ג'ייק למוטה

שחקן אמריקאי

ג'קוב למוטהאנגלית: Giacobbe La Motta; 10 ביולי 1922 - 19 בספטמבר 2017), שנודע יותר כג'ייק למוטה Jake LaMotta, או בשמות החיבה השור מברונקס (The Bronx Bull) והשור הזועם (The Raging Bull), היה אלוף העולם באיגרוף במשקל בינוני.

ג'ייק למוטה
Jake LaMotta
ג'ייק למוטה - 1952
ג'ייק למוטה - 1952
ג'ייק למוטה - 1952
לידה 10 ביולי 1922
הברונקס, ניו יורק, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 19 בספטמבר 2017 (בגיל 95)
מיאמי, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
מידע כללי
שם לידה Giacobbe LaMotta
מדינה ארצות הבריתארצות הברית ארצות הברית
גובה 1.73 מטר
בן או בת זוג Vikki LaMotta עריכת הנתון בוויקינתונים
officialjakelamotta.com
ספורט
ענף ספורט אגרוף עריכת הנתון בוויקינתונים
משקל בינוני
הישגים
שיאים אישיים אלוף העולם במשקל בינוני
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

את למוטה גילם רוברט דה נירו בסרט השור הזועם, בבימויו של מרטין סקורסזה.

שנותיו הראשונות עריכה

למוטה נולד באזור פלהאם פארקווי ומוריס פארק, ברובע הברונקס שבעיר ניו יורק, החל להתאגרף בגיל צעיר כאשר אביו הציג אותו מתאגרף נגד ילדי השכונה האחרים כמופע בידורי עבור המבוגרים. ההנאה שהמופע הסב לקהל, והכסף שהצופים השליכו לתוך הזירה לאחר שג'ייק נלחם - בדרך כלל פנים - סייעו לשלם את שכר הדירה בביתו. למוטה פנה לאיגרוף מקצועני בשנת 1941 בהיותו בן 19.

שיאיו באיגרוף עריכה

למוטה, הוא בעל שיא של 83 ניצחונות, 19 הפסדים ו-30 ניצחונות בנוקאאוט, והיה הראשון שניצח את שוגר ריי רובינסון, הפיל אותו בסיבוב הראשון ועלה עליו בניקוד בעשרת הסיבובים במהלך הקרב השני של ששת הקרבות המפורסמים שנערכו ביניהם.

ב-14 בנובמבר 1947 ניצח אותו בילי פוקס אחרי ארבעה סיבובים. ועדת האתלטים של העיר ניו יורק (New York State Athletic Commission) השעתה את למוטה. הקרב עם פוקס ירדוף את למוטה מאוחר יותר בקריירה שלו, בזמן השימוע שערך לו ה-FBI.

בעדותו ומאוחר יותר בספרו, הודה למוטה בכך שמכר את הקרב על מנת לשאת חן בעיני המאפיה. כל המעורבים הסכימו שהעמדת הפנים שלו במהלך הקרב הייתה שקופה. כפי שלמוטה כתב:

בסיבוב הראשון, הנחתתי מספר מכות על ראשו, וראיתי מבט מזוגג הניבט מעיניו. אלוהים אדירים, כמה חבטות סנוקרת והוא עומד ליפול? נתקפתי קצת בהלה. הנחתי שבכך שמכרתי את הקרב לחבר'ה הללו, ונראה היה כאילו עמדתי לעזור לו לעמוד על רגליו. ב (סיבוב הרביעי), אם היה איזשהו בנאדם באצטדיון שלא הבין מה שהתרחש, הוא היה חייב להיות שיכור כלוט".[1]

הקרב המכור ותשלום של 20,000$ למאפיה השיגו ללמוטה קרב על תואר אלוף העולם נגד מרסל סרדן.

קריירת האיגרוף עריכה

למוטה זכה בתואר אלוף העולם באיגרוף במשקל בינוני בקרב שנערך בדטרויט ב-1949 נגד הצרפתי מרסל סרדן. סרדן, שמבקרים רבים סברו שהוא המתאגרף הטוב ביותר שצמח בצרפת, נקע את זרועו כבר בסיבוב הראשון ונכנע לפני התחלת העשירי, לפי התוצאה הרשמית למוטה ניצח בנוקאאוט בסיבוב העשירי מכיוון שהפעמון צלצל לקראת התחלת הסיבוב לפני שסרדן הודיע שהוא מוותר. עמד להיערך ביניהם קרב חוזר, אך כשסרדן טס חזרה לארצות הברית על מנת להילחם בקרב, מטוס ה-Lockheed Constellation של חברת אייר פראנס בו טס התרסק מעל האיים האזוריים וכל נוסעיו נספו. למוטה התמודד עם שני טוענים לכתר (טיבריו מיטרי ולורן דוטויל) והביס אותם, אחרי כן קרא עליו רובינסון תיגר בקרב השישי ביניהם. הקרב נערך ב-14 בפברואר 1951, ונודע כגרסת האיגרוף של טבח יום ולנטיין. רובינסון זכה בנוקאאוט טכני בסיבוב השלוש עשרה, הקרב הסתיים כשלמוטה נשאר עומד כשהוא נשען על החבלים. ב-1960 נקרא למוטה להעיד בפני תת-ועדה של הסנאט של ארצות הברית שחקרה את השפעת העולם התחתון על עולם האיגרוף. למוטה העיד שהוא מכר את הקרב עם בילי פוקס על מנת שהמאפיה תארגן לו קרב על תואר אליפות העולם.[1]

