סוקרנו

סוּקַרְנוֹאינדונזית: Soekarno או Sukarno‏; 6 ביוני 190121 ביוני 1970) היה מדינאי אינדונזי, נשיאה הראשון של רפובליקת אינדונזיה משנת 1945 ועד להדחתו בשנת 1967. סוקרנו היה ממייסדי המפלגה הלאומית האינדונזית, הכריז על עצמאותה של אינדונזיה מהשלטון ההולנדי, והיה מראשי המאבק בהולנדים בניסיונם לחזור ולהשתלט על המדינה בשנים 1945–1949. אף שאת תקופת נשיאותו של סוקרנו ליוו אקורדים צורמים, ובסופה הוא הודח על ידי הגנרל סוהארטו, דמותו נחרתה בתודעה הלאומית של העם האינדונזי כאב המייסד של הרפובליקה וכאבי האומה[1].

סוקרנו
Soekarno
Presiden Sukarno.jpg
לידה 6 ביוני 1901
סורביה, איי הודו המזרחיים ההולנדים עריכת הנתון בוויקינתונים
פטירה 21 ביוני 1970 (בגיל 69)
ג'קרטה, אינדונזיה עריכת הנתון בוויקינתונים
מדינה אינדונזיהאינדונזיה  אינדונזיה
מקום קבורה Soekarno Cemetery עריכת הנתון בוויקינתונים
השכלה Technische Hoogeschool te Bandoeng (1926) עריכת הנתון בוויקינתונים
עיסוק פוליטיקאי עריכת הנתון בוויקינתונים
מפלגה המפלגה הלאומית האינדונזית עריכת הנתון בוויקינתונים
בן או בת זוג Siti Oetari (19211923)
Dewi Sukarno (1962)
Haryati (21 במאי 19631966)
Yurike Sanger (6 באוגוסט 19641968)
Kartini Manoppo (19591968)
Fatmawati (1 ביוני 19431956)
Hartini (7 ביולי 1953)
Inggit Garnasih (24 במרץ 19231942)
Heldy Djafar (19661969) עריכת הנתון בוויקינתונים
נשיא אינדונזיה ה־1
18 באוגוסט 1945 – 12 במרץ 1967
(21 שנים)
פרסים והוקרה
  • הצלב הגדול של מסדר קונדור האנדים (1955)
  • מסדר גאורגי דימיטרוב (8 באפריל 1960)
  • גיבור לאומי של אינדונזיה (7 בנובמבר 2012)
  • עיטור לנין
  • פרס לנין לשלום
  • אביר הצלב הגדול בדרגה מיוחדת של מסדר הכבוד של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה Sukarno Signature.svg עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית OOjs UI icon info big.svg

סוקרנו נולד ב-6 ביוני 1901 בסורביה, בירתה של ג'אווה המזרחית, לאב אריסטוקרט, מורה בבית ספר יסודי. בעת השלמת לימודיו פגש את חאג' עמר ש'עיד (קרי במאלאית "האג'י עומאר סעיד") ובקצור בתעתיק מהכתיב הלטיני: ה. ו. ס. צ'וקרואמינוטו מי שייסד את "סריכאת אסלאם" – קואופרטיב סוחרי הבד והבטיק של ג'אווה, שהיה גם הבעלים של האכסניה, בה התגורר בעת לימודיו וגם אביה של סיתי אותארי אשתו הראשונה של סוקרנו.

העימות בין הולנד ליפן הקיסרית על השליטה באינדונזיה במלחמת העולם השנייה, הביא להיחלשות שתי המעצמות ולהתחזקות התנועות שתבעו עצמאות, בהובלת סוקרנו. לאחר כניעת היפנים, הכריז סוקרנו ב-17 באוגוסט 1945 על עצמאותה של אינדונזיה[2] וסוקרנו היה לנשיא[3]. סוקרנו הוביל קו של השתחררות מהקולוניאליזם בלי שימוש בכח, אל מול מתנגדים שדרשו פעילות אלימה[4]. בהתאם לקו זה, קרא סוקרנו לברית המועצות, ארצות הברית וסין לשלוח כוחות לסייע לאינדונזים נגד הבריטים[5]. בתחילת 1950 עם קבלת העצמאות של אינדונזיה, הוכרה נשיאותו של סוקרנו על ידי מדינות העולם[6]. סוקרנו קידם ממשל חילוני באינדונזיה הריבונית בהתאם לאידיאל של התנועה הלאומית.

כבר ב-1950 החליף סוקרנו את המשטר הפדרטיבי ברפובליקה ריכוזית, ובשנים הבאות גברו נטיותיו הרודניות. במדיניות החוץ התקרב סוקרנו לסין וברית המועצות[7], יזם מלחמה שנייה נגד הולנד שבה נצחה אינדונזיה, בשנת 1962, ו"עימות" כושל ביותר שנועד למנוע את הקמת מלזיה בשנים 1962–1966 בו הובסה אינדונזיה על ידי כמה ממדינות חבר העמים הבריטי. כלפי פנים ניסה להשליט את התרבות הג'אווית על המיעוטים שביקשו אוטונומיה. בשנים 1959 עד 1965 החיל סוקרנו על המדינה משטר אוטוריטרי שכונה "דמוקרטיה מודרכת". כמו כן, הוא שינה את מדיניות החוץ של אינדונזיה כך שהיא הפכה למדינה בלתי מזדהה. משבר ביחסי אינדונזיה-מלזיה הוביל למעבר חיילים את הגבול ולפרישה זמנית של אינדונזיה מהאו"ם. פריצתה של מלחמה אזורית כוללת נעצרה רק בעקבות פריצת מלחמת האזרחים באינדונזיה. מקורו בפיצול בתוך הצבא האינדונזי בין מחנה השמאל, אשר הזדהה עם המפלגה הקומוניסטית של אינדונזיה (PKI) בה תמך סוקרנו, לבין מחנה הימין שנתמך מבחוץ על ידי ארצות הברית, שהחלה לראות בהתקרבות סוקרנו לקומוניסטים איום לאינטרסים שלה באזור. לאחר ניסיון הפיכה קומוניסטי ב-30 בספטמבר 1965, השתלט הצבא, בפיקוד הגנרל סוהארטו, על המדינה כשהוא מדכא באכזריות את המרד הקומוניסטי.

על אף נסיונותיו של סוקרנו לחזק מחדש את מעמדו הפוליטי, הוא נאלץ ב-11 במרץ 1966 להעביר סמכויות פוליטיות וצבאיות חשובות לסוהארטו, שבאותו זמן כבר היה בתפקידו הרשמי מפקד כוחות היבשה של אינדונזיה. ב-11 במרץ 1967 הודיע סוהארטו - בתמיכת המערב - על הדחתו של סוקרנו, ואספת המחוקקים העממית הזמנית (MPRS) אישרה את מינוי סוהארטו לנשיא בפועל. האחרון נותר בתפקידו עד להתפטרותו בשנת 1998. סוקרנו הפך לנתון במעצר בית בבית הנופש שלו בבוגור, עד מותו בשנת 1970 בגיל 69. בתו, מגוואטי סוקרנופוטרי, הייתה הנשיאה החמישית של אינדונזיה.

