גלב אוספנסקי

סופר רוסי (1843–1902)

גְלֵבּ אִיוָאנוֹבִיץ' אוּסְפֶּנְסְקִירוסית: Глеб Иванович Успенский‏; 25 באוקטובר 18436 באפריל 1902) היה סופר רוסי, מהבולטים שבתנועת הנרודניקים,[1] אשר תיאר בסיפוריו הקצרים את חייהם של הפועלים והאיכרים באזורי הכפר הרוסיים ואת מלחמתם בבעלי האדמות.[1]

גלב אוספנסקי
Глеб Иванович Успенский
לידה 25 באוקטובר 1843
טולה, האימפריה הרוסית
פטירה 6 באפריל 1902 (בגיל 58)
סנקט פטרבורג, האימפריה הרוסית
מדינה האימפריה הרוסית עריכת הנתון בוויקינתונים
מקום קבורה ליטרטורסקיה מוסטקי עריכת הנתון בוויקינתונים
שם עט Б—н, Гл. У., Г....в, Г—ский, Ив., Гусев, И—в, Г. У., …въ, М., Г. И., Братья Гипподромовы, Г., Брызгин, Иванов עריכת הנתון בוויקינתונים
שפות היצירה רוסית
תחום כתיבה סיפורת, עיתונות
סוגה סיפור קצר
צאצאים אלכסנדר אוספנסקי, בוריס אוספנסקי עריכת הנתון בוויקינתונים
חתימה עריכת הנתון בוויקינתונים
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

חייו

עריכה

ראשית חייו

עריכה

אוספנסקי נולד בטולה, לאיוואן יעקובלביץ' אוספנסקי, פקיד בכיר במשרד הממשלתי המקומי לנכסי מדינה, ולנדז'דה גלבובנה אוספנסקאיה (לבית סוקולוב). הוא נקרא על שם סבו מצד אמו, גלב פומיץ' סוקולוב ששימש ראש המשרד לנכסי המדינה בטולה ובהמשך בקלוגה. בשנת 1853 החל אוספנסקי ללמוד בגימנסיה של טולה, שם הצטיין, ובשנת 1856 עבר עם משפחתו לצ'רניגוב. בעת לימודיו בגימנסיה המקומית, הקדיש אוספנסקי חלק ניכר מזמנו לקריאת קלאסיקות רוסיות והשתתף באלמנך הספרותי של בית הספר.

בספטמבר 1861 החל לימודי משפטים באוניברסיטת סנקט פטרבורג, אולם סולק מהלימודים שלושה חודשים לאחר מכן, עת האוניברסיטה נסגרה זמנית עקב מהומות סטודנטים. בשנת 1862 החל ללמוד באוניברסיטת מוסקבה, אך עד מהרה עזב מסיבות כלכליות. מותו של אביו ב-9 בינואר 1864 הותיר אותו עם אחריות נוספת לפרנסת משפחתו. הוא נסע חזרה לצ'רניגוב והצליח לקבל מענק של 400 רובל.

יצירתו

עריכה

סיפוריו הקצרים הראשונים של אוספנסקי, "מיכליץ'" ו"האידיליה" פורסמו ב-1862 בכתב העת של לב טולסטוי יאסנאיה פוליאנה ובכתב העת זריטל (הצופה), בהתאמה. בשנת 1863 הצטרף אוספנסקי לצוות העיתון מוסקובסקייה ודומוסטי (חדשות מוסקבה) כמגיה. בסתיו של אותה שנה עבר לסנקט פטרבורג ופרסם את "הסמרטוטר" בירחון ביבליוטקה דליה צ'טניה (הספרייה לקריאה). בינואר 1864 החל לתרום לשבועון רוסקויה סלובו (המילה הרוסית) סיפורים כגון: "בלילה", "האלמוני", "בכפר" ו"סקיצות מחייו של פקיד". שנה לאחר מכן סיפוריו, "המקום הצנוע שלנו" ו"הזר", החלו להופיע בשבועון הסאטירי איסקרה (ניצוץ), וכן "מפגשי כפר" בסוברמניק, שהעניקו לו מענק שנתי של 110 רובל. ב-1866, לאחר סגירתו של סוברמניק, יצא האוסף הראשון של סיפוריו הקצרים בסנקט פטרבורג.

