אורסון ולס

שחקן אמריקאי

ג'ורג' אורסון ולסאנגלית: George Orson Welles;‏ 6 במאי 191510 באוקטובר 1985) היה אחד מבמאי הקולנוע האמריקאים הגדולים בכל הזמנים, בנוסף להיותו במאי תיאטרון, שחקן, תסריטאי, צייר, שדרן רדיו וקוסם. סרטו הראשון, האזרח קיין (1941), וסרטו ההוליוודי האחרון מגע של רשע (1958) הם ציוני דרך חשובים בתולדות הקולנוע העולמי[1].

ג'ורג' אורסון ולס
George Orson Welles
אורסון ולס, צילום של קארל ואן וכטן משנת 1937
אורסון ולס, צילום של קארל ואן וכטן משנת 1937
לידה 6 במאי 1915
קנושה, ויסקונסין, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 10 באוקטובר 1985 (בגיל 70)
לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
שם במה אורסון ולס
שם לידה George Orson Welles עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה ארצות הברית עריכת הנתון בוויקינתונים
תקופת הפעילות 1934–1985 (כ־51 שנים) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק במאי קולנוע
מקום לימודים
  • Todd Seminary for Boys
  • בית הספר לאמנות של מכון שיקגו עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג ריטה הייוורת' (7 בספטמבר 19431 בדצמבר 1948)
Paola Mori (8 במאי 195510 באוקטובר 1985)
Virginia Nicolson עריכת הנתון בוויקינתונים
אויה קודאר (19661985)
דולורס דל ריו עריכת הנתון בוויקינתונים
צאצאים מייקל לינדזי-הוג, Beatrice Welles, Rebecca Welles עריכת הנתון בוויקינתונים
פרסים והוקרה
פרופיל ב-IMDb
חתימה Orson Welles signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg
אורסון ולס מדווח לעיתונאים שאיש מצוות ההפקה של מלחמת העולמות לא העלה בדעתו שהשידור יגרום לפאניקה המונית. 31 באוקטובר 1938
ולס בתפקיד צ'ארלס פוסטר קיין

ראשית הקריירהעריכה

ולס נולד ב-1915 בקנושה שבוויסקונסין לביאטריס וריצ'רד ולס. ילדותו הייתה לא שגרתית, וחיי החברה שלו סבלו מהיותו ילד פלא. אמו, פסנתרנית, נפטרה כשהיה בן 9 ואביו, ממציא מצליח, הפך לשיכור ונפטר, כשוולס היה בן 15[2]. וולס סיים את לימודי התיכון כשנה אחר כך ולמרות שזכה למלגה באוניברסיטת הרווארד, העדיף לצאת למסע נדודים באירופה. בגיל 16 הגיע לדבלין, ושם שכנע מנהל תיאטרון שהוא כוכב גדול בברודוויי, דבר שהקנה לו ניסיון במשחק. בגיל 19 חזר לארצות הברית והקים את קבוצת תיאטרון מרקיורי שהעלתה עיבודים חדשניים למחזותיו של שייקספיר בין היתר בהארלם, מה שהפנה תשומת לב רבה לוולס הצעיר. במהרה הוא קיבל תוכנית רדיו שבועית, שבה העלה תסכיתים לסיפורים מפורסמים[2]. במסגרת תיאטרון מרקיורי גם יצר סרט קצר בן 40 דקות, "Too Much Johnson", קומדיה משנת 1938 שכתב וביים. הסרט היה עיבוד קולנועי של הצגה של תיאטרון מרקורי, על פי קומדיה של ויליאם ג'ילט משנת 1894. הסרט לא נערך לחלוטין ולא הוקרן בפומבי. "Too Much Johnson" נחשב לסרט אבוד עד אוגוסט 2013, אז דווח כי הדפס שלו התגלה באיטליה בשנת 2008[3]. העותק שוחזר והוצג בהקרנה יחידה במוזיאון לאמנות של מחוז לוס אנג'לס ב-3 במאי 2014.