אטימולוגיה של שמועריכה

מקור השם סוקרנו נובע מהקידומת בסנסקריט (सु; סו) שפירושה "טוב" בשילוב עם שמו של הגיבור המיתולוגי קרנה מהאפוס ההינדואי מַהָאבְּהָארַטַה[8]. סוקרנו, כרבים אחרים בעולם המוסלמי באותה העת, לא היה בעל שם משפחה אך היה לו שם שני, אחמד[9] (באינדונזית נכתב Achmad). סוקרנו לעיתים זכור באינדונזיה לפי הכינוי בונג קרנו, שמשמעו "האח/חבר קרנו[10]". שמו המקורי, בעת לידתו, היה קוּסְנוֹ סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ (Kusno Sosrodihardjo). סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ הוא שם המשפחה מבית אביו וקוּסְנוֹ הוא שמו הפרטי.

שנים ראשונות ומעורבות בתנועת העצמאותעריכה

 
סוקרנו בבית הספר האזרחי התיכון בסורביה, 1916.

מוצא, משפחה וחינוךעריכה

סוקרנו נולד ב-6 ביוני 1901 בסורביה, ג'אווה, איי הודו המזרחיים ההולנדיים, האימפריה ההולנדית. אביו, סואקאמי סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ, היה מורה בבית ספר יסודי שפעל על בסיס מערכת החינוך ההולנדית. לפי כן, סואקאמי פעל על סמך הוראות ממרכז המנהל הקולוניאלי ההולנדי ומספר פעמים הוא עבר בתי ספר בהם לימד לפי אותן הוראות של הממשל[11]. אמו, אידה איו ניומאן ראי, ילידת באלי, שילבה בחינוך ילדיה ערכי הינדואיזם כפי שהיא עצמה חונכה בידי הוריה[12]. לסוקרנו הייתה אחות אחת גדולה, ראדן סואקארמי, ילידת 1898[13]. במהלך חייו נישא סוקרנו תשע פעמים והיו לו 12 ילדים. בין ילדיו מגוואטי סוקרנופוטרי, לימים נשיאת אינדונזיה החמישית (כיהנה בין 2001 ל-2004)[14]. מאוחר יותר, בחייו הבוגרים, אמן סוקרנו: "חייו של אדם אינם צפויים בהחלט. אני בן להורים עניים. אבי היה מורה קטן שהרוויח 25 גוילדים לחודש. אלו 10 דולר. אני בנם של האנשים הפשוטים."[15]

בשנת 1912, לאחר שסיים את לימודיו היסודיים בבית הספר המקומי, נשלח ללמוד בתיכון הולנדי במוג'וקרטו. היה זה רק בתיכון שהחל סוקרנו ללמוד הולנדית, ובהמשך אף למד באופן פרטי צרפתית מחוץ לשעות הלימודים הבית ספריים. פעם אחת, בעת תחרות ציור בשיעור אומנות, הוקרה עבודתו של סוקרנו כמוצלחת ביותר בכיתה, אך למרות זאת תואר המנצח הוענק לתלמיד הולנדי[16]. בסיום לימודיו בתיכון, המשיך סוקרנו את לימודיו בבית הספר הטכני הוגי (Technische Hoogeschool te Bandoeng; שמו כיום שונה למכון בנדונג לטכנולוגיה) בבאנדונג והתמחה בהנדסה אזרחית. סוקרנו הוכרז כמי שעבר את בחינת הסיום ב-25 במאי 1926, ובמלאת השנה השישית ללימודיו ב-3 ביולי 1926 הוא סיים תואר בהנדסה אזרחית לצד שמונה עשרה סטודנטים נוספים[17]. נוסף על כך, סוקרנו למד פילוסופיה פוליטית וידע לדבר ערבית ויפנית[18]. את רוב התושייה המוקדמת שלו להתעסק במאבק העצמאות האינדונזי השיג סוקרנו דרך ה. ו. ס. צ'וקרואמינוטו, מנהיג דתי-פוליטי תומך ריבונות ואביה של אשתו הראשונה של סוקרנו. בשנת 1914 היה לדמות משיחית עבור איכרים קשיי יום רבים. צ'וקרואמינוטו לא צלח בקידום האינטרסים של אינדונזיה כרצונו ולעיתים הגיע לפשרות עם הרשויות ההולנדיים[19].

פעילות פוליטית לעצמאותעריכה

הקמת המפלגה האינדונזית הלאומית (PNI)עריכה

דרך לימודיו בבאנדונג התחבר סוקרנו לקבוצת סטודנטים לאומנים שהתנגדו לשלטון הקולוניאלי ההולנדי. היחלשות התנועה הקומוניסטית והתנועה המוסלמית האדוקה פתחו את הדלת להקמתה של תנועה לאומית חדשה; בשנת 1926 נוסד "מועדון לימוד כללי" בבאנדונג, וסוקרנו נבחר למזכיר הארגון. המועדון החל לעצב מחדש את רעיון הלאומיות באופן שנועד לפנות לאליטה העירונית החדשה[20]. בשנת 1927 היה בעל חלק פעיל בהקמתה של המפלגה האינדונזית הלאומית (Partai Nasionalis Indonesia) - לעיתים מקוצרת לראשי התיבות PNI[21]. ב-28 באוקטובר 1928 התאגדו פעילים צעירים ממספר מפלגות ונשבעו להקים אומה אינדונזית אחת, עם אינדונזי אחד ושפה אינדונזית אחת מכל השוכנים באיי הודו המזרחיים ההולנדיים[22].

מבחינת האידאולוגיה של התנועה, סוקרנו הגן על הרעיון של מדינה חילונית שתהיה מבוססת על פאנצ'אסילא (ביטוי המורכב משתי מילים בסנסקריט שמשמעותן "חמישה עקרונות". עקרונות אלה מהווים את הבסיס הפילוסופי של אינדונזיה) בעוד שמספר קבוצות מוסלמיות העדיפו מדינה אסלאמית או חוקה שתכלול תנאי מקדים שמוסלמים יהיו כפופים לחוקי השריעה[23]. "חמשת העקרונות" היו: אמונה באל אחד, הומניזם, אחדות לאומית, דמוקרטיה, צדק חברתי[24][25]. חמשת העקרונות הפכו מאוחר יותר לגורם יסודי במדינה האינדונזית הריבונית כבר עם הקמתה[26]. סוקרנו החשיב את "חמשת העקרונות" להיות גורמים בעלי חשיבות עליונה עבור אחדותה של הארץ האינדונזית המיועדת על גבי ההפרשים הגאוגרפים והאתניים. לצד סוקרנו היו עוד שני מנהיגים כריזמטיים מרכזיים בתוך ה-PNI שהנהיגו את המאבק בהולנדים, אלו היו מוחמד האטה ואחמד סוברדג'ו. בבחינת הצדק החברתי קידם סוקרנו במפלגה את התמיכה בבני המעמדות החלשים שבחברה[27]. לצד ה-PNI הייתה גם המפלגה הקומוניסטית האינדונזית (PKI) בעלת השפעה רבה על מאבק העצמאות[28].

 
סוקרנו נואם בוועידת אינדונזיה הגדולה בסורביה, ינואר 1932.