באמצע שנות החמישים סבל למוטה מפציעות איגרוף ונטל חופשה על מנת להתאושש. הוא תמיד התעניין בכדורסל והחליט ליצור את 'קבוצת הכוכבים של ג'ייק למוטה' (the Jake LaMotta All-Star team). הם שיחקו באולם סטרלינג אובל (Sterling Oval) שנמצא בין הרחובות ה-164 ל-165, בין שדרות קליי לטלר בברונקס. הוא גם ארגן קרבות איגרוף מקצועיים בהם נלחם לפעמים אחיו ג'ואי.

סגנון איגרוף עריכה

ג'ייק למוטה היה מוכר כאחד מהמתאגרפים עם מכות האגרוף לסנטר הטובות ביותר. בעוד שעלה בידו לספוג אגרופים בקלות, הוא גם היה מסוגל להתאים עצמו כשהוא מיטלטל בהתאם לאגרופים על מנת למזער את הנזק. הוא נודע כבעל אגרופים חזקים ביותר בעוצמתם, והיה אחד מהמתאגרפים הראשונים שאימצו את סגנון האיגרוף הפיזי דמוי ה"שור", בכך שהוא תמיד נותר קרוב פיזית בטווח המכות ליריבו, תוך שהוא הסתובב עמו מסביב לזירה, וסיכן עצמו בספיגת אגרופים כדי שהוא יוכל להנחית את אגרופיו רבי העוצמה. בשל סגנונו האגרסיבי והבלתי מתפשר כינוהו מעריצים ועיתונאים "השור מברונקס".

השור הזועם עריכה

בכירים בהוליווד הציעו ללמוטה להפיק סרט אודות חייו, שיהיה מבוסס על ספרו האוטוביוגרפי משנת 1970 'השור הזועם: הסיפור שלי' (Raging Bull: My Story).[2] הסרט השור הזועם זכה עם יציאתו לקופות להצלחה מתונה, אולם המבקרים ראו בו יצירת מופת הן בשל עבודת הבימוי אותה עשה מרטין סקורסזה והן משום משחקו של רוברט דה נירו שגילם את דמותו של למוטה. דה נירו עלה לצורך כך 27 קילוגרמים במשקלו תוך כדי צילומי הסרט, זאת על מנת לשחק את למוטה המזדקן בסצינות מהתקופות המאוחרות של חייו.

דה נירו חי בפריז במשך שלושה חודשים ואכל במסעדות הטובות ביותר על מנת לצבור את המשקל העודף, זאת כדי לגלם את למוטה לאחר פרישתו. הוא זכה בפרס האוסקר על משחקו בסרט.

הסרט משרטט למוטה אלים ופרובלמטי שפעם אחת מרחיק לכת עד כדי כך שהוא מכה את אחיו, מנהלו ג'ואי למוטה, בהאשימו אותו שהוא מקיים רומן עם אשתו (אשתו של ג'ייק), ויקי למוטה.

חייו לאחר האיגרוף עריכה

לאחר פרישתו רכש למוטה מספר במסבאות ונעשה שחקן במה וקומיקאי סטנד-אפ. הוא גם הופיע בלמעלה מ-15 סרטים, בכללם הסרט אדי פלסון (1961), עם פול ניומן וג'קי גליסון. למוטה גילם את דמותו של המוזג בבר.

ב-1998 נספה בנו, ג'וזף למוטה, בהתרסקות טיסה 111 של סוויסאייר לחוף נובה סקוטיה שבקנדה. אחיינו, ג'ון למוטה, היה חבר באליפות האיגרוף לחובבים ה- Golden Gloves.

למוטה פרסם ספרים אחדים על הקריירה שלו, חייו הפרטיים, וקרבותיו עם רובינסון.

היה חבר ב'היכל התהילה הבינלאומי של האיגרוף' (International Boxing Hall of Fame). דורג במקום ה-52 בדירוג של כתב העת לאיגרוף "הזירה" של שמונים המתאגרפים הטובים ביותר בשמונים השנים האחרונות.[3] רינג דירג אותו גם כאחד מעשרת המתאגרפים הטובים ביותר במשקל בינוני בכל הזמנים.

הלך לעולמו ב-19 בספטמבר 2017, בגיל 95.

קישורים חיצוניים עריכה

  מדיה וקבצים בנושא ג'ייק למוטה בוויקישיתוף

הערות שוליים עריכה

  1. ^ 1 2 Jeff Merron, ESPN.com. Page 2 - "Reel Life: 'Raging Bull'".
  2. ^ Raging Bull: My Story, by Jake La Motta with Joseph Carter and Peter Savage. Englewood Cliffs, N.J., Prentice-Hall [1970]. ISBN 0-13-752527-3make
  3. ^ Ring Magazine's list of the 80 Best Fighters of the Last 80 Years, Ring Magazine, 2002