פתיחת התפריט הראשי
אזורי תרבות
אזורי תרבות לפי דייוויד האנטר ופיליפ ויטן

גאוגרפיה תרבותית הוא אחד מתחומי החקר של הגאוגרפיה האנושית העוסקת באנשים ומקומות.

תוכן עניינים

רקע כלליעריכה

למרות העובדה כי לימוד ההבדלים בין מקומות ותרבויות בכדור הארץ קיים עוד מימי התקופה היוונית והרומית אצל גאוגרפים כמו פתולמאי וסטרבו, הרי שגאוגרפיה תרבותית כנושא מחקר באקדמיה צמחה רק בתחילת המאה העשרים. היא מופיעה כאלטרנטיבה לגישה של הדטרמניזם הסביבתי ששלטה בגאוגרפיה עוד מהמאה התשע עשרה. על פי הדטרמניזם הסביבתי אנשים, קהילות וחברות אנושיות מושפעות מסביבתן הטבעית. במקום לחקור את החברות האנושיות כתוצרי האזורים הטבעיים של כדור הארץ, הגאוגרפיה התרבותית הדגישה את הנופים התרבותיים כמושאי המחקר.[1]

גאוגרפים המחזיקים בתפיסת העולם הנזכרת, מאמינים כי חברות ותרבויות הם לא רק התוצרים של סביבתם הטבעית, אלא באותה העת הם מעצבים את הסביבה הטבעית עצמה. הקשר ההדדי בין תרבות ובין הסביבה הטבעית יוצרת את הנופים התרבותיים. עקרון בסיסי זה של הגאוגרפיה התרבותית עודן במהלך העשורים האחרונים בעזרת תאוריות וגישות חברתיות ומחקריות שהגיעו מתחומי חקר דיסציפלינות מדעיות כמו אנתרופולוגיה, סוציולוגיה, תאוריות ספרותיות, פמיניזם ועוד. מכאן שנוצר מגוון רחב של הגדרות עבור תחום הגיאגרפיה התרבותית בהתאם להשקפת העולם של החוקרים השונים.[2][3][4]

היסטוריהעריכה

הגישה הקלאסיתעריכה

 
קארל סאוהר אבי הגישה הקלאסית בגאוגרפיה התרבותית

שינוי תפיסת המחקר שיצרה את הגאוגרפיה התרבותית, מיוחסת לעבודתו של קארל סאוהר מקליפורניה, הנחשב לאבי התחום, שרבים מחוקריה הגיעו בהמשך השנים מארצות הברית.[5]

סאוהר, הקים בשנות העשרים את המחלקה לגאוגרפיה בברקלי, והדגיש בתוכנית המחקר שלה את התרבות, ההיסטוריה האנושית והנוף. רעיונותיו אלה עמדו בניגוד לרעיון הדטרמניזם הגאוגרפי - שמשמעותו השפעת הנוף הטבעי על החברה האנושית. רעיון הדטרמניזם הזה נוסח בתחילת המאה העשרים, על ידי פרדריך ראטצל בגרמניה בהשפעת הדראוויניזם. קרל סאוהר הדגיש את היפוכו של הרעיון: האדם מעצב את סביבתו הטבעית ויוצר נופים תרבותיים.

עיקר מחקריו של סאוהר נעשו על תרבויות באמריקה הלטינית ועל שבטי ילידים אמריקאיים תוך שהוא משלב אנתרופולוגיה, היסטוריה, ביאוגאוגרפיה, וגאוגרפיה ביחידה מחקרית אחת. הוא חקר את התרבות החומרית, צורות מגורים, שיטות החקלאות ועוד. מחקרים אחרים שלו עסקו בהתפשטות תרבות המחרשה וחיטת הלחם מהמזרח התיכון לשאר חלקי העולם במהלך היסטוריה האנושית והקולוניאליזם האירופאי.[6]

מכאן נוצרה אסכולה של ברקלי בגאוגרפיה התרבותית, שהגיעה לידי ביטוי מרכזי בכנס חשוב בשנת 1955, תחת הסיסמה ״האדם משנה את פני כדור הארץ״.[7]