מלחמת העולמותעריכה

  ערך מורחב – מלחמת העולמות (תסכית)

ב-30 באוקטובר 1938, לכבוד ליל כל הקדושים שחל למחרת, שידר ולס בתחנת הרדיו של CBS תסכית רדיו המבוסס על ספר של ה. ג. ולס בשם "מלחמת העולמות". התסכית היה במתכונת של שידור אירוע חי תוך פריצה לשידור באמצע תוכנית של מוזיקה קלה. אורסון וולס היה השדר (האמיתי כביכול) ועשה זאת בצורה כה משכנעת, עד שהתעוררה בהלה ומנוסה של רבים מבתיהם באזור ניו יורק וניו ג'רזי[4]. כוחות של המשמר הלאומי הוזנקו להילחם ב"פולשים" ממאדים, ובדרום ארצות הברית חברו קבוצות רבות של אנשים לתפילות המוניות כנגד הפולשים. נטען אף שמספר אנשים ניסו להתאבד מרוב פחד. השידור הפך למעין מיתוס היסטורי, ושימש בסיס לתאוריות רבות בתחום תקשורת המונים[5].

ראשית הדרך בהוליוודעריכה

לאחר שגילה הציבור האמריקאי את כישרונו של ולס, החלו ראשי הוליווד להתחרות ביניהם מי יחתים ראשון את ולס על חוזה. ולס חתם לבסוף על חוזה עם חברת RKO, שלפיו התחייב לביים שלושה סרטים, בחופש אמנותי מלא[4]. סרטו הראשון היה אמור להיות עיבוד ל"לב המאפליה" של ג'וזף קונרד. אולם לאחר שבועות של תכנונים אולץ ולס לנטוש את הפרויקט. בלית ברירה, הוא פנה לפתח רעיון ישן על אודות עלייתו ונפילתו של איש שלכאורה לא חסר כלום. הוא קרא לפרויקט "אמריקני", שמאוחר יותר הפך ל"האזרח קיין".

האזרח קייןעריכה

צ'ארלס פוסטר קיין, הדמות הראשית בסרט "האזרח קיין", עוצבה על ידי ולס בהשראת דמותו של ויליאם רנדולף הרסט, אייל עיתונות רב עוצמה, שהשפעתו בתקופות שונות של ההיסטוריה האמריקנית הייתה כמעט אגדית[6].

צילומי "האזרח קיין" נעשו כמעט בחטף, אולם ולס דחס לתוך הפרויקט את מלוא כישרונו. "האזרח קיין" היה תמצית גאונותו של ולס – כמעט כל סצנה מהסרט הייתה פורצת דרך. ולס וצלם הסרט, גרג טולנד, השכילו להשתמש בעדשות ה"דיפ פוקוס" (מיקוד עמוק) והעניקו מימד נוסף, קולנועי, לדמויות. הסרט שבר את התפיסה הנראטיבית השלטת עד אז, והוכיח שניתן לעשות סרט שהוא אינו כרונולוגי בהכרח. ולס, שגילם את קיין בעצמו, נכנס עד כדי כך לתפקיד, שבאחת הסצינות שבר את רגלו, אולם סירב להפסיק את הצילומים, והמשיך לשחק כשרגלו שבורה.

כשנודע להרסט כי הסרט מבוסס על חייו, הוא ביקש להשמיד את כל הנגאטיבים ואף הציע סכום עצום ל-RKO על מנת שלא יקרינו את הסרט[6]. כשסירבו, פתחו עיתוניו במסע הכפשות כנגד ולס וסרטו. מרבית בתי הקולנוע סירבו להקרין את הסרט מפני שחששו מהרסט. הסרט נכשל קופתית, ואף בטקס פרסי האוסקר זכה רק בפרס אחד[7].

אולם המבקרים האירופים לא נשארו אדישים לסרט. הם הבינו שלפניהם סרט שככל הנראה עומד להוביל את הקולנוע לעידן חדש. "האזרח קיין" הפך לנושא שיחה בקרב אינטלקטואלים וחובבי תרבות באירופה, ומעמדו אף התעצם עם תום מלחמת העולם השנייה, כשהוקרן במדינות שהיו כבושות עד אז. חורחה לואיס בורחס כתב מאמר מפורסם על הסרט, שבו הגדיר אותו כ"מבוך חסר מרכז". אנדרה באזאן החשיב את הסרט כמבשר העידן המודרני בקולנוע[8].