המאבק בשלטון הקולוניאלי ההולנדיעריכה

לנוכח היחלשותה של התנועה האסלאמית לעצמאות, נותרו ה-PNI וה-PKI שתי תנועות העצמאות האינדונזית הגדולות. בעוד ה-PKI ביצע שביתות פועלים, מחאות ולעיתים אף התקפות על חיילים הולנדים, ה-PNI נקט בצעדים יותר מתונים[29][30]. ה-PNI שילבה אמצעים של אחדות תרבותית וגאוגרפית בכדי להשיג תומכים, נוסף על כך, היא הייתה מתונה יותר מהמפלגות המתחרות (PKI ואחרות). בעוד סוקרנו וסוברדג'ו היו מג'אווה, מוחמד האטא היה מסומטרה, והברית הפוליטית ביניהם תרמה לרעיון האחדות הלאומית בין כל איי הארכיפלג[31]. סוקרנו, דרך המתינות האידאולוגית והכריזמה, הצליח לאחד תושבים מכלל מעמדות החברה לתמוך במפלגה. בשנת 1929, הקונגרס המפלגתי הסדיר את הנהגתו[32]. מאז שנת 1901, וילהלמינה, מלכת הולנד, יצאה בהצהרה רשמית שהרשויות הקולוניאליות מחויבות לרווחת תושבי איי הודו המזרחיים[33]. היוזמה הקולוניאלית סבלה ממחסור תקציבי, אשר הוחמר לנוכח השפל הכלכלי הגדול, מה שהוביל לעלייה בתסיסה האזרחית נגד השלטון ההולנדי ולעלייה בתמיכה בתנועות העצמאות[34][35].

בשנת 1930 נעצר סוקרנו, לצד פעילים נוספים של ה-PNI, בידי הרשויות הקולוניאליות ההולנדיות ונשלח למעצר. במשפט הקולוניאלי הוא הואשם בפעילות מחתרת נגד האימפריה ההולנדית ושימש להגנה המשפטית של עצמו. בהיותו בכלא רשם את כתב ההגנה שלו שנאם מאוחר יותר מול בית המשפט[36]. כתב ההגנה זכור בעיקר בזכות המשפט "אינדונזיה מאשימה" (Indonesia Menggugat) בכוונתו ליחס הקולוניאלי אל התושבים. הנאום הפך מאוחר יותר לאבן דרך במאבק הדה-קולוניזציה. תוכן הנאום בוחן את המצב הפוליטי הבינלאומי ואת הרס החברה האינדונזית תחת הקולוניאליזם[37]. בהמשך חייו רשם סוקרנו אוטוביוגרפיה ששמה "אינדונזיה מאשימה" על שם התיק המשפטי[38]. בדצמבר 1930 הורשע סוקרנו ונשלח לארבע שנות מאסר. אף על פי כן, גורמים ליברלים בהולנד ואיי הודו המזרחיים הובילו להמתקת עונשו ולשחרורו ב-31 בדצמבר 1931. סוקרנו שב לפעילות הפוליטית ומצא את מפלגת ה-PNI מחולקת בין אגפים יריבים. בשנת 1933 פרסם סוקרנו את סדרת הספרים "בעבור עצמאות אינדונזיה" (Mentjapai Indonesia Merdeka)[39]. בתגובה נעצר פעם נוספת בידי הרשויות ונשלח לגלות בפלורס, איי סונדה[22]. המושל הכללי, בוניפסיוס קורנליס דה ז׳ונג, סירב לאפשר לסוקרנו משפט מקדים והורה ישירות על שליחתו לגלות[40].

בשנותיו בגלות חשיבות תדמיתו של סוקרנו כמנהיג לאומי ורוב פועלו עבור התנועה לעצמאות אינדונזיה נמחקו. בשנת 1938, לנוכח התפרצות מלריה[41], הרשויות ההולנדיות החליטו להעביר את סוקרנו לגלות בבנגקולו, האי סומטרה, לחופי ים אנדמן[42]. בהיותו בגלות התחתן סוקרנו עם פטמוואטי, בתו של מנהיג דתי מקומי. ביתו של סוקרנו בגלות נשמר עד היום ועודנו כולל ספרייה בת 303 ספרים באנגלית והולנדית[43]. מבין כל נשותיו, פטמוואטי נחשבת להיות אשתו האהובה ביותר של סוקרנו ולימים הגברת הראשונה של אינדונזיה.

פעילות בחסות הכיבוש היפניעריכה

  ערך מורחב – קרב איי הודו המזרחיים

במסגרת מלחמת העולם השנייה האימפריה היפנית הוציאה לפועל את המתקפה על פרל הארבור ב-7 בדצמבר 1941 וישר אחריו החלה במסע כיבוש נרחב בדרום-מזרח אסיה והאוקיינוס השקט. מניע מרכזי של מסע הכיבוש היפני היה הצורך במשאבי טבע. אינדונזיה, מצידה, בעלת מגוון רחב של אוצרות טבע אשר נדרשו עבור התעשייה היפנית[44]. לאחר השגת עליונות ימית על בעלות הברית בקרב ים ג'אווה, החל כיבוש יפני של אינדונזיה עם קרב איי הודו המזרחיים[45][46]. עד מרץ 1942 השיגו היפנים שליטה על כל אינדונזיה והפילו את המשטר הקולוניאלי ההולנדי. הכובשים היפנים השליטו ממשלות בובות בשטחים הכבושים שהונהגו בידי ילידי הארצות בכדי לחזק את הרגש האנטי-קולוניאלי והלאומי. סוקרנו נקרא לשוב מגלות להנהגת ממשלת בובות זאת בג'קרטה, עבור איי הודו המזרחיים[47]. הנהגת התנועה לעצמאות אינדונזיה הייתה חלוקה בין תומכי הכיבוש היפני למתנגדיו. פעילי עצמאות בראשות אמיר שריפודין הקימו מחתרת אנטי-יפנית שנאבקה דרך לוחמת גרילה לאורכה של המלחמה.

סוקרנו היה מעורב בהקמתם של חילות מתנדבים לשירות עבור הצבא היפני הקיסרי[48]. סיבה מרכזית לתמיכה עממית מוקדמת בכיבוש היפני הייתה הרצון לפרק את המוסדות הכלכליים של המשטר הקולוניאלי ההולנדי[49]. התנגדות לסדר הכלכלי של השלטון הקולוניאלי היה לאחד הגורמים המרכזיים לתמיכה בתנועה הלאומית[50]. בנובמבר 1943 סוקרנו ומוחמד האטה יצאו לביקור ביפן איפה שניתנו להם עיטורים מידי הירוהיטו, קיסר יפן והם סעדו עם הידקי טוג'ו, ראש ממשלת יפן[51]. סוקרנו והאטה עמדו שניהם בראש ממשלת בובות יפנית מכיוון שראו בה מפתח לעצמאות אינדונזית. ההנהגה של סוקרנו והצבא היפני יחדיו לא הצליחו לשכנע גורמי דת מוסלמים באינדונזיה להילחם בבעלות הברית, מכיוון שאלו סירבו להצדיע לקיסר היפני[52]. מעמד ההנהגה של סוקרנו בקרב העם האינדונזי נחלש במידה מסוימת לנוכח תמיכתו ביפנים לאחר שאלו ביצעו טיהור פוליטי שנודע בכינוי "טבח פונטיאנק".