בשנת 1866 פרסם סדרה של סקיצות על החיים בפרברי עיר הולדתו, טולה, תחת הכותרת "מנהגי רחוב רסטריאייבה", אשר ביססה את המוניטין שלו כסופר. פרקים ראשונים ממנה הופיעו בגיליונות פברואר ומרץ של סוברמניק, בעוד אחרים פורסמו מאוחר יותר על ידי ז'נסקי וסטניק (המבשר לנשים) ולוך. באותה שנה ראה אור בסנקט פטרבורג ספרו הראשון, "סקיצות וסיפורים". במאי 1867, לאחר שעבר את בחינות ההסמכה באוניברסיטת סנקט פטרבורג, נסע לעיירה אפיפן שבמחוז טולה והחל לעבוד שם כמורה. מאוחר יותר באותה השנה יצא לאור בסנקט פטרבורג ספרו השני, "חגים וחיי יומיום במוסקבה".

 
גלב אוספנסקי ב-1868

בשנת 1868 הצטרף אוספנסקי למשרדו של אלכסנדר אובארוב במוסקבה כשליח. באפריל הופיע סיפורו הראשון "התא" באוטצ'סטוונייה זפיסקי (רשמי המולדת). הוא המשיך לתרום לכתב עת זה עד לסגירתו ב-1884, תוך שהוא עובד יחד עם ניקולאי נקרסוב ומיכאיל סלטיקוב-שצ'דרין. במאי 1870 התחתן עם אלכסנדרה בראייבה, מורה מהעיר יילץ. שנה לפני כן פורסם החלק הראשון של "יאוש", "תצפיותיו של מיכאיל איבנוביץ'", באוטצ'סטוונייה זפיסקי. ב-1871 הופיעו חלקים 2 ו-3, והספר יצא כמהדורה נפרדת. במאי 1871 יצא אוספנסקי למסע לאורך הנהרות אוקה ווולגה, שהביא לכתיבת שני ספרי סקיצות מטיילים.

למן אוקטובר 1873 נשאר אוספנסקי תחת פיקוחה של המחלקה השלישית, מעקב שנמשך כמעט שלושים שנה והוסר ב-1901. ב-1874 הופיעו שני חלקי הנובלה "איש קטן מאוד" באוטצ'סטוונייה זפיסקי, אך הפרסום נעצר: גיליון מאי של המגזין נפסל על ידי הצנזורה. באותו עשור, כאשר מצבו הכלכלי השתפר, נסע למקומות רבים, והתוודע למספר פופוליסטים מהפכניים, כמו פיוטר לברוב (עורך המגזין ופריוד בלונדון, שמספר חודשים מאוחר יותר פרסם את חיבורו "אדם לא יחביא מחט בשק") וסרגיי סטפניאק. בשנת 1875 נסע אוספנסקי שוב לפריז, שם פגש את איוואן טורגנייב. האחרון קרא את אחד מסיפוריו, "עותרים", בבוקר הספרותי של פולין גארסיה-ויארדו, וזכה להצלחה רבה. באותה שנה גם יצא לאור ספרו "מים עומדים. סקיצות מהמחוז ומעיר הבירה" בסנקט פטרבורג. באפריל 1876 הצטרף בשנית למשפחתו בפריז, ולאחר מכן בספטמבר נסע לסרביה, כחלק מחיל המתנדבים הרוסי, כדי להילחם בכיבוש הטורקי. בעקבות זאת פרסם כמה חיבורים פוליטיים בשם "מכתבים מסרביה".

לאורך שנות ה-70 וה-80 של המאה ה-19 המשיך אוספנסקי לכתוב על תנאי החיים והעבודה של האיכרים הרוסים. בקיץ 1877 בילו אוספנסקי ומשפחתו בפלך נובגורוד. כתוצאה מכך, החלה להתפרסם באוטצ'סטוונייה זפיסקי סדרת הסקיצות "מיומן הכפר", על חיי האיכרים המקומיים שם. ב-1878 הוא עבר לכפר ליד סמרה כדי להמשיך בסדרת "מיומן הכפר". ב-1878 יצאו לאור בסנקט פטרבורג שניים מאוספיו, "מספר הזיכרונות. סקיצות וסיפורים" ו"מהחדש ומהישן (שונות)". הנובלה "ילדים קטנים" הופיעה באוטצ'סטוונייה זפיסקי ב-1880. במרץ באותה שנה ארגן אוספנסקי מפגש ספרותי לאיוואן טורגנייב שאליו הצטרפו קבוצה של סופרים צעירים, בהם ניקולאי זלטוברצקי, ניקולאי נאומוב, אלכסנדר ארטל וסרגיי קריוונקו. זמן קצר לאחר מכן עבר אוספנסקי לפלך נובגורוד להתארח באחוזתו של א"ו קמנסקי וכתב שם את "איכרים ועבודת איכרים", חיבור שהרשים מאוד את טורגנייב. ספר נוסף של אוספנסקי, "האנשים ודרכי הכפר בן ימינו" יצא לאור במוסקבה.