האסכולה של ברקלי התמודדה בארה״ב מול רעיון אחר של הגאוגרפיה, כפי שיובא על ידי ריצ'רד הארטשורן מגרמניה בסוף שנות השלושים - הרעיון שבמרכז העיון הגאוגרפי עומדת הגאוגרפיה הרגיונלית, שחוקרת בצורה שיטתית וקבועה בנושאיה את היסודות הטבעיים והאנושיים של אזור מסוים, תוך חיפוש אחרי הייחודיות של אותו חבל (Region). היינו - כל ארץ, או חבל ארץ היה נפתח בסקירת גבולותיו, היסודות הפיזיים כמו אקלים וגאולוגיה, ומשם היו נסקרים תופעות כמו יישוב וכלכלה תוך הדגשת הקשר שלהם עם היסודות הפיזיים שנסקרו קודם.[8][9]

בשנות החמישים, החלה בארה״ב מהפיכה בתחום החשיבה הגאוגרפית. חוקרים גאוגרפים הושפעו מיכולת הניבוי והכללה של מדעי הטבע שחדרה גם למדעי החברה וטענו כי גם לגאוגרפיה ישנן יכולות כאלה בתנאי שהיא תוותר על הגישה התיאורית ותראה את הגאוגרפיה החבלית כמטרתה העיקרית. מהפכה חשיבתית (מתחום הפוזיטיביזם) זו שהתבססה על איסוף נתונים ממדידות שונות וניתוחם נקראה "המהפיכה הכמותית", שבה המחקרים בגאוגרפיה אנושית פנו להשתמש בשיטות סטטיסטיות ובמודלים ותאוריות מתחומי מדעי החברה לשם הסבר תופעות קיימות וניבוי התפתחותן במרחב.[10]

המהפיכה הכמותית הביאה לקפאון מסוים במחקרים וברעיונות של הגאוגרפיה התרבותית כפי שהייתה עד אז.

הגאוגרפיה התרבותית החדשהעריכה

בשנות השבעים הראשונות החלה להצטבר ביקורת כנגד הגישה הכמותית בגאוגרפיה אנושית, והיא דורבנה גם על ידי מחקרים בתחום הגאוגרפיה התרבותית. חוקרים שונים כגון אי פו טואן, אדוארד ראלף ואן באטימר (Anne Buttimer), היו המבשרים של התקופה הפוסט-פוזיטיבסטית ויצרו את ״הגאוגרפיה התרבותית החדשה״. כדוגמה הספר ״טופופיליה״ של טואן, תיאר את הבנת הנוף התרבותי והפיסי על ידי האדם כתוצר של עמדותיו החברתיות ותרבותו והוסיף מושגים כפרספציה היינו, תפיסת הנוף ודימוייו כמרכיב חשוב בהבנת היחסים בין הסובב לאדם.[11][12]

הגאוגרפיה התרבותית החדשה נשענה על תאוריות כמו של מישל פוקו (M. Foucault) והמגוון של תאוריות חברתיות פוסטקולוניאליות. בתקופה חדשה זו נעשה מאמץ גדול לפרק את המושג תרבות כדי לחשוף את הכוחות שפועלים במרחב ויוצרים את תחושת המקום. במילים אחרות, הזרם החדש של הגאוגרפיה התרבותית, יש בו נקודות מוצא תאורטיות רבות, ואיננו כופה גישת מחקר או רעיונות תאורתיים אחידים. החוקרים יוצאים מתאוריות שונות חלקן ביקורתיות וידועות: מרקסיזם, פמיניזם, פוסט קולוניאליזם. על מנת לבחון מהם הכוחות היוצרים את תחושת המקום, חלק מתאוריות אלה הדגישו את יחסי הכוחות בתוך החברה והתרבות, כגורמים לעיצוב הנוף וליצירת ״תחושת המקום״ (sense of place) השונה מאדם לאדם ומחברה לחברה.[13][14]

המחקרים החדשים בגאוגרפיה התרבותית נוגעים בהבדלים בהתנהגות ובתחושת המרחב על פי משתני כמו המגדר, מוצא (למשל חווית המרחב של מהגרים) או גיל (למשל חווית המקום של ילדים). יש אפילו מחקרים בגאוגרפיה של המוזיקה או בהבטים פוליטיים ותרבותיים של המרחב כמו שמות מקומות. ישנם גאוגרפים תרבותיים המעמיקים עבודתם לתחומי העמדות הערכיות, רעיונות חברתיים, שפות, מבנים ארגוניים והדרך בה הם מעצבים את הנוף מעשי ידי האדם. כמו כן בתקופה החדשה של הגאוגרפיה התרבותית נוצרו מושגים שלא היו קיימים קודם כמו ״תחושת מקום״, או ״דימויי מקום״ (Perception) שמרחיבים ומעמיקים את הפרשנות של הנוף על ידי הגאוגרפיה התרבותית.[15][16]