המהפכה הלאומית של אינדונזיהעריכה

  ערך מורחב – מלחמת העצמאות של אינדונזיה

הכרזת העצמאות והקמת הממשלהעריכה

ההכרזה ותכנונים מקדימיםעריכה

לנוכח נפילתה של האימפריה היפנית במספר חזיתות במלחמה והתקרבות המאבק ליפן עצמה, הרשויות היפניות תכננו להקים מדינה אינדונזית ריבונית שתפריע להשבת הסמכות השלטונית של הרשויות הקולוניאליות ההולנדיות[53]. ב-7 באוגוסט 1945, עם הטלת פצצות האטום על הירושימה ועל נגסאקי, הרשויות היפניות תמכו בהקמת "ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה" (Panitia Persiapan Kemerdekaan Indonesia; PPKI)[54]. סוקרנו היה יושב ראש הוועדה האטה סגן יושב הראש. נוסף עליהם היו במקור 10 חברי ועדה מג'אווה, 3 מסומטרה, 2 מסולאווסי, 1 מבורנאו, 1 מאיי סונדה, 1 מאיי מאלוקו ו-1 מהפזורה הסינית[55]. שישה פעילי עצמאות נוספים הצטרפו לוועדה מאוחר יותר. הוועדה קבעה את הסדר הממשלה וגם בחרה בסוקרנו להיות נשיא אינדונזיה הראשון[56].

כמו כן, הוועדה הסדירה את חוקת אינדונזיה ואישרה אותה[57]. לפי החוקה הנהגת הרפובליקה תחולק במסגרת הפרדת הרשויות, ראש המדינה הוא הנשיא, בית המחוקקים יחולק בין שני בתים, הרשות המבצעת תהיה לקבינט שיונהג בידי הנשיא, הרשות השופטת תחולק בין בית המשפט העליון, החוקתי והוועדה המשפטית והרפובליקה לא תהיה פדרציה[58]. עבור כתיבת החוקה אורגנה מתוך ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה; "ועדת הכנת העבודה לקראת עצמאות אינדונזיה[59]." ב-15 באוגוסט הכריז הקיסר הירוהיטו על כניעת האימפריה היפנית ועוד לפני שיבת ההולנדים, ב-17 באוגוסט, הכריז סוקרנו על עצמאות אינדונזיה. ההכרזה אושררה ב-10:00 בבוקר ושודרה ברדיו ובסרט עם קול[60][61]:

הכרזה
אנו, העם האינדונזי, מכריזים בזאת על עצמאותה של אינדונזיה.
עניינים הנוגעים להעברת סמכויות יתבצעו בזהירות המרבית ובזמן הקצר ביותר המתאפשר.
ג'קרטה, 17 באוגוסט 1945
בשמו של העם האינדונזי
סוקרנו/האטה.

P R O K L A M A S I
Kami, bangsa Indonesia, dengan ini menjatakan kemerdekaan Indonesia.
Hal-hal jang mengenai pemindahan kekoeasaan d.l.l., diselenggarakan dengan tjara saksama dan dalam tempo jang sesingkat-singkatnja.
Djakarta, hari 17 boelan 8 tahoen 05
Atas nama bangsa Indonesia,
Soekarno/Hatta.

תגובה חיצונית להכרזהעריכה

עם ההכרזה, בעלות הברית לא הכירו בריבונות אינדונזית. במסמכים שלאחר כניעת יפן ששומשו עבור האינטרסים של בעלות הברית, נרשם כי יפן מעולם לא תכננה להעניק עצמאות לאינדונזיה[62]. בבחינת בעלות הברית היה צורך להשיב להולנד את מושבתה שנלקחו. נוסף על כך, מאז קרב בורנאו היו בעלות הברית כבר בשליטה על חלק מאינדונזיה[63]. ארצות הברית חיזקה את צידודה במאבק ההולנדי לאחר הכרזת העצמאות[64]. חלק מהתמיכה האמריקאית בהולנד נבעה מההכללה של סוקרנו חברים מהמפלגה הקומוניסטית בממשלה הזמנית[65]. ברית המועצות מטעמה תמכה באינדונזיה הריבונית וראתה בה בעלת ברית אפשרית בגוש המזרחי. תוך זמן קצר, ברית המועצות הפכה למייצאת הגדולה ביותר אל אינדונזיה. בנובמבר פוזר הקבינט הנשיאותי והוקם הקבינט הממשלתי הראשון בראשות סוטאן שהריר, ראש ממשלת אינדונזיה הראשון[66].

המאבק הצבאי באימפריה ההולנדיתעריכה

 
הנשיא סוקרנו עם שר החוץ אגוס סלים במהלך מלחמת העצמאות.

החזית הצבאית והדיפלומטיתעריכה

לנוכח התנגשות האינטרסים של סוקרנו והנהגת הרפובליקה לעומת האימפריה ההולנדית ובעלות בריתה, פרצה מלחמת העצמאות של אינדונזיה. לצידה של הולנד נאבקו הממלכה המאוחדת, כוחות יפנים באינדונזיה ואוסטרליה. ב-29 באוגוסט הוקמה לשכה ממשלתית להקמת צבא אינדונזי, אשר בתחילת דרכו הורכב בעיקר מחיילים שאומנו בידי ההולנדים והיפנים[67]. בתחילת ספטמבר הצי הקיסרי היפני נכנע רשמית לאוסטרליה, שהחלה בכיבוש איי סונדה[68]. בפרוץ המלחמה שלטו כוחות הרפובליקה רק על רוב ג'אווה, ואחת הפעולות הצבאיות המוקדמות הייתה השתלטות צבאית על הבירה, ג'קרטה, בידי הצי המלכותי הבריטי. בתגובה לכיבוש פרצו מחאות ענק בעיר נגד הכיבוש הבריטי[69]. יוגיאקרטה הפכה לבירה הזמנית של אינדונזיה לנכוח כיבוש ג'קרטה וסוקרנו, לצד כלל הממשלה, עברו אליה.

סוקרנו ביקר חיילים בחזית לקראת קרב סורביה שנמשך לאורכו של נובמבר. הקרב הסתיים בכיבוש העיר סורביה בידי כוחות בריטים[70]. במקביל פרצו ברחבי אינדונזיה פרעות, מרידות ואי-סדר אזרחי שנודע בכינוי "ברסיאפ" (Bersiap) משמעו "להתכונן" בכוונה להתכוננות לקראת המלחמה[71]. בעלות הברית מיהרו להסדיר את השלטון ההולנדי בפפואה המערבית ובבורנאו בעוד כוחות יפנים המשיכו לשלוט בסומטרה ודרום-מערב ג'אווה. בתחילת אוקטובר ההנהגה הצבאית הכריזה על ג'יהאד נגד בעלות הברית וסומטרה הועברה לשליטת אינדונזיה לאחר השתלטות מהירה[72]. ב-30 באוקטובר סוקרנו, האטה ושריפודין, טסו על מטוס חיל האוויר המלכותי הבריטי לנהל סבב דיונים להסדר עם הולנד. במקביל היו דיונים להסדר בין ממשלות הולנד והממלכה המאוחדת[73]. במקביל הנושא נדון לראשונה באומות המאוחדות[74]. נכון לסוף 1945 הסתיים סבב השיחות במבוי סתום וכמו כן היה גם סבב שיחות נוסף באפריל 1946.