עלייתו ונפילתועריכה

"האזרח קיין" היה סרטו היחיד של ולס שבו הצליח להגשים את חזונו במלואו. סרטו הבא של ולס, "האמברסונים המופלאים", אמור היה להאפיל על הישגיו של "האזרח קיין", אולם עם תום הצילומים הזדעזעו ראשי האולפנים מהחומר שצולם והפקיעו מידיו של ולס את השליטה בהמשך ההפקה. באותה תקופה התבצעה ההתקפה על פרל הארבור, והאולפנים חששו להקרין סרטים פסימיים. הסרט נערך מחדש בניגוד לרצונו של ולס ואף צולם לו סוף טוב, בניגוד למקור של ולס. ולס התנכר לסרט. כך קרה גם עם "הכל אמת", שצולם בברזיל ונגנז במרתפי האולפנים עד 1992. בשלב הזה, ולס החל לשקול ברצינות לנטוש את עולם הקולנוע, ולעבור לפוליטיקה. הוא היה חבר קרוב של הנשיא רוזוולט, ושמו אף הוזכר כמועמד רציני למזכ"ל האו"ם, שעמד לקום עם סיום מלחמת העולם השנייה. ולס אף היה אמור להתמודד על משרת סנאטור, אולם הוא נרתע משראה שיריבו הוא ג'וזף מקארתי, ולבסוף, לאחר התלבטויות רבות, חזר לביים.

"הזר" מ-1946 היה סרטו המסחרי היחיד של ולס, וגם היחיד שזכה להצלחה מסחרית כלשהי, אולם הוא היה רחוק מהישגיו הקודמים. המבקרים לעגו לו ואמרו שהוא נראה כ"פארודיה על סרטים של אורסון ולס".

ב-1947 התכונן ולס לצלם סרט בשם "מסייה ורדו", על אודות רוצח סדרתי של נשים עשירות. הוא ייעד לתפקיד הראשי את צ'ארלי צ'פלין, שהיה חברו. אולם צ'פלין לא אהב את הרעיון שמישהו אחר יביים אותו. מאידך, הוא אהב את התסריט של הסרט. לכן, ולס ויתר על התסריט ונתן לצ'פלין לביים אותו. ולס טען שהוא בכל מקרה לא אחד התסריטים הגדולים שהוא כתב. סרטו של צ'פלין חולל סערה גדולה ומאוחר יותר הוכר כאחד מסרטיו הגדולים ביותר. ולס פנה לפרויקט נוסף שנזנח לבסוף: אדפטציה של סדרת הקומיקס באטמן. ולס ייעד את עצמו לתפקיד ברוס ויין, אולם האולפנים העדיפו את גרגורי פק לתפקיד. תוכניתו של ולס לתת ביטוי בסרט לשפה קולנועית חדשה שהגה ירדה לטמיון. משהבין שלא יוכל לגלם את הדמות הראשית, פרש מן הפרויקט.

סרטו הבא של ולס, "הליידי משנחאי", היה פרויקט שאפתני ביותר: פילם נואר מתוחכם בכיכובם של ולס ואשתו דאז ריטה הייוורת'. גם במקרה הזה הופקעה מוולס השליטה, והסרט קוצץ משעתיים וחצי לשעה וחצי[2]. סצנת אולם המראות בסוף הסרט היא אחת הידועות בתולדות הקולנוע. הנגאטיבים של הקטעים שקוצצו אבדו עם השנים, וניסיונות לשחזר את הגרסה המקורית של ולס עלו בתוהו.