יש מחקרים אחרים שעוסקים בהגמוניות ועליונות של תרבות אחת על השנייה ועל משמעות הגמוניה זאת על הנוף. ישנם חוקרים המעמיקים עבודתם לתחומי העמדות הערכיות, רעיונות חברתיים, שפות, מבנים ארגוניים והדרך בה הם מעצבים את הנוף מעשי ידי האדם.[17]

כסיכום אפשר לומר כי חוקרים שונים בתוך הקהילה הגאוגרפית מחזיקים בהשקפות עולם מגוונות לגבי מקומה של התרבות וכיצד יש לנתחה בתוך העולם הגאוגרפי. נהוג לחשוב כי מקומה של הגאוגרפיה הפיזית בהתייחס לתרבות היא לשם יצירת תנאי מגורים, לבוש ומזון לבני האדם באשר הם חיים. תפיסת עולם זאת מתוארת כדטרמניזם סביבתי, והייתה דומיננטית בגאוגרפיה עד אחרי מלחמת העולם השנייה. מאז שנות החמישים של המאה העשרים, הגאוגרפים מבינים כי התרבות מורכבת גם מסדרות של משאבים סמליים, שעוזרים לאנשים לתת משמעות לעולם הסובב אותם. נראה כי ישנן דרכים רבות להתבונן על התרבות מנקודת המבט של הגאוגרפיה. בכולן הגאוגרף יחקור את התהליכים התרבותיים והחברתיים המעורבים בעיצוב המרחב והנוף ואת היחסים ההדדיים ביניהם.[18][19]

גאוגרפיה תרבותית בישראלעריכה

בישראל מורשתו של קרל סאוהר יושמה במחקר נופי הארץ, על ידי מספר חוקרים - כולם מהדור הראשון של תלמידי המחלקה לגאוגרפיה בירושלים, שנוסדה בשנת 1949 ע״י פרופ' דוד עמירן. עמירן הביא איתו את התפיסה המדעית הגרמנית לישראל, שבמרכזה עמדה הגישה של הגאוגרפיה הרגיונלית. בראייה לאחור, נראה כי שלושה חוקרים בארץ עבדו בגישת הגאוגרפיה התרבותית על פי אסכולת ברקלי ולא פנו למחקרים הרגיונליים שהיו שכיחים באותה העת.

 
מדרגות חקלאיות עתיקות בהרי יהודה - נוף תרבותי עתיק בארץ

בין החוקרים הראשונים היה פרופ' יהודה קידר, שחקר את החקלאות הקדומה בנגב. קידר עוד הספיק בסיום מחקרו לסוע לקליפורניה לעבוד עם קרל סאוהר, תוך השוואה התרבות החקלאית של הנבטים בנגב ושל האינדיאנים במערב ארה״ב.[20] מחקרים אחרים בגישה התרבותית הנזכרת ערך במשך שנים רבות פרופ' שמואל אביצור, שחקר את התרבות החומרית בארץ ישראל, כגון נושא ניצול כח המים בארץ, שהיה אף נושא הדוקטורט שלו. הוא המשיך לחקור תולדותיהם של כלי עבודה בארץ כגון המחרישה. שמואל אביצור פעל להקניית והפצת הידע והקים את ״מכון אבשלום״, הנחשב כאחד מהמוסדות החשובים בארץ למחקר ולקירוב נושא ידיעת הארץ לציבור הרחב.[21]

החוקר השלישי, היה ד״ר צבי רון, שמיפה, תיעד וחקר בעבודה מונמנטלית ארוכת שנים את תרבות המדרגות החקלאיות בהרי יהודה. במחקריו היסודיים והמקיפים, חשף את התערבות האדם בעיצוב הנוף ההררי באזור יהודה. הוא הסביר את יחסי הגומלין שהתקיימו בין התרבות החקלאית העתיקה ובין מדרונות ההרים. תרבות זו שידעה לנצל גם את מי המעיינות, ועל בסיסה התקיימה בעת העתיקה אוכלוסייה צפופה באזור ההר המרכזי וירושלים.[22]