ביולי 1946 הועברו השטחים בשליטה בריטית-אוסטרלית לידי הממשל ההולנדי בעוד גורמי הנהלה קולוניאלית אזרחית שבו לניהול "המושבה המורדת". בהמשך אורגנה ועידת מאלינו, במהלכה הוענקה אוטונומיה למחוזות איי הודו המזרחיים בשליטה ההולנדית[75][76]. בין ספטמבר לנובמבר התקיים סבב חדש ונרחב יותר של שיחות להסדר, שנגמר עם ההכרה ההולנדית בשליטת הרפובליקה על ג'אווה וסומטרה[77]. לאחר מכן החלו כוחות הולנדיים במערכה להשקטת תנועות פרו-רפובליקניות במזרח אינדונזיה שבשליטתן[78]. ב-20 ביולי 1947 נטשה הולנד את הליך המשא ומתן ופתחה במתקפה צבאית חדשה שתוכננה בקפידה נגד הרפובליקה בג'אווה ובסומטרה וכונתה "פעולה משטרתית"[79]. עשרה ימים לאחר מכן נקטה אוסטרליה צעד דיפלומטי מכריע והפנתה את הסכסוך באינדונזיה למועצת הביטחון של האומות המאוחדות כהפרת השלום על פי סעיף 39 (פרק 7) לאמנת האו"ם[80].

מתקפת הפתע ההולנדית הייתה עתירת הצלחה, הובילה לכיבוש מעל מחצית מג'אווה ומרב הערים הגדולות בסומטרה. יוגיאקרטה עמדה באמצע שדה הקרב. לאחר מכן, באוגוסט, שני הצדדים הגיעו להסדר הפסקת אש אשר בפועל לא הוצא לפועל לגמרי. לאחר היעדרותו של ראש הממשלה שריפודין בשדה הקרב, סוקרנו מינה את האטה לראש הממשלה בינואר 1948. בדצמבר 1948 שריפודין הוצא להורג בידי כוחות הרפובליקה בעוון ניסיון הצתה של מרד קומוניסטי[81]. בדצמבר 1948, בעבור כיבוד צו הפסקת אש, סוקרנו הודיע כי אינדונזיה דורשת את נסיגת צבא הולנד משטחה[82]. ההולנדים פתחו ב"פעולת משטרתית" שנייה שכבשה את יוגיאקרטה ב-19 בדצמבר 1948. סוקרנו, האטה ומנהיגים רפובליקניים אחרים נעצרו והוגלו לצפון סומטרה או לאי באנגקה[83].

חזית המאבקים הפנימייםעריכה

במהלך אמצע המלחמה, בעיר מדיום הוכרזה הקמתה של 'הרפובליקה העממית של אינדונזיה' על ידי הסוציאליסטים והקומוניסטים. היה לרפובליקה הזאת תמיכה סובייטית אך ללא ארגון מספק היא נפלה לידי מתקפה מצד הצבא הלאומי. ריסוק תנועה קומוניסטית זו נלקח על ידי האמריקאים כראיה לכך שסוקרנו ותומכיו אינם קומוניסטים[84][85]. במערב ג'אווה בשנת 1948 הקים המיסטיקן האסלאמי קרטוסווירג'ו, בתמיכת גורמים דתיים קיצוניים, משטר דת קיצוני בשם המדינה האסלאמית האינדונזית (Negara Islam Indonesia), הידוע יותר בשם 'דרול אסלאם' (מערבית: דאר אל-אסלאם; בית האסלאם). התנועה הפוליטית הייתה מחויבת להקמת תאוקרטיה מוסלמית ויצאה בפיגועי טרור נגד גורמים של הרפובליקה. קרטוסווירג'ו וחסידיו עוררו את קלחת התסיסה המקומית במערב ג'אווה עד שנלכדו והוצאו להורג בשנת 1962[86].

 
סוקרנו (מימין) עם מוחמד האטה (משמאל), במהלך מלחמת העצמאות.

סוף המלחמה והעברת הריבונותעריכה

קודם לתפיסתו ושליחתו לגלות, סוקרנו הורה לגנרל הצבא האינדונזי סודירמן להתחיל במערכת גרילה באזורי הספר[87][88]. כמו כן, סוקרנו, דרך טלגרף, העביר זמנית את סמכויות הנשיאות אל סג'אפרודין פראוירנגארה[89]. המאבק הוביל לפגיעה קשה בכלכלה ההולנדית, ובשנת 1948 המלכה וילהלמינה התפטרה לאחר ביקורת על טיפולה במאבק והוחלפה בביתה, יוליאנה, מלכת הולנד[90][91]. המעצר את סוקרנו ושאר מנהיגי הרפובליקה והוצאתם לגלות, הובילה לגינוי הפעולה הצבאית ההולנדית בידי גורמים פוליטיים ברחבי המערב. נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, הטיל אולטימטום על הולנד שתסיים את מבצעיה הצבאיים או שארצות הברית תפסיק לסייע לה כלכלית דרך תוכנית מרשל[92]. מאבק ממושך על יוגיאקרטה הסתיים בהעברתה לשלטון אינדונזי בתמורה לסיום פעילות הגרילה הרפובליקנית[93].

במאי הוסדר הסכם הפסקת אש קבוע לנוכח תחילת דיונים להסדר[94]. ההסכם הוביל להשבת ההנהגה האינדונזית, וסוקרנו איתה, אל יוגיאקרטה ובהמשך לפתיחת וועידת השולחן העגול בין ההנהגה ההולנדית לאינדונזית[95]. בסופה של הוועדה הגיעו שני הצדדים ל'הסכם האג', אשר קבע את סיום המלחמה, ההכרה ההולנדית בריבונות אינדונזיה והמעבר של כל איי הודו המזרחיים לשליטה אינדונזית מלבד פפואה המערבית[96]. העברת השטחים התקיימה ב-27 בדצמבר 1949. ב-28 בדצמבר 1949 בירח הנשיא האמריקאי טרומן את העם האינדונזי ואת סוקרנו בעבור פועלו להשגת העצמאות[97]. ההסכם הוביל להקמתה של מדינה פדרלית באינדונזיה; ארצות הברית של אינדונזיה (Republik Indonesia Serikat; הרפובליקה האינדונזית המאוחדת)[98]. הרפובליקה החדשה נטשה את ההסכם ממרץ שהותיר אותה תחת המלוכה ההולנדית[99].

נשיא אינדונזיה (1945 - 1967)עריכה

מדיניות פניםעריכה

תקופת הדמוקרטיה הליברלית באינדונזיהעריכה

במהלך מלחמת העצמאות סמכויות הרשות המחוקקת היו בידי ה-KNIP (הוועד הלאומי המרכזי של אינדונזיה), שהיה נתון לחסות הפרלמנט של אינדונזיה ולא לנשיא עצמו[100]. לאחר הקמת ארצות הברית של אינדונזיה ה-KNIP הוחלף בוועדת הנציגים העממית שהייתה לבית התחתון בפרלמנט.

 
סוקרנו נואם, בונג קרנו, שנות החמישים.