 
גלב אוספנסקי סביב 1880

בשנת 1881 קנה אוספנסקי בית בסיברינטסי שבמחוז נובגורוד, כדי לבלות שם את שארית חייו. בנובמבר 1881 סימן "סיפורי הזקן" את הופעת הבכורה שלו בכתב העת רוסקאיה מיסל (מחשבה רוסית). בשנת 1882 הופיע באוטצ'סטוונייה זפיסקי "בלטאז' החשוד", וכן שני ספרים נוספים, "צרות הכפר" (כרכים א'-ג') ו"כוחה של האדמה", יצירתו הידועה ביותר, המבוססת על מחקריו על החיים בפלך נובגורוד הכפרי.

באביב 1883 נסע אוספנסקי לדרום הרוסי, שם ביקר בטיפליס, בבאקו ובלנצ'ראן, ופגש אנשים מעדות דתיות שונות, מקרטלי דייג ומתאגידי נפט פרטיים, דבר שהביא לכתיבת "הערות מהדרך". בהמשך אותה שנה הוציא פלורנטי פבלנקוב את שלושת הכרכים הראשונים של "יצירותיו של גלב אוספנסקי".

ב-20 באפריל 1884 נסגר להוותו אוטצ'סטוונייה זפיסקי. שנה לאחר מכן יצא במסע לקייב, לאודסה, לרוסטוב על הדון, ליסנטוקי ולקיסלובודסק. באותה שנה הופיעו "סקיצות מהחיים הרוסיים" שלו ברוסקאיה מיסל, ו"על-זמניות" בקוסקייה ודומוסטי. בסדרה של חיבורים בשם "על זה וזה" (Кой про что) הוא החל את מערכת היחסים שלו עם סוורני וסטניק (המבשר הצפוני) ב-1886. לאחר טיול נוסף בדרום חתם אוספנסקי על חוזה מניב עם המוציא לאור א"מ סיביריאקוב, שקנה את הזכויות על כל יצירותיו תמורת 18,500 רובל. בסוף 1886 יצא הכרך השמיני והאחרון של אוסף היצירות מאת אוספנסקי במסגרת החוזה הישן.

בדצמבר 1886 החל רוסקי וסטניק לפרסם קובץ נוסף של חיבורים וסקיצות בשם "אנחנו: במילים, בחלומות ובמעשים", שהרשים את ולדימיר קורולנקו. בתחילת 1887 ערך אוספנסקי טיול דרך בולגריהשהביא לכתיבת "רשמים מטיול בדנובה". בסתיו של אותה שנה נחגג יום השנה ה-25 לקריירה הספרותית שלו בעיתונות הדמוקרטית הרוסית ובחוגי הספרות. ב-16 בנובמבר נבחר אוספנסקי לחבר כבוד של החברה הספרותית הרוסית. אחד מסיפוריו דאז, "עוף הקיטור", זכה לשבחים מלב טולסטוי.

ספר החיבורים של אוספנסקי "מִסְפָּרים חיים" (על חיי העובדים בחברה של קפיטליזם גואה) נותר בלתי גמור עקב בעיות צנזורה. באמצע 1888 נסע לסיביר וחזר עם הסדרה "מכתבים מהדרך". בטומסק פגש כמה אסירים פוליטיים, כמו גם את הסופר ניקולאי נאומוב. באוקטובר החל הרוסקאיה מיסל לפרסם את הסדרה "חטאים כבדים". בדצמבר יצאו לאור בהוצאת פבלנקוב "יצירות מאת גלב אוספנסקי" בשני כרכים, עם הקדמה מאת ניקולאי מיכאילובסקי, וזכו להצלחה מסחרית.

