מערב גינאה החדשה

מערב גינאה החדשה הוא שמו של חציו המערבי של האי גינאה החדשה, המצוי בחלקה המזרחי של אינדונזיה. בשטח מערב גינאה החדשה שתי פרובינציות: פפואה ופפואה המערבית. בעבר היה מוכר שטח זה בשמות שונים ובהם: גינאה החדשה ההולנדית (18951962; וכחלק מממלכת ארצות השפלה בשנים 19491962), מערב גינאה החדשה (1962 - 1963), איריאן המערבית (1963 - 1973) ואיריאן ג'יה (1973 - 2000). הכללת השטח תחת שלטון אינדונזיה נתונה במחלוקת בינלאומית שמובילים ארגונים לזכויות אדם, הנתמכים על ידי רבים מתושבי מערב גינאה החדשה, ואלו מתייחסים לשטח בשם פפואה המערבית.

היסטוריה

עריכה

גינאה החדשה אוכלסה על ידי תושבי פפואה עשרות אלפי שנים טרם הגעתם של האוסטרונסיאנים. שתי קהילות אלו התפתחו באופן שונה ופיתחו תרבויות שונות באי. סממן בולט לכך הוא ב-300 השפות המדוברות על ידי קבוצות אלו, נוסף ל-200 דיאלקטים המדוברים במערב גינאה החדשה בלבד.

ב-16 במאי 1545 יצא מגלה הארצות אורטיס דה רטס מהאי טידורה במטרה למצוא נתיב בחזרה לספרד החדשה והפליג בדרכו מול חופה הצפוני של גינאה החדשה. עם הגעתו עבר האי לשלטון ממלכת ספרד ולראשונה תועד האי תחת השם "גינאה החדשה" (בספרדית: Nueva Guinea), לאור דמיון תושבי האי לתושבי גינאה שבמערב אפריקה[1].

גינאה החדשה ההולנדית

עריכה

חופה הדרומי של מערב גינאה החדשה הועבר לשלטון הולנד בשנת 1828 ובשנת 1848 הועבר גם החוף הצפוני. שלטונה הוכר רשמית בשנים 1885 ו-1895 באמנות מסחר שנחתמו עם בריטניה וגרמניה, במקביל לראשית שלטונן של מדינות אלו על פפואה ועל גינאה החדשה הגרמנית, בהתאמה. בשנת 1923 עלה נושא השליטה על השטח לסדר היום הציבורי בהולנד. באותה שנה הוקמה התנועה למען גינאה החדשה שדרשה להקים מושבה טרופית של הולנד ברחבי פפואה. תנועה זו לא זכתה לתמיכה רחבה, אך העלאת הנושא דחפה באותן שנים ליישוב איי הודו שהיו בחסות המדינה, אם כי גם לא בהצלחה יתרה ובשנת 1938 נותרו באיים רק כ-300 מתיישבים.

בראשית שנות השלושים של המאה העשרים החלו מיסיונרים הולנדים לדון בהקמת ממשלה פפואנית. הסכמה רחבה התגבשה בקרב יושבי השטח ובשנים אלו גם הולחן השיר במלאית "Hai Tanahku Papua", "הוי ארצי פפואה" שאושר בשנת 1961 כהמנון הבלתי רשמי של פפואה המערבית.

במהלך מלחמת העולם השנייה, בשנת 1942, נכבשו החוף הצפוני של מערב גינאה החדשה ואיים סמוכים לו על ידי יפן. היפאנים סללו שלושה מסלולי נחיתה למטוסים בהולנדיה (כיום ג'יאפורה). ב-22 באפריל 1944 כבשו האמריקנים בפקוד דאגלס מקארתור את השטח וארצות הברית הקימה בו את מטה צבא ארצות הברית שפעל בפיליפינים. הבקתה של מקארתור עדיין נצבת סמוך לג'איאפורה. כחצי מיליון חיילים אמריקנים הוצבו באזור. תושבי פפואה סייעו בחילוץ פצועים משדות הקרב, שימשו כמתורגמנים וסיפקו שירותים בסיסיים עבור הצבא. בשנת 1945 הושב השלטון על מערב גינאה החדשה לידי הולנד.

הולנד נתקלה במהלך תקופה זו במידת עוינות מצד התושבים. שבועות ספורים קודם לכן הכריזו המנהיגים האינדונזים מוחמד האטה וסוקרנו על עצמאות ואיחוד מערב גינאה החדשה עם הרפובליקה המאוחדת של אינדונזיה. בשנת 1949 דרש פראנס קייסייפו יליד האי ביאק את ספוח האי לאינדונזיה. הוא גם היה מי שהציע לסוקרנו את השם איריאן כשם המחוז. משמעות השם בשפת האי ביאק היא "מהביל" ומתייחס לאקלים המקומי. יותר מאוחר הכריזה אינדונזיה עליו כעל גבור לאומי ושדה התעופה הגדול באי ביאק נקרא על שמו "באנדארא פראנס קייסייפו". המחלוקות השלטוניות נמשכו עד לדיונים שנערכו בין אוגוסט לאוקטובר 1949, אך אלו לא התגבשו לכדי פתרון ובסיומם הוסכם לשוב ולדון תוך שנה בעתיד השטח. בדצמבר 1950 ביקש האו"ם מהוועדה הכפופה לו העוסקת בענייני דה-קולוניזציה לעיין בחומרים הנוגעים למערב גינאה החדשה. על פי מצעו מחויב האו"ם להכיר בזכותו של כל שטח לעצמאות ומחויב לראות במדינה השולטת בו כסמכות מסייעת. תביעותיה החוזרות והנשנות של אינדונזיה לבעלות על השטח הוצעו על ידי הולנד לדיון בפני בית הדין הבינלאומי לצדק, אך הצעה זו נדחתה על ידי אינדונזיה.