הקשיים החוקתיים; 1955 - 1959עריכה

"דמוקרטיה מודרכת"עריכה

השררה והתסיסה אזרחיתעריכה

מדיניות חוץעריכה

 
נשיא אינדונזיה סוקרנו בביקור ממלכתי אצל נשיא בוליביה ויקטור פז אסטנסורו.

בין המזרח למערב במלחמה הקרהעריכה

מאבק בהולנד וכיבוש פפואה המערביתעריכה

 
סוקרנו עם ג'ווהרלל נהרו (קיצוני מימין), ראש ממשלת הודו, ומשפחתו של נהרו.

"העימות" נגד מלזיה על בורנאועריכה

  ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–מלזיה

כאשר האו"ם קיבל את מלזיה כחברה לא קבועה במועצת הביטחון, למרות התנגדות חריפה של אינדונזיה, ביטל סוקרנו בראשית 1965 את חברותה של אינדונזיה באו"ם, והחל להפעיל בגלוי יחידות צבאיות שחצו ב-28 ביוני את הגבול המלזי והתעמתו עם המגינים המקומיים[101]. מצד הגוש המזרחי, הצעד זכה לגינוי עקיף ממוסקבה ולתמיכה מבייג'ינג[102]. סוקרנו הקים את ארגון CONEFO (כנס הכוחות המתהווים החדשים) שכלל את סין העממית, קוריאה הצפונית וצפון וייטנאם, בתור אלטרנטיבה לאו"ם. כל הקריאות, בין לבין מצידו של מזכ"ל האו"ם או תאנט, שהופנו לסוקרנו עבור הערכה מחודשת של יחסי אינדונזיה והאו"ם פגשו בשלילה[103].

ישראל והעולם הערביעריכה

  ערך מורחב – יחסי אינדונזיה–ישראל

ב-10 בינואר 1950 הכירה ישראל בריבונותה של אינדונזיה, והייתה אחת המדינות הראשונות לעשות זאת[104]. בתגובה שלח סוקרנו מברק תודה אל נשיא מדינת ישראל, חיים ויצמן, ב-17 בינואר: "הריני; להעביר אליך את מיטב תודתי על איחוליך. משוכנע ביותר - כי אינדונזיה - לאחר שנולדה מחדש - תעשה את מיטב המאמצים, כדי שתהיה ראויה לידידותם ולנאמנותם של ידידיה, בהרימה תרומה נאמנה לשלום העולם, לדמוקרטיה ולרווחה."[105] ישראל תמכה בקבלתה של אינדונזיה לאומות המאוחדות ואף בירכה אותה על כן[106]. ממשלת ישראל הכירה באינדונזיה כשותפה לגיטימית ליחסים בין-מדיניים ומטרות ביטחוניות, מסחריות ואחרות. כל זאת אף על פי שעוד במהלך מלחמת העצמאות, משרד החוץ האינדונזי הכריז כי לא יכיר בריבונותה של מדינת ישראל[107].

אינדונזיה בראשות סוקרנו נרתעה מלהביע תמיכה בישראל או לכל הפחות לסבסד עמה קשרים דיפלומטיים סדירים עקב לחץ מצד הליגה הערבית. עוד במרץ 1947 הקונסול המצרי, מוחמד עבד אל-מונעם, ביצע ביקור באינדונזיה מטעם הליגה הערבית. במהלך הביקור פעל אל-מונעם לחזק את יחסי אינדונזיה - העולם הערבי דרך דת האסלאם, זאת למרות פעילותו של סוקרנו להקים מדינה חילונית[108]. סוקרנו נענה לדרישה של הרוב המוסלמי באינדונזיה לתמוך בעולם הערבי במהלך הסכסוך הישראלי-ערבי, וראה חשיבות רבה יותר בבניית יחסים עם העולם הערבי מאשר עם ישראל[109]. בשנת 1961 פגש סוקרנו, בביקורו בקהיר בנשיא הרפובליקה הערבית המאוחדת, גמאל עבד אל נאצר ונשיא גינאה, סקו טורה[110]. בשנת 1962 אינדונזיה מנעה את השתתפותם של ישראל וטאיוואן (הרפובליקה הסינית) במשחקים האסייתים שאורחו באינדונזיה.

ניסיונות ההתנקשותעריכה

 
הנשיא סוקרנו

הפיכה, מאסר ומוותעריכה

גורמים מקדימים להפיכהעריכה

מרידות בממשלעריכה

ההפיכה הכושלת וטיהור המפלגה הקומוניסטית (PKI)עריכה

  ערך מורחב – טיהור הקומוניסטים באינדונזיה

הידרדרות כלכלית והעברת סמכויותעריכה

המערב נטה לתמוך בהחלפתו של סוקרנו על ידי סוהארטו.