ביוני 1889 הביא מסעו של אוספנסקי לאזורי אורנבורג ואופה, שם ביקר אנשים שיושבו מחדש, לכתיבת אוסף של סקיצות בשם "מאורנבורג לאופה. הערות מהדרך" שיצא בהוצאת רוסקי וסטניק. באוגוסט של אותה שנה יצאה לאור אסופה נוספת, "יצירותיו של גלב אוספנסקי", בשני כרכים. ב-21 באוקטובר 1889 התאבד ניקולאי אוספנסקי, בן דודו של גלב. "המוות הנורא הזה החשיך את חיי בצורה הנוראה ביותר", כתב באחד המכתבים. בתחילת 1890 ערך אוספנסקי טיול לבלארוס. בקיץ הוא ביקר שוב בוולגה ונסע דרומה. בינואר 1891 פורסמו "מכתבי המתיישבים מחדש" על ידי רוסקאיה מיסל.

אחרית ימיו

עריכה

אוספנסקי לקה בהפרעה נפשית באמצע שנות ה-90 של המאה ה-19, ולא הצליח להמשיך ביצירתו הספרותית. בשנת 1890 הוא התחיל לציין במכתביו שהוא מרגיש חולה מאוד. "דוקטור שרשבסקי בדק אותי וגילה את שורש הבעיה: המוח שלי!" הוא כתב במכתב למיכאילובסקי ב-18 בפברואר 1891. באפריל נפטר חברו של אוספנסקי, ניקולאי שלגונוב. הוא ניסה להחליף אותו כראש המדור לענייני פנים ברוסקאיה מיסל, אך מחלתו המתקדמת לא אפשרה זאת. הרעב באזור הוולגה החריד את אוספנסקי והניע אותו להתחיל במה שהוא כינה "סיפור ההרס של אנשים", אך בריאותו הידרדרה עד מהרה. את ראש השנה האזרחית של 1892 הוא בילה במרפאתו של ד"ר סובוטין. במרץ הוא עוד הצליח לערוך טיול לאתרים שנפגעו באופן הקשה ביותר באזור הוולגה ולפרסם רשמים ברוסקאיה מיסל ואת האנתולוגיה "לעזור לרעבים". בסוף יוני חלה החמרה משמעותית במצבו והוא נכנס למרפאה של ד"ר פריי בסנקט פטרבורג, שם שהה עד 20 בספטמבר. משם הוא הועבר לבית חולים קטן יותר בקולמובו, בסמוך לנובגורוד.

בספטמבר 1893 הודיע אוספנסקי לו"מ סובולבסקי שהוא התחיל לכתוב ספרי זיכרונות על איוואן טורגנייב, על מיכאיל סלטיקוב-שצ'דרין, על ורה פיגנר ועל "עוד אנשים רבים שדאגו לארץ הרוסית". בסוף ספטמבר הוא הצליח לערוך מסע קצר דרך פלך נובגורוד. בדצמבר, בעת שהיה חולה מאוד ונתמך על ידי בנו, אלכסנדר, ביקר את ולדימיר קורולנקו בניז'ני נובגורוד. בשנת 1894 ערך אוספנסקי טיול נוסף מקולמובו, כעת כדי להשתתף באספת הסטודנטים באולם דבוריאנסקויה סובראניה. את שש השנים הבאות בילה בבית החולים קולמובו. במרץ 1900 הוא הועבר למרפאה הפסיכיאטרית הסמוכה לסנקט פטרבורג. בין השנים 1900–1902 אושפז בבית החולים נובוזנמנסקאיה, שם ב-24 במרץ 1902 נפטר. הוא נקבר בבית הקברות וולקובו בסנקט פטרבורג.

מורשת

עריכה
 
אוספנסקי על בול משנת 1952

ליצירותיו של אוספנסקי הייתה השפעה ניכרת על הספרות והחברה הרוסית, והן זכו לשבחים רבים מחבריו הסופרים, בהם לב טולסטוי, אנטון צ'כוב, מקסים גורקי ולאון טרוצקי. שפתו הייתה עממית, והוא השתמש בניבים מקוריים וחריפים.[1]

קישורים חיצוניים

עריכה
  מדיה וקבצים בנושא גלב אוספנסקי בוויקישיתוף

הערות שוליים

עריכה
  1. ^ 1 2 3 "אוספנסקי, גלב", האנציקלופדיה העברית (כרך ב, עמ' 42), חברה להוצאת אנציקלופדיות, תשי"א.