה סלאזר לשגריר שלו לחזור לליסבון ולהשאיר את בראנקיניו כממונה מקומי במקומו. החזרתו של גארידו בוצעה לבקשת בריטניה וארצות הברית שרצו כי המדינות הנייטרליות יורידו את דרג ייצוגן הדיפלומטי בהונגריה. באישור סלזאר, בראנקוויניו המשיך להוציא כתבי חסות למאות משפחות יהודיות. בסך הכול ניצלו כאלף יהודים בשל פעילותו זו. גם בראנקיניו הוחזר לליסבון ב־30 באוקטובר 1944 לאחר עליה לשלטון של מפלגת צלב החץ בהונגריה. לאחר המלחמה המשיך בראנקיניו לשרת את ארצו כדיפלומט, בוושינגטון די. סי., ג'קרטה, פריז, קראקס, בגדאד, טהרן והאג. הוא פרש בשנת 1966. שמו מונצח באנדרטת ראול ולנברג בבית הכנסת הגדול ברחוב דוהני.

לקריאה נוספתעריכה

הערות שולייםעריכה