ההפיכה הצבאית של 1967עריכה

שנים אחרונותעריכה

מעצר בית; 1967 - 1970עריכה

פטירה והלוויהעריכה

מורשת והנצחהעריכה

לקריאה נוספתעריכה

  • Cindy Adams, Sukarno: An Autobiography, Indianapolis Bobbs-Merrill 1965

קישורים חיצונייםעריכה

  מדיה וקבצים בנושא סוקרנו בוויקישיתוף

הערות שולייםעריכה

  1. ^ עודד ערן, מדיניות החוץ של ברית המועצות מלנין עד גורבצ'וב, כרך ב', הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, עמוד 61 (גוגל ספרים)
  2. ^ הכרזת העצמאות של אינדונזיה על ידי סוקרנו: סרטון מ-17 באוגוסט 1945
  3. ^ הצעה להזמין ליאווה צבא סובייטי, משמר, 20 בנובמבר 1945
  4. ^ א. גובר, מלחמת החופש של הודו-סין ואינדונזיה, קול העם, 26 בדצמבר 1945
  5. ^ חדלו משפיכת־הדם! קוראים האינדונזים, משמר, 13 בנובמבר 1945
  6. ^ מברק נשיא אינדונזיה לנשיא מדינת ישראל, הצופה, 17 בינואר 1950
  7. ^ אינדונזיה על סף התפוררות, דבר, 3 במאי 1957
  8. ^ סוקרנו (Sukarno), מאחורי השם (Behind the Name)
  9. ^ מדריך לשמות ולהגיית שמות, 2006, עמ' 8
  10. ^ בונג (Bung) באינדונזית (Bahasa Indonesia) משמעו חבר או אח. קרנו הוא הקיצור של השם סוקרנו.
  11. ^ ראדן סואקאמי סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ (Raden Soekemi Sosrodiharjo), Geni
  12. ^ אידה איו ניומאן ראי (Ida Ayu Nyoman Rai), Geni
  13. ^ סואקארמי ואראדויו סוֹרוֹדהַרְדְּג'וֹ (Soekarmini Wardoyo Sosrodihardjo), Geni
  14. ^ עץ המשפחה של סוקרנו - עץ המשפחה המלא של נשיא אינדונזיה הראשון; האח קרנו
  15. ^ לסלי פלמייר, סוקרנו, הלאומן, מעשיות האוקיינוס השקט - כרך 30, אוניברסיטת קולומביה הבריטית, עמ' 101
  16. ^ סוקרנו; פטרון ואספן של אומנות אינדונזית מודרנית, מוזיאון סטדלייק, אמסטרדם, הולנד
  17. ^ סוקרנו, הנשיא הראשון של אינדונזיה ומכריז העצמאות, המשקיף העצמאי
  18. ^ ג'יימס אולסן, מילון היסטורי לאימפריאליזם אירופי, לונדון, הממלכה המאוחדת: הוצאות גרינווד, עמ' 593
  19. ^ עומאר סעיד צ'וקרואמינוטו - מנהיג אינדונזי (Omar Said Tjokroaminoto - Indonesian leader), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  20. ^ אינדונזיה - סוקרנו והתנועה הלאומית, נתוני מדינות
  21. ^ אחמד סוקרנו, הערות אוקספורד - אוניברסיטת אוקספורד
  22. ^ 1 2 אינדונזיה - לעבר העצמאות; עליית הלאומיות (Toward independence; The rise of nationalism - Indonesia), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  23. ^ פאנצ'אסילא, הערות אוקספורד - אוניברסיטת אוקספורד
  24. ^ אינדונזיה - פאנצ'אסילא (Indonesia - Pancasila), לימודי מדינה
  25. ^ מיכאל מורפיט, פאנצ'אסילא: האידאולוגיה הממלכתית של אינדונזיה לפי הסדר החדש, סקר אסייתי, אוניברסיטת קליפורניה, עמ' 840
  26. ^ פאנצ'אסילא - מחשבת מדינה אינדונזית (Pancasila - Indonesian political philosophy), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  27. ^ קוסקרידו אמברדי, הקמת מערכת רב-מפלגתית אינדונזית: מערכת המפלגות הממותגת ומוצאה, אוניברסיטת המדינה של אוהיו, 2008, עמ' 40
  28. ^ היחס ההולנדי לתנועות העצמאות באיי הודו המזרחיים ההולנדיים, אירופה, אירופאים והעולם
  29. ^ הארי ג׳ינדריץ׳ בנדה, המרידות הקומוניסטיות בין 1926 ל-1927 באינדונזיה, הסקירה ההיסטורית של האוקיינוס השקט, הוצאות אוניברסיטת קליפורניה, עמ' 139
  30. ^ אודרי קאהין, המרד הקומוניסטי של 1927 בסומטרה: הערכה מחודשת, אוניברסיטת שיקגו
  31. ^ מוחמד האטה ומיננגקבאו סוטאן שהריר, המאבק של אינדונזיה עבור ריבונות
  32. ^ ג'. ד. לג', סוקרנו: ביוגרפיה פוליטית, סינגפור: Editions Didier Millet, מהדורה שלישית, 2012, עמ' עמוד 24 בפרק 4
  33. ^ מדיניות אתית - היסטוריה הולנדית (Ethical Policy - Dutch history), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  34. ^ אינדונזיה - המדיניות האתית, נתוני מדינות
  35. ^ התקופה הקולוניאלית באינדונזיה - המדיניות האתית והלאומיות האינדונזית, השקעות אינדונזיה
  36. ^ פרנקלין בונל, מדיניות חוץ של דמוקרטיה מודרכת: 1960-1965 הנשיא סוקרנו עובר מאי-הזדהות לעימות, אינדונזיה כרך 2, אוניברסיטת קורנל, עמ' 37 - 76
  37. ^ יאנס אריזונה, אינדונזיה מאשימה! התחקות אחר השקפת החוק של סוקרנו, האקדמיה
  38. ^ סוקרנו (Soekarno), אינדונזיה מאשימה (INDONESIA MENGGUGAT), 1965 (באינדונזית)
  39. ^ סוקרנו (Soekarno), בעבור עצמאות אינדונזיה (Mentjapai Indonesia Merdeka), 1933 (באינדונזית)
  40. ^ בוניפסיוס קורנליס דה ז׳ונג (Bonifacius Cornelis de Jonge), הפרלמנט של הולנד (בהולנדית)
  41. ^ ו. טקקן, ו. ב. סנלן, ג. פ. ורהאב, ב. ג. ג'. קנולס, ס. אטמוסדג'ונו, אמצעים סביבתיים לבקרת מלריה באינדונזיה - סקירה היסטורית על תברואה נגד מינים, עמ' 7
  42. ^ בנגקולו - מחוז, אינדונזיה (Bengkulu - province, Indonesia), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  43. ^ לימוד ההיסטוריה של אינדונזיה בבנגקולו, המשקיף העצמאי
  44. ^ אינדונזיה - מלחמת העולם השנייה והמאבק לעצמאות, 1942-1950, נתוני מדינה
  45. ^ פרק 131 - יפן משמידה ארמדה של בעלות הברית בקרב הימי הגדול ביותר מזה עשרות שנים - מלחמת העולם השנייה - 27 בפברואר 1942, יוטיוב
  46. ^ איי הודו המזרחיים ההולנדיים (Dutch East Indies), מאגר נתוני מלחמת העולם השנייה
  47. ^ מדוע התפרקה האימפריה ההולנדית? (סרט תיעודי מונפש קצר), יוטיוב
  48. ^ אינדונזיה - הכיבוש היפני (Indonesia - Japanese occupation), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  49. ^ אלי טואן-בורסמה, הלאומנים האינדונזים וה"שחרור" היפני של אינדונזיה: חזונות ותגובות, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 27, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1996, עמ' 4
  50. ^ תי קיאן ווי, הכלכלה האינדונזית במהלך הכיבוש היפני, מוסד המדעים של אינדונזיה (LIPI), עמ' 329
  51. ^ לסלו סלומירז, צבא יפן ועצמאות אינדונזיה, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 27, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1996, עמ' 30
  52. ^ אסלאם באינדונזיה קודם למהפכה - הכיבוש היפני, אוניברסיטת קיימברידג'
  53. ^ קניצ'י גוטו, תקועים באמצע: עמדת יפן על עצמאות אינדונזיה בשנת 1945, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 27, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1996, עמ' 37
  54. ^ ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה, אנציקלופדיה עולמית (באינדונזית)
  55. ^ ועדת ההכנה לעצמאות אינדונזיה, Hyperleap