התסיסה הלאומית בקרב התושבים הביאה את הולנד לקדם ולפתח תוכניות חינוכיות ומקצועיות חדשות ובשנת 1956 אף נחנכה אקדמיה ימית. בשנת 1959 החלו תושבים מקומיים לעסוק גם ברפואה, באדריכלות, ובחקלאות מסחרית, וכן כשוטרים וכטכנאים. פעולות אלו דווחו לאו"ם בין השנים 19501961 כצעדי הכנה לקראת מתן עצמאות שלטונית. בשנת 1955 נערכו לראשונה בחירות מוניציפליות באי, ובינואר 1961 נערכו בחירות לאספה לאומית בת 26 נבחרים שהושבעה באפריל.

מושב הפתיחה של האספה הלאומית התקיים בנוכחות נציגים ממדינות שונות, אך ארצות הברית בלטה בהיעדרה וכעבור זמן קצר פורסמה יוזמה אמריקנית להפיכת מערב גינאה החדשה לשטח מנהלי בפיקוח האו"ם. האספה הלאומית התכנסה באוקטובר 1961 ובחרה ועדה לניסוח הכרזת עצמאות ואוטונומיה שלטונית, כמו גם קביעת המנון וסמל מדינה. תושבי מערב גינאה החדשה נקראו פפואנים. כלל הצעות הוועדה אושרו ב-30 באוקטובר ולמחרת היום הוגשה הכרזת העצמאות לידי המושל הכללי מטעם הולנד פייר פלטיל. ב-18 בנובמבר הכריזה הולנד על הכרתה בעצמאות השטח. אינדונזיה הגיבה בגיוס כללי.

שלטון אינדונזיה וההתנגדות

עריכה

החל מאפריל 1961 פעלו גורמים אמריקאיים להעברת השליטה על מערב גינאה החדשה לידי אינדונזיה. ג'ון קנדי, נשיא ארצות הברית, שוכנע שהעברת השלטון תמנע את נטיית אינדונזיה לתמיכה בברית המועצות. למרות זאת, בדצמבר 1961 הונף דגל עצמאי של מערב גינאה החדשה. בתגובה הקימה אינדונזיה, שקיימה שבע התקוממויות קודמות בין השנים 1950 ועד ינואר 1962, פיקוד צבאי לפיקוח על האזור. מגעיה של ארצות הברית מול הולנד נמשכו וב-15 באוגוסט 1962 בשעה 12:01 צלחו, עת נחתם "הסכם ניו יורק" ובו הצטרפה אוסטרליה לדרישת ארצות הברית לסיפוח השטח אל אינדונזיה.

על פי ההסכם, שאושר באו"ם ב-21 בספטמבר 1962, עברה השליטה על השטח לידי סוכנות האו"ם UNTEA עד לקבלת החלטה ברוח רצון העם היושב במערב גינאה החדשה. ב-1 במאי 1963 הועבר השלטון לידי אינדונזיה. שמה של עיר הבירה שונה מ-Hollandia ל-Kota Baru (באינדונזית : "עיר חדשה") ובהמשך לג'איאפורה וב-5 בספטמבר הוכרז מערב איריאן כשטח הסגר שהכניסה אליו כפופה לאישור שר החוץ.

מראשית השלטון האינדונזי נשמעו טענות על שחיתות שלטונית ופעולות טרור מטעם הממשלה, בהן מקרי רצח ועינויים, שקורבנותיו כוללים - להערכת אמנסטי - מעל 100,000 איש. המועצה של מערב גינאה פוזרה על ידי הממשל והוצא איסור על השימוש בדגל מערב פפואה ובשירת ההמנון שהיה מקובל עד אותה עת. ההתנגדות לממשל האינדונזי החלה להתבטא באי סדר אזרחי ובשנת 1963 הוקם ארגון פפואה העצמאית (OPM - Organisasi Papua Merdeka), שפעלה באמצעות זרועה הצבאית (ה-Liberation Army of Free Papua). מנהיגו הראשון היה סת רומקורם והשני מאוחר אלקי במאי.

דמוגרפיה

עריכה

אוכלוסיית פפואה המערבית מעורבת בין תושבי איריאן ג'יה של אינדונזיה לבין תושבי פפואה. בשנת 2005 הוערכה אוכלוסייה זו ב-2,646,489 איש שמרכז התיישבותם היה בערים סורונג (באינדונזית : "הושטת יד") וג'איאפורה ("עיר מנצחת") (למעלה מ-200,000 איש בכל עיר).

בדומה לפפואה גינאה החדשה ולפרובינציות האינדונזיות הסמוכות, מרבית האוכלוסייה היא נוצרית. על פי מפקד אוכלוסין משנת 2000 זיהו עצמם 54% מהתושבים כפרוטסטנטים, 24% כקתולים, 21% כמוסלמים וכ-1% כמשויכים לדת ההינדו ולבודהיזם. כמו כן ישנו תיעוד בלתי רשמי על פיו אנימיזם רווח בקרב התושבים.

קישורים חיצוניים

עריכה

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ De Borja, Marciano R. Basques in the Philippines. University of Nevada Press, 2005. ISBN 0874175909. עמוד 16