ב-1949 השתתף ולס בסרטו הידוע של קרול ריד "האדם השלישי". סרט זה צולם בסגנון נאו-אקספרסיוניסטי, אשר דמה מאוד לסגנון הבימוי של ולס, עד שעם השנים נפוצו שמועות שלמעשה ולס הוא שביים את רוב הסרט (קרול ריד, במאי הסרט, וגרהם גרין, מחבר התסריט, הודו בתרומתו של ולס לכתיבת כמה דיאלוגים, לרבות השורות המפורסמות ביריד, על הגלגל הענק). לצדו הופיעו בסרט זה אלידה ואלי וג'וזף קוטן.

לאחר שהבין שכוכבו דעך בהוליווד, עזב ולס לאירופה כדי למצוא שם משקיעים פוטנציאליים. סרטיו הבאים, "אותלו" ו"מקבת'"[9], נעשו בתקציב דל, אך זכו לתשואות המבקרים ו"אותלו" אף זכה בפרס הגדול של פסטיבל קאן 1952[10].

ב-1955 יצר ולס סרט דל תקציב נוסף, "מר ארקדין". שוב הופקעה ממנו השליטה, וגרסאות שונות של הסרט ראו אור לבסוף. כיום ידוע על שלוש גרסאות שונות לסרט, ושני שמות שונים שניתנו לו: "מר ארקדין" ו-"Confidential Report". ולס תיאר את תקופת "מר ארקדין" כתקופה הגרועה בחייו. ב-1956 חזר ולס להוליווד[11]. באותה שנה שיחק בסרט "מובי דיק"[12].

ב-1958 ביים את סרטו ההוליוודי האחרון, "מגע של רשע". סרט זה נחשב לסרט ה"פילם נואר" האחרון, ובעיני רבים הוא הגדול מכולם. סצנת הפתיחה שלו היא שוט בן ארבע דקות המתאר הטמנת פצצה במכונית ומעקב אחר נסיעת המכונית עד להתפוצצותה. זוהי אחת הסצינות המורכבות ביותר שצולמו אי פעם בקולנוע. ולס עצמו סיפר מאוחר יותר שנמאס לו שאנשים שואלים אותו כיצד הוא צילם אותה. מבקר הקולנוע דאז, פרנסואה טריפו, כתב מאמר נלהב על הסרט, שבו ניתח את מורכבותו הפסיכו-אנליטית והפוליטית. אולם גם סרט זה לא זכה להצלחה, וולס עזב את התעשייה ההוליוודית בפעם האחרונה.

שנתיים מאוחר יותר, ב-1960, השתמש אלפרד היצ'קוק ברבות מהטכניקות שפיתח ולס בסרט זה, בסרטו האגדי "פסיכו", והעתיק כמעט במדויק את סצינות בית המלון של ג'נט לי, שכיכבה גם בסרטו של ולס. אולם סרטו של ולס זכה להכרה חובקת עולם רק לאחר שנים, עד אשר בשנות התשעים הכריזה ספריית הקונגרס של ארצות הברית על החלטתה לשמרו בשל היותו ציון דרך תרבותי.

ב-1962 יצר ולס גרסה קולנועית ל"המשפט" של פרנץ קפקא. ולס אמר מאוחר יותר ש"המשפט" הוא סרטו הטוב ביותר.

ב-1968 יצר סרט טלוויזיה בכיכובה של ז'אן מורו - "סיפור בן אלמוות".

ב-1976 שיחק בסרט מסע הארורים.

שנים אחרונותעריכה

את שנותיו האחרונות העביר ולס בעבודות משחק וקריינות שונות, ובחיפוש משקיעים לפרויקטים עתידיים. ב-1971 זכה בפרס אוסקר על מפעל חיים. בין השנים 1970 ל-1976 צילם לסירוגין את הסרט "הצד האחר של הרוח". סרט זה אמור היה להיות גולת הכותרת של יצירתו של ולס, אולם בעקבות סכסוך בין המשקיעים הוא נגנז, ולא הוקרן בימי חייו. לאחר שנים רבות של סכסוכים בין משקעים וניסיונות לגייס כסף להשלמת הסרט, בשנת 2018 הושלם הסרט, הוקרן בבכורה בפסטיבל ונציה והופץ לצפייה ביתית בחברת נטפליקס[13].

