פתיחת התפריט הראשי

גבריאל פואו

ילדות ונעורים, קריירה מוקדמתעריכה

פואו נולד בפריז למשפחה פרוטסטנטית. אביו וסבו היו כמרים שהתמחו בהיסטוריה של הדת הפרוטסטנטית. פואו סיים לימודי היסטוריה משפטים ומדע המדינה באוניברסיטת הסורבון. בשנת 1906 נכנס לשירות החוץ הצרפתי, והחל לשמש כנספח בשגרירות צרפת בברן.[1] בשנת 1907 התמנה לראש המטה לנציב הצרפתי בתוניסיה ושימש בתפקיד זה עד ל-1912. לאחר שירות בצבא במהלך מלחמת העולם הראשונה, במסגרתו נפצע קשה, שב לשירות החוץ ושימש כיושב ראש המינהל בתוניסיה בין 1919 ל-1922. לאחר מכן התקדם בדרגות בשירות החוץ הצרפתי ושימש בתפקידים דיפלומטיים בכירים בליטא, רומניה ואוסטריה.[2]

נציב בסוריה ובלבנוןעריכה

ב-22 באוקטובר 1938 התמנה לנציב האזרחי בסוריה ובלבנון שהיו תחת שלטון מנדט צרפתי מטעם חבר הלאומים.

המצב בסוריה היה מצב רווי מתח. הדרישות לעצמאות סורית הבשילו לכריתת חוזה צרפתי-סורי בשנת 1936 המעניק לסוריה עצמאות. עליית מפלגת הגוש הלאומי בראשות האשם אל-אתאסי לא הצליחה להביא לעצמאות המקווה, והחלה תקופה של אי יציבות שלטונית וחברתית. בעיית מדינת האטיי שבשנים אלו סופחה רשמית לטורקיה התסיסה אף היא את הרוחות. הלכי רוח לאומניים, עדתיים ובדלניים, הובילו לתסיסה ולתמיכה בהיטלר. בראשית 1939 סירבה הממשלה הצרפתית לאשרר את החוזה הפרנקו-סורי, וממשלת הגוש הלאומי נפלה.[3] מצב דומה היה בלבנון, שאף עמה נחתם חוזה עצמאות. חתימת החוזה הביאה לתסיסה עדתית חזקה בקרב הלבנונים ולהקמת ארגונים צבאיים-למחצה, שנועדו להגן על העדות השונות והאינטרסים שלהן. החשובים שבהם הם ה"פלאנגות" (אל-כתאיב) הנוצרית-מארונית ו"אל-נג'אדה" המוסלמית.

ביולי 1939 פיזר פואו את הפרלמנטים בשתי המדינות, הקפיא את חוקותיהם, ומשל בשתי המדינות בעצמו, באמצעות פקידים.[4] במסגרת זו העניק גם אוטונומיה נרחבת למיעוטים העלאווים והדרוזים בשתי המדינות[5]

לאחר התבוסה הצרפתית במערכה על צרפת במלחמת העולם השנייה, תמך בתחילה פואו, ולצידו מפקד צבאות צרפת במזרח התיכון, הגנרל אז'ן מיטלהאוזר בהמשך הלחימה משטחי סוריה ולבנון, על מנת להגן על כבודה של צרפת,[6] אך לאחר שממשלתו של אנרי פיליפ פטן הכריזה על כניעה, ווייגאן הורה גם לאנשי מיטלהאוזר להניח את נשקם, הודיע מיטלהאוזר, ב-28 ביוני 1940 כי הוא מקבל את תנאי הפסקת האש, וכי הפסקת האש חלה מבחינתו הן כלפי גרמניה ואיטליה, והן כלפי בריטניה.[7] הבריטים קיבלו את ההצהרה, באומרם כי למיטב הבנתם אין פירושה כי אם ייעשה ניסיון גרמני או איטלקי לכבוש את סוריה ולבנון, לא ייתקל ניסיון זה בהתנגדות.[8]