  56. ^ אינדונזיה - חברה וממשל (Indonesia - Government and society), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  57. ^ חוקת הרפובליקה האינדונזית של 1945, מחלקת המידע, רפובליקת אינדונזיה 1989
  58. ^ פיטר מקולי, ממשל באינדונזיה (GOVERNANCE IN INDONESIA), מכון בנק הפיתוח האסייתי, טוקיו
  59. ^ ועדת הכנת העבודה לקראת עצמאות אינדונזיה, פרויקט גוטנברג
  60. ^ הכרזת העצמאות האינדונזית של סוקרנו (Sukarno's Proclamation of Indonesian Independence), ספריית אוניברסיטת קורנל
  61. ^ שידור הכרזת העצמאות של אינדונזיה בידי סוקרנו; 17 באוגוסט 1945, יוטיוב
  62. ^ ה. ג'. ד. גראף (H. J. DE. GRAAF), הכרזת העצמאות של אינדונזיה - 17 באוגוסט 1945, הוצאות אוניברסיטת קארדיף, עמ' 305
  63. ^ המערכה על בורנאו (Borneo Campaign), מאגר נתוני מלחמת העולם השנייה
  64. ^ ארצות הברית ועצמאות אינדונזיה: היסטוריה, מורשת ושיעורים, סקירה אסטרטגית
  65. ^ רוברט ארל פטרסון, יחסי ארצות הברית - אינדונזיה, 1945-1949: השלכות שליליות של מדיניות המלחמה הקרה האמריקאית המוקדמת, הוצאות אוניברסיטת וירג'יניה, 1987, עמ' 6
  66. ^ סוטאן שהריר - ראש ממשלת אינדונזיה (Sutan Sjahrir - prime minister of Indonesia), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  67. ^ הצבא הלאומי של אינדונזיה - צבא אינדונזיה (National Army of Indonesia - Indonesian military), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  68. ^ איי סולאווסי 24. 9. 1945; כיבוש מאקאסר בידי הרגימנט האוסטרלי ה-2–27, זיכרון המלחמה האוסטרלי
  69. ^ ריצ'רד מקמילן, הכיבוש הבריטי באינדונזיה, 1945–1946: בריטניה, הולנד והמהפכה האינדונזית, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 2006, עמ' 360
  70. ^ גליפולי של אינדונזיה - יום הגיבורים 10 בנובמבר 2015, המוזיאון הימי
  71. ^ האלימות של הברסיאפ, העיתון ההיסטורי (בהולנדית)
  72. ^ ג'וסטוס מ. ואן דר קרוף, תפקיד האסלאם בלאומיות ובפוליטיקה האינדונזית, הרבעון הפוליטי המערבי כרך 11, אוניברסיטת יוטה, עמ' 33 - 54
  73. ^ החלו שיחות אינדונזיה בלונדון, הארץ, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏27 בדצמבר 1945
  74. ^ שיחות לישוב בעיית אינדונזיה, הארץ, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏9 בדצמבר 1945
  75. ^ ועידת מאלינו (Malino Conference), Hyperleap
  76. ^ אינדונזיה המזרחית - מדינה היסטורית, אינדונזיה (East Indonesia - historical state, Indonesia), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  77. ^ הסכם לינגדג'אטי - הולנד - אינדונזיה; 1946 (Linggadjati Agreement - Netherlands-Indonesia; 1946), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  78. ^ ג'ורג' מק'. ט. קאהין, שלטון לא-ישיר במזרח אינדונזיה, מעשיות האוקיינוס השקט כרך 22, אוניברסיטת קולומביה הבריטית, עמ' 227
  79. ^ אינדונזיה 1947 (Indonesia 1947), זיכרון המלחמה האוסטרלי
  80. ^ התפקיד של אוסטרליה בתלות העצמאות והעברת הריבונות של אינדונזיה, אינדונזיה - אוסטרליה
  81. ^ מנהיגי האדומים באינדונזיה מוצאים להורג בידי הרפובליקה, הניו יורק טיימס, ‏26 ביוני 1949
  82. ^ אינדונזיה דורשת נסיגת צבא הולנד, הבקר, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏27 בדצמבר 1948
  83. ^ המהפכה הלאומית, 1945-50 (The National Revolution, 1945-50), לימודי ארצות - אינדונזיה
  84. ^ [https://www.britannica.com/event/Madiun-Affair פרשת מדיום - היסטוריה אינדונזית (Madiun Affair Indonesian history)], אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  85. ^ עידן סוקרנו בהיסטוריה האינדונזית (The Sukarno Era of Indonesian History)
  86. ^ דרול אסלאם (Darul Islam), אוניברסיטת קיימברידג'
  87. ^ גנרל סודירמן, לוחם עצמאות אינדונזי, שלום אינדונזיה (Hello Indonesia)
  88. ^ לומדים להכיר את הגנרל: סודירמן והפוליטיקה הצבאית האינדונזית, 1945-50, אוניברסיטת קיימברידג'
  89. ^ ג'ורג' מק'. ט. קאהין, לזכר: סג'אפרודין פראוירנגארה, אינדונזיה כרך 48, הוצאות אוניברסיטת קורנל, 1989, עמ' 101 - 105
  90. ^ אינדונזיה בין 1820-1950 ודה-קולוניזציה, רייקסמוזיאום (Rijksmuseum)
  91. ^ British Pathé, ממלכת ארצות השפלה חוגגת (1948), יוטיוב
  92. ^ פייר ואן דר אנג, תמיכת מרשל כגורם לדה-קולוניזציה של אינדונזיה, 1947-49, כתב העת ללימודי דרום מזרח אסיה כרך 19, הוצאות אוניברסיטת קיימברידג', 1998, עמ' 335
  93. ^ Ollie Bye, המהפכה הלאומית של אינדונזיה: מדי יום, יוטיוב
  94. ^ הסכם רוהם - ואן רויחם במשפט (roem - van roijen agreement in a sentence)
  95. ^ ועידת השולחן העגול הולנדית – אינדונזית ופפואה המערבית היום, מדיום
  96. ^ הסכם האג - הולנד - אינדונזיה; 1949 (Hague Agreement - Netherlands-Indonesia; 1949), אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
  97. ^ הצהרת הנשיא על קבלת העצמאות של אינדונזיה, פרויקט הנשיאות האמריקאי, ‏28 בדצמבר 1949
  98. ^ קמה רפובליקה חדשה - ארצות הברית של אינדונזיה, הבקר, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏28 בדצמבר 1949
  99. ^ הסכם על ארצות הברית של אינדונזיה תחת כתר הולנד, הארץ, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏26 במרץ 1949
  100. ^ היסטוריה, בית הנבחרים של הרפובליקה של אינדונזיה (THE HOUSE OF REPRESENTATIVES OF THE REPUBLIC OF INDONESIA)
  101. ^ במדינות העולם - פרישת אינדונזיה, קול העם, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏4 בינואר 1965
  102. ^ מוסקבה מגנה בעקיפין את פרישת אינדונזיה מהאומות המאוחדות, מעריב, הספרייה הלאומית של אינדונזיה, ‏11 בינואר 1965
  103. ^ אלסטייר מ. טיילור, סוקרנו: הנשירה הראשונה מהאומות המאוחדות, כתב העת הבינלאומי; כרך 20, עמ' 206
  104. ^ ישראל הכירה בסין העממית ובאינדונזיה; ⁨⁨על המשמר⁩⁩, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏10 ינואר 1950
  105. ^ מברק נשיא אינדונזיה לנשיא מדינת ישראל, דבר, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏17 ינואר 1950
  106. ^ ישראל תתמוך בבקשת אינדונזיה להתקבל לאומות המאוחדות, דבר, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏27 ספטמבר 1950
  107. ^ אינדונזיה נגד ישראל, הבקר, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏30 במאי 1948
  108. ^ קווין פוג, אסלאם במדיניות החוץ האינדונזית, 1945 - 1949, אל-ג'מיעה: כתב העת למחקרי האסלאם, אוניברסיטת אוקספורד, עמ' 320
  109. ^ גרג ברטון וקולין רובנשטיין, אינדונזיה וישראל: קשר בהמתנה, סקירת מחקר הפוליטיקה היהודית, עמ' 158
  110. ^ סוקרנו, סקו טורה ונאצר נועדו, למרחב, הספרייה הלאומית של ישראל, ‏17 במאי 1961