ב-1974 יצר את סרטו האחרון "ז' זה זיוף". זהו סרט תיעודי ברובו והוא מורכב ומתוחכם שדן בשאלות של זיוף ואמת בעשייה אמנותית.

ב-1976 דחה ולס את הצעתו של פרנסיס פורד קופולה לגלם את הקולונל קורץ ב"אפוקליפסה עכשיו", אותו תפקיד שאמור היה לגלם בעצמו בפרויקט הגנוז שלו מ-1939. בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 תכנן ולס ליצור סרט על כל הפרויקטים שלו שלא ראו אור מעולם[4]. הסרט אמור היה להיקרא "אורסון ולס: תזמורת של איש אחד". גם את הפרויקט הזה לא הצליח ולס להגשים. לאחר מותו נעשה עליו סרט תעודה בשם זה. בשנותיו האחרונות תפח לממדי ענק. ב-1985, לאחר דיאטה חריפה, עבר ולס התקף לב ומת[14]. מאוחר יותר דווח, שבשעת מותו עבד על 12 פרויקטים[14]. באותה שנה לוהק לתפקיד הכוכב יוניקרון בסרט הרובוטריקים שיצא כשנה לאחר מותו.

משפחתועריכה

ולס היה נשוי שלוש פעמים, ואב לשלוש בנות. אשתו הראשונה, בשנים 1934–1940, הייתה וירג'יניה ניקולסון. בתם, כריסטופר ולס פדר, נולדה ב-1938. ב-1943 נישא לשחקנית ריטה הייורת'. בתם הייתה רבקה ולס מנינג (1944–2004). הם התגרשו ב-1947[2]. ב-1955 נישא לשחקנית פאולה מורי, ובאותה שנה נולדה בתם, ביאטריס ולס.

לאחר מותועריכה

בשנים שלאחר מותו של ולס נכתבו על יצירתו, זו שהושלמה וזו שלא, עשרות מחקרים. עד היום יוצאים מדי שנה מספר ספרים על ולס.

ב-1992 הוצג הסרט "הכל אמת" שחלקו הראשון תיעד את ניסיונות ההסרטה של הסרט הברזילאי ב-1943, וחלקו השני היה החומרים ששרדו מאותם צילומים. באותה שנה גם הוצגה גרסתו של ולס ל"דון קיחוטה", שעליה עבד במשך 15 שנה, עד שנאלץ לגנוז אותה.

ב-1998, לכבוד חגיגות 40 השנה ל"מגע של רשע", נערך הסרט מחדש על פי כוונותיו המקוריות של ולס. הוא השאיר אחריו תזכיר בן 58 עמודים ובו הסביר כיצד יש לערוך את הסרט.

ב-2005 נערכו שתי הגרסאות של הסרט "מר ארקדין" לכדי סרט אחד בניסיון להוציא אל הפועל את חזונו של ולס לגבי הסרט המקורי.

ב־2018, 33 שנה לאחר מותו של וולס, הוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל ונציה סרטו הנסיוני "הצד האחר של הרוח"[15]. צילומי הסרט החלו ב־1970 ונמשכו שנים רבות. וולס לא הספיק לסיים את הסרט ומאז מותו ב־1985 היו מעורבים מספר אנשים בניסיונות להשלימו, ביניהם פיטר בוגדנוביץ', חברו של וולס[16]. הסרט זכה לבסוף בשבחים רבים והועלה לשידור בנטפליקס[15].

פילמוגרפיהעריכה

טלוויזיהעריכה

  • "שוגון" (1980) - מיני-סדרה; קריין

לקריאה נוספתעריכה

  • לימינג, ברברה. אורסון וולס. תל אביב, הוצאת דביר, 1992.
  • אוריאל זוהר, אורסון וולס בא אל הסינמטק הפריזאי, פיענוח הפסקול של פגישת קולנוענים צעירים עם אורסון וולס, כתב העת פרוזה, מס. 68-69: עמ' 80–85, 1983.

קישורים חיצונייםעריכה

הערות שולייםעריכה

  1. ^ אורי קליין, כיצד הפך "האזרח קיין" לסרט שנחשב בעיני רבים לטוב בכל הזמנים?, באתר הארץ, 29 באפריל 2011
  2. ^ 1 2 3 4 מאיר שניצר, כמו בטהובן, כמו ג'ויס - אורסון וולט, הגאון הקולנועי הגדול של כל הזמנים, חדשות, 13 באוקטובר 1985
  3. ^   נירית אנדרמן, התגלה עותק של סרטו הראשון של אורסון ולס שנחשב אבוד, באתר הארץ, 7 באוגוסט 2013
  4. ^ 1 2 3 עדנה פיינרו האיש בעל פני המכשף, "העולם הזה", גיליון 2511 מ-16 באוקטובר 1985, עמוד 26
  5. ^ אלי אשד, ‏תחילתו של סוף העולם, באתר גלובס, 6 ביולי 2005
  6. ^ 1 2 עמית קלינג, עכבר העיר, 70 שנה ל"האזרח קיין": חרוט בתודעה של כולם, באתר הארץ, 1 במאי 2011
  7. ^ בלומברג, אף אחד לא התעניין בקניית פסלון האוסקר של אורסון ולס, באתר הארץ, 11 בדצמבר 2007
  8. ^ André Bazin, "The Death of Humphrey Bogart" in Cahiers Du Cinéma: The 1950s, ed. Jim Hillier 1985, London: Routledge.
  9. ^ ז'ורזו סארול, בקולנוע - מאקבת ־ נוסח אורסון וולס, על המשמר, 26 באוקטובר 1951
  10. ^ א.ב.י., אותלו נוסח אורסון וולס, על המשמר, 3 ביולי 1953
  11. ^ אישים בחדשות - בחזרה לארה"ב, הארץ, 24 באוקטובר 1956
  12. ^ דוד גרינברג, "מובי דיק" - לקראת הצגתו בקולנוע "אוריון" בת"א, על המשמר, 25 בינואר 1957
  13. ^   ברוקס בארנס, הניו יורק טיימס, 48 שנה אחרי שצולם, סרטו של אורסון ולס סוף סוף הוקרן, באתר הארץ, 4 בספטמבר 2018
  14. ^ 1 2 רחל נאמן, מה שהגאון השאיר אחריו, כותרת ראשית, 16 באוקטובר 1985
  15. ^ 1 2   אורי קליין, היה שווה לחכות 42 שנה לסרט האחרון של אורסון ולס, באתר הארץ, 18 בנובמבר 2018
    אור סיגולי, ‏האזרח וולס: סרטו החדש-ישן של אורסון וולס מתגלה כממתק חצוף ומשובח, באתר גלובס, 10 בנובמבר 2018
  16. ^   דורין קרווהאל, המרדף אחרי הסרט האבוד של אורסון ולס, באתר הארץ, 10 בנובמבר 2014
    מתן שירם, ‏הבלתי גמור של אורסון וולס, באתר גלובס, 16 בנובמבר 2014
  17. ^ י"ט, סרטים - מקבת, על המשמר, 25 באוקטובר 1951
  18. ^ רם עברון, הסנונית והחווייה - "הקיץ החם והארוך" - קולנוע תל אביב, למרחב, 27 ביוני 1958
  19. ^ יוסף שריק, מחה חדש בקולנוע - ללא מוסר השכל - "כפייה" קלונוע תל אביב, הארץ, 25 במאי 1959
  20. ^ אורסון מלך ישראל, למרחב, 3 בנובמבר 1961
  21. ^ יצחק שומר, על הבד - שלושה בתפקיד כפול - "דראמה בראי" - קולנוע "תל-אביב", קול העם, 24 באוגוסט 1960
  22. ^ דוד גרינברג, אורסון וולס בדמות פאלסטף, למרחב, 7 באוגוסט 1966
    נתן גרוס, בקולנוע / פעמונים בלילה ("פאלסטאף" — קולנוע אוריון ת"א), על המשמר, 21 ביוני 1968
  23. ^ רם עברון, טרגדיה מודרנית - "אדיפוס המלך", צפון", ת"א, למרחב, 29 במרץ 1968