בתקופה זו שלט פואו כנציב האזרחי בסוריה ובלבנון, וניסה למנוע את ניסיונות השתלטותם של אנשי מדינות הציר על אזור הלבאנט, שלבשו צורה של אכיפת הסכמי שביתת הנשק בין מדינות הציר וצרפת באמצעות "ועדת שביתת נשק" איטלקית.[9] פואו דחה את דרישת האיטלקים להעביר את מטוסי חיל האוויר הצרפתי שנמצאו בלבאנט אל האיים הדודקאנסיים שהוחזקו בידי איטליה, ולהקטין את גודלו של הצבא הצרפתי בלבנאט[10] כן נמנע פואו מלהפעיל את החקיקה האנטישמית של משטר צרפת של וישי בתחומי המנדט בסוריה ובלבנון, וזאת עקב עמדתו העקרונית כנגד החקיקה[11] עצמאות זו הובילה לירידת חינו בעיני משטר וישי, ולהחלפתו, בנובמבר 1940 בנציב בשם קיאפ.[12] במהלך טיסתו מצרפת ללבנון הופל מטוסו של קיאפ בים התיכון בטעות על ידי מפציץ איטלקי. בסוף דצמבר הוחלף פואו על ידי הגנרל אנרי פרנאן דנץ שקיבל לידיו את הסמכויות האזרחיות והצבאיות בשטחי המנדט הצרפתי בסוריה ובלבנון.

קריירה מאוחרתעריכה

ביוני 1943 החליף את הגנרל שארל נוגס בתפקיד הנציב במרוקו ושירת בתפקיד זה עד שנת 1946. נוגס נחשב לאחד מאנשי וישי, והיה איש אמונו של אנרי ז'ירו, בעוד שפואו נחשב לעוין למשטר וישי ונאמן לשארל דה גול.

משנת 1947 שימש למשך כשנתיים כשגריר בשוודיה.[13]

עם שובו לצרפת שימש כסנטור מטעם הצרפתים החיים בתוניסיה בין שנת 1952 ל-1959 מטעם המפלגה הגוליסטית "אספת העם הצרפתי". בתפקידו זה פעל כנגד הלך הרוח של דה קולוניזציה, וניסה למנוע את תהליכי העצמאות של תוניסיה ואלג'יריה, ולפעול למען שימור זכויות הצרפתים החיים בארצות אלה. עם זאת, ביוני 1958, כאשר עמדה על הפרק קבלת ההחלטה הממנה את דה גול לראש הממשלה, ומעניקה לו סמכויות נרחבות, היה פואו בין התומכים.[14][15]

פואו מת באוסטריה בשנת 1970.

הערות שולייםעריכה

  1. ^ גבריאל פואו באתר הסנאט הצרפתי
  2. ^ New high commissioner for Lebanon and Syria, פלסטיין פוסט, 23 באוקטובר 1938
  3. ^ יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 160
  4. ^ יעקב שמעוני, "אסיה ואפריקה בין המלחמות", ד"ר ש.י. בלוך (עורך), תולדות המאה ה-20, כרך ראשון, הוצאת יזרעאל, 1963, עמ' 416
  5. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 95.
  6. ^ Syria to resist to the end, פלסטיין פוסט, 24 ביוני 1940.
  7. ^ חגי ארליך, המזרח התיכון בין שתי מלחמות העולם, ספר ה, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1992, עמ' 88.
  8. ^ British statement on Syrian armistice, פלסטיין פוסט, 2 ביולי 1940.
  9. ^ יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 160
  10. ^ הנציב הצרפתי בסוריה דחה את דרישות האיטלקים, דבר, 6 באוקטובר 1940
  11. ^ אודות השואה - סוריה ולבנון אתר יד ושם
  12. ^ Mr. Chiappe to arrive on December 10th, פלסטיין פוסט, 27 בנובמבר 1940
  13. ^ גבריאל פואו באתר הסנאט הצרפתי
  14. ^ התתפתח תוניסיה לקראת אוטונומיה?, דבר, 5 באפריל 1954
  15. ^ גבריאל פואו באתר הסנאט הצרפתי