בשנות הששים והשבעים של המאה העשרים, נסחף המחקר בגיאורפיה אנושית בארץ אחרי המהפיכה הכמותית, והתפתחו תחומי מחקר בגאוגרפיה עירונית, כלכלית ופוליטית, תוך התרחקות ממחקרים בנוף התרבותי של הארץ. באותה העת עולה מגמת המחקר בגאוגרפיה היסטורית מייסודו של פרופ' יהושע בן אריה ומילאה במידה מסוימת את החלל שנוצר במחקרי נוף הארץ התרבותי.[23] מחקרים כמו מחקרו של פרופ' יוסי בן ארצי על המושבה העברית בנוף הארץ, מדגימים התפתחות זו.[24]

גאוגרפיה תרבותית חדשה בישראלעריכה

בעקבות התפתחות הגאוגרפיה התרבותית החדשה בעולם בשנות השבעים, פנו חוקרים ישראלים לתחום זה תוך התפצלות לכיוונים שונים, תחומי משנה ומושאי מחקר מגוונים. אחד הראשונים היה פרופ' יהושע כהן, שבחן את המושג ״מקום״ בשלושה זרמים שונים של המחקר הגאוגרפי[25] כהן המשיך בשנות התשעים לפרסם מחקרים שהשתמשו בספרות העברית כמקור להבנת התמורות בנוף הארץ, ובין היתר ערך שימוש כזה בספריו של אהרן מגד.[26] שנות דור אחריו כתב ד״ר ניקולא אורבך, על היבטי הנוף והמרחב הארץ ישראלי אצל מנהיגים ציוניים כהרצל וז'בוטינסקי ומחבר את תפיסתם הפוליטית עם דימויי הנוף שהם הותירו ביצירתם הספרותית.[27]

 
שדרות רוטשילד - רחוב אופייני ב״עיר הלבנה״, תל אביב

הגאוגרפיה התרבותית החדשה, מרבה לעסוק בסמלים בנוף, ובנופים כסמלים. מנקודת מבט זאת פרופ' מעוז עזריהו, ניתב את המחקר הגאוגרפי תרבותי לכיוון הנזכר בישראל, בחקר המשמעות הסמלית של מגדלי המים בנוף הזיכרון של קבוצים בנגב.[28] מאוחר יותר בשנות האלפיים, התרכז עזריהו במחקרים תרבותיים של נופי תל אביב. בהם הדגיש את משמעות הסמליות שלה כעיר עברית ראשונה ואת ביטוייה בחווית המקום העירונית. הוא מכנה אותה עיר מיתית - העיר ללא הפסקה, תמצית הממשות הציונית שנבנת מבלוקים מתוך החולות.[29]

בשנות השמונים, פרופ' יורם בר-גל ופרופ' שמואל שמאי הפנו את תשומת הלב לסמליות הביצות בנוף הארץ בעיקר בעמק יזרעאל, במחקר שהדגים את הפער בין המציאות הגאוגרפית לדימויי התרבותי-פוליטי שלה.[30] הסימול התרבותי של המרחב העירוני, נחקר גם על ידי פרופ' יורם בר-גל בעבודתו על שמות רחובות בארץ, תוך שהוא הראה כיצד היררכיה חברתית-תרבותית ופוליטיקה מקומית מונצחים במרחב. זאת בעזרת שמות הרחובות בערים שהנציחו את האליטות הדומננטיות והשקפת עולמם.[31] בשנת 2012 הרחיב פרופ' עזריהו כיוון מחקר זה של שמות הרחובות, בספרו הנרחב[32] ובאותה תקופה פירסמה ד״ר ליאורה ביגון, מחקר שכלל פרק על נתינת שמות רחובות בעיר דקאר במערב אפריקה, תוך שימוש בתאוריות פוסטקולניאליות והדגימה את הסמלת העיר בשמות בעלי משמעות לתרבות האימפריה הקולוניאלית הצרפתית ששלטה שם.[33]

לא רק שמות רחובות הופכים להיות מושאי מחקר בגאוגרפיה התרבותית בישראל, אלא גם שלטי רחוב, כשלטי פרסום או שלטים עירוניים וקהילתיים, כפי שהראו זאת פרופ' עירית עמית-כהן ופרופ' יוסף שלהב. שעה שהישוו בין שכונות חרדיות לשכונות חילוניות תוך הדגשת המשמעות הפוליטית והחברתית של שלטים כגון קביעת טריטוריאליות מגזרית. הם טיפלו בכרזות לא רק מנקודת המבט החזותית אלא גם ובעיקר מנקודת המבט של הפרשנות שיש לתת לה בהבנת הגאוגרפיה של הקהילות באותם מקומות.[34]

 
שלט רחוב כמנציח גיבור תרבות, מסמלי המרחב התרבותי העברי, תל אביב

פרופ' נורית קליאוט פנתה לחקר הסמליות בנוף מכיוון אחר - נופי הייעור בארץ. היער והעץ הם שניים מהסמלים הבולטים של העשייה הציונית שמבטאת את התמורה בנוף במהלך מאה השנים האחרונות. במחקריה חושפת את מערכת השיקולים הפוליטיים, ביטחוניים והתרבותיים שהפכו נופים טרשים ושממה בארץ לנופי יערות בעיקר של עצי אורן, בהתאם לגישתה של הקק"ל כמוסד המייער המרכזי.[35]

ד״ר אורנה בלומן, פירסמה מחקרים בתחומי הגאוגרפיה, תוך התבססות על תאוריות פמיניסטיות מודרניות. היא הירבתה לחקור את האדם וקבוצות בני האדם כחלק מהנוף הנשקף בעיני המבוננים בנוף. היא מיקדה במחקריה נושאים מנופים יומיומיים. כך לדוגמה היא הראתה כיצד השגרה היומיומית כמו ״ללכת לעבודה״, עיצבו את הנוף העירוני. כיצד נראותם של אנשים ברחוב מעניקה משמעויות שונות לאותו נוף חומרי עצמו.[36]

גישת הגאוגרפיה התרבותית, כמו גישות אחרות במדע, משתנה במהלך השנים. מושאי מחקר חדשים נולדים, רעיונות ויידע עוברים ברחבי העולם המדעי, שיטות מחקר ותאוריות מתחדשות, ומפנות את מקומן לגישות חדשות. הגאוגרפיה התרבותית שנולדה בארצות הברית, ואף שם השתנתה במהלך המאה העשרים, השפיעה ומשפיעה על חוקרים ומושאי מחקר בישראל. בישראל ישנה התאמה של הגישה לתפיסת העולם הישראלית ולתמורות בנוף הארץ, תוך הבלטת ההבטים ההיסטוריים. לכן הגאוגרפים הישראלים מרבים לפרסם בתחומי הגאוגרפיה ההיסטורית והפוליטית, אף שנושאי המחקר וגישות המחקר שלהם פעמים רבות נשענות על אלה של הגאוגרפיה התרבותית.[37]

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא גאוגרפיה תרבותית בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ Peet, Richard, , Modern Geographical Thought,, London:Blackwall, 1998
  2. ^ Gregory, Derek,and Urry John, Social Relations and Spatial Structures, London:Macmillan, 1985, עמ' pp 9-19
  3. ^ Debres, Karen, (2005). Burgers for Britain: A Cultural Geography of McDonald's UK", Journal of cultural Geography 22, 2005
  4. ^ Zelinsky, Wilbur, "Globalization Reconsidered: The Historical Geography of Modern Western Male Attire". Journal of Cultural Geography. 22., Journal of Cultural Geography 22, 2004
  5. ^ Sauer, Carl, The Morphology of Landscape, University of California Publication in Geography, University of California Publication in Geography, 1925
  6. ^ Crag, Mike,, Crag, Mike, Cultural Geography, Rutledge Contemporary Human Geography Series,, Rutledge Contemporary Human Geography Series, 1998, עמ' pp 9-23
  7. ^ Thomas,W,, Man Role in Changing the Face of the Earth,, Princeton University Press, 1956
  8. ^ Preston James and Geoffrey Martin, All Possible World, a History of Geographical ideas, John Wiley and Sons, pp, John Wiley and Sons, 1981, עמ' pp 317-341
  9. ^ Zelinsky, Wilbure, 1973, The Cultural Geography of the United States,, University of California Press, Berkeley, 1973
  10. ^ יהודה קרמון,, גיאוגרפיה של תפקודים או גיאוגרפיה של נופים? למהות הגיאוגרפיה בת זמננו,, אצל יוסף אבירם ואריה שחר,מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה 22, 1990, עמ' 156
  11. ^ Tuan, Yi-Fu, , Topophilia a Study of Environmental Perception, Attitudes and Values,, New York:Prentice-Hall,, 1974
  12. ^ פורטוגלי, י., 2000, ״1500 מילה ויותר על הגאגרפיה של האדם:מסע לתוך הדיסצפלינה״, תאוריה וביקורת, 16, עמ 213-2
  13. ^ Johnson, Ronald, Geography and Geographers Anglo-American Human Geography since 1945,, Eduard Arnold, 1979
  14. ^ Peet, Richard, Modern Geographical Thought, Blackwell, 1998
  15. ^ Relph, Edward, Place and Placelessness, London: Pion, 1976
  16. ^ Crag, Mike, Cultural Geography, Routledge Contemporary Human Geography Series, 1998
  17. ^ Jones, Richard C., Jones, Richard C. "Cultural Diversity in a “Bi-Cultural” City: Factors in the Location of Ancestry Groups in San Antonio." Journal of Cultural Geography., Journal of Cultural Geography, 2006
  18. ^ Wylie, John, "Timely geographies: 'New directions in cultural geography' revisited"., Area 48, 2016, עמ' (3): 374.
  19. ^ Adams, Paul C.; Hoelscher, Steven; Till, Karen E, Textures of Place: Exploring Humanist Geographies, Minneapolis: University of Minnesota Press, 2001
  20. ^ יהודה קידר, יהודה קידר, החקלאות הקדומה בהרי הנגב,, מוסד ביאליק, 1966
  21. ^ שמואל אביצור,, אדם ועמלו אטלס לתולדות כלי עבודה ומיתקני ייצור בארץ ישראל, הוצאת כרטא, 1976
  22. ^ צבי רון,, התפוצה של המדרגות החקלאיות בהרי ירושלים, אצל אבשלום שמואלי וחובריו, יהודה ושומרון פרקים בגיאוגרפיה ישובית, כרך 1, הוצאת כנען,, 1977, עמ' 210-229
  23. ^ יהושע בן אריה,, התפתחות המחקר וההוראה בגיאוגרפיה הסטורית בישראל,, אופקים בגיאוגרפיה 32, 1991, עמ' 7-16
  24. ^ יוסי בן ארצי,, המושבה העברית בנוף ארץ ישראל,, יד בן צבי, ירושלים, 1988
  25. ^ יהושע כהן,, על המקום בגיאוגרפיה בשלוש פארדיגמות,, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל 12, 1986, עמ' 21-30
  26. ^ יהושע כהן, תאורי נוף ויישוב ביצירתו של הסופר אהרן מגד, אצל יוסף אבירם ואריה שחר, ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה, כרך 22, 1991, עמ' 95-105
  27. ^ ניקולא יוזגוף-אורבך, המרחב הארץ ישראלי בשירת ציון: משנתו הגיאופוליטית של ז'בוטינסקי, אצל ארנון סופר וחובריו, תבניות נופים תרבותיים, הוצאת אוניברסיטת חיפה, 2011, עמ' 93-114
  28. ^ מעוז עזריהו, מגדלי מים בנוף הזכרון-נגבה, יד מרדכי ובארות יצחק, קתדרה 1996, 79, עמ' 160-173
  29. ^ מעוז עזריהו, תל-אביב העיר האמיתית, מוסד ביאליק, 2005
  30. ^ יורם בר-גל ושמואל שמאי,, ביצות עמק יזרעאל, מיתוס ומציאות, קתדרה 1983, 27, עמ' 163-174
  31. ^ יורם בר-גל, הסמלה פוליטית במרחב עירוני: שמות רחובות בישראל, אופקים בגיאוגרפיה, 33-34, 1992, עמ' 119-132
  32. ^ מעוז עזריהו, על שם הסטוריה ופוליטיקה של שמות רחובות, כרמל, 2012
  33. ^ ליאורה ביגון, יצירת דקר האימפריאלית, אוניברסיטת בר אילן, 2014
  34. ^ עירית עמית-כהן, יוסף שלהב, שלטים וכרזות כמעצבי מרחב תרבות: נוסטלגיה מול עבר נוכח, ארנון סופר וחובריו, תבניות נופים תרבותיים אוניברסיטת חיפה, עמ' 183-203
  35. ^ נורית קליאוט, אידיאולוגיה וייעור בישראל, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל, מחקרים בגיאוגרפיה של ארץ ישראל 13, 1992, עמ' 87-105
  36. ^ אורנה בלומן, האדם כאחר: ייצוגיות ואי ייצוגיות בתמונת הנוף, ארנון סופר וחובריו, תבניות נוף תרבותיות, עמ' 31-46
  37. ^ יהודה קרמון, גיאוגרפיה של תפקודים או גיאוגרפיה של נופים? למהות הגיאוגרפיה בת זמננו, יוסף אבירם ואריה שחר, ארץ ישראל מחקרים בידיעת הארץ ועתיקותיה - ספר עמירן, החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה, 1991, עמ